"אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ"
לאחר תפילת ה'עֲמִידָה', אומרים רצף של קטעי תחינה ובקשת סליחה מהבורא, והם נקראים בשם 'תַּחֲנוּן'. להלן נביא סקירה קצרה על כל קטע.
נוסח ה"תַּחֲנוּן" מתחיל עם וִדּוּי' שכולל בתוכו קטע המכיל עשרים ושניים ביטויים של חטא, לפי סדר האל"ף-בי"ת, והוא נקרא "אָשׁמְַנוּ בָּגַדְנוּ".
קטע זה מנוסח בגוף ראשון וברבים ("אָשַׁמְנוּ", לא "אָשַׁמְתִּי") בכדי להדגיש את עובדת היות כל עם ישראל ב'סירה אחת', ואת האחריות המשותפת שאנו צריכים להרגיש בכל מקרה של חטא, גם באם הוא נעשה על ידי אדם אחר.
באמירת הוידוי יש להביע חרטה כנה על אותם דברים שאנו מזכירים, ולהחליט שלא נחזור עליהם לעולם.
לאחר מכן אנו מוסיפים קטע קצר: "סַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים .. כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ".
-
- בשעת אמירת "אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ" יש להכות עם אגרוף יד ימין על הלב בכל מילה ומילה מהאל"ף-בי"ת, עד "תָּעִינוּ תִּעְתָּעְנוּ".
- גם בקטע שלאחריו, יש להכות עם אגרוף יד ימין על הלב בשעת אמירת המילים: "סַרְנוּ", "הִרְשָׁעְנוּ".
"שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים"
לאחר ה'וִדּוּי', אומרים תפילה מיוחדת, מתוך ספר "שְׁמוֹת", הלקוחה מתוך מאורע נשגב והיסטורי, כשבורא העולם 'מתגלה' למשה רבינו.
הרקע למאורע זה הוא דו-שיח 'טעון', בו אלוקים מבקש לכלות בזעמו את העם החוטא ב"חֵטְא הָעֵגֶל" הנורא, אך משה, מתוך אהבה עצומה לעמו ומתוך רגש מנהיגות מפעים, 'מעז להתווכח' עם הקדוש ברוך הוא, ומצליח להסיר את רוע הגזרה. לאחר מכן משה רבינו מבקש 'התחייבות' ברורה על כך שעם ישראל יישאר לנצח 'העם הנבחר', והבורא מעניק למשה הזדמנות נדירה 'להציץ' לתוך ה'מערכת האלוקית' ולהתוודע לגודל טובו וחסדו, בכך שהוא 'מגלה' לו שלוש עשרה אופנים וצורות של רחמים וחמלה.
פסוקי תפילה אלו, הנקראים בשם: "שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים", נאמרות לאחר תפילת "אֵ-ל אֶרֶךְ אַפַּיִם" בה אנו מתפללים להשם שיתנהג איתנו במידת החסד והרחמים, בהתאם לדרך התשובה שהוא לימד אותנו על ידי משה רבנו.
הנה 'פירוט מקוצר' של כל שלוש עשרה מידות הרחמים:
-
- "ה'"
- "'ה" – שתי מידות אלו מרומזות בשמו של הקדוש ברוך הוא ומראות על רחמיו – לפני ואחרי החטא של האדם.
- "אֵ-ל" – מידת הגבורה שברחמים, המתבטאת בכך, שגם כאשר הוא מעניש אדם על חטאיו, הוא עושה זאת ברחמים, לפי כוח הסבל של החוטא.
- "רַחוּם" – מידת מקור הרחמים, המיועדת לאותם אלו שראוי לרחם עליהם.
- "וְחַנּוּן" – מידת ה'חנינה' המתבטאת ברחמים אפילו כלפי אדם שלא ראוי לכך.
- "אֶרֶךְ אַפּיַםִ" – מידה של טוב, שנותנת לחוטא זמן לחזור בתשובה, לפני שייענש.
- "ורְַב חסֶדֶ" – מידה של חסד המתבטאת במצב שבו יש לאדם זכויות וחובות זהים, והיא מטה את כף המאזניים לטובת הזכויות.
- "ואֱֶמֶת" – מידת האמת של אלוקים המתבטאת בכך שהוא מקיים את הבטחתו.
- "נצֹרֵ חסֶֶד" – מידת הזיכרון שברחמים, המתבטאת בכך שהשם זוכר את זכות אבותינו, ועל ידי כך מיטיב לנו בזכותם.
- "נשֵֹׂא עָוֹן" – מידת טוב וחסד 'המבליגה' על עבירות שנעשו מתוך מודעות, בעיקר כתוצאה מפיתוי היצר הרע.
- "ופָשֶַׁע" – מידה הסולחת על עבירות שנעשו במזיד ומתוך כוונה של 'דווקא' למרוד בהשם.
- "וחְַטָּאָה" – מידה ה'מתעלמת' מאותם עבירות שנעשו ללא ידיעת האדם, או בשוגג ובלי כוונה.
- "ונְקֵַּה" – מידת ה'נקיון' של הבורא, המנקה ומוחקת לחלוטין את כל העבירות והעוונות של אותם אלו ששבו אליו בתשובה שלמה.
- את "שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים" אומרים כל הציבור ביחד, בקול רם, ומתוך מחשבה על כל מילה.
"נְפִילַת אַפַּיִם"
לאחר אמירת שלוש עשרה מידות הרחמים, אנו אומרים את פרק כ"ה בתהילים, המתחיל במילים "לדְָודִ, אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּאׂ".
פרק מיוחד זה בנוי לפי פסוקים המתחילים באותיות האל"ף- בי"ת. "אֱלֹקַי בְּךָ בטָחַתְִּי .. גַּם כָּל קֹוֶיךָ .. דְּרָכיֶךָ ה' הוֹדִיעֵנִי" וכן הלאה. מזמור זה, קרוב מבחינת תוכנו לרעיון של שלוש עשרה המידות שאמרנו זה עתה, ובו מבקש דוד המלך מאת הבורא רחמים וחסדים אין סופיים.
לפני הפרק, אנו מקדימים ואומרים נוסח קצר של וידוי: "רַחוּם וְחַנּוּן, חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ".
-
- בנוסח הוידוי הקצר, בשעת אמירת המילה "חָטָאנוּ", יש להכות באגרוף על הלב.
- את כל הפרק אנו אומרים בִּישִׁיבָה, כשהראש מוטה כלפי מטה ונשען על היד הימנית. תנוחה זו מכונה בשם: "נְפִילַת אַפַּיִם".
- "נוֹפְלִים אַפַּיִם" רק במקום שיש בו ספר תורה, ובמקום שאפשר לראות ממנו את ארון הקודש. אם נמצאים במקום ללא ספר תורה, יש לומר את מזמור זה בישיבה, אך בלי 'ליפול' על היד.
"וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה"
לאחר "נְפִילַת אַפַּיִם", אנו אומרים הקדמה קצרה הלקוחה מתפילת "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ" ולאחריה תפילה המסיימת את חלק ה"תַּחֲנוּן", המתחילה במילים "וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה".
תפילה זו מורכבת מפסוקים שונים מהתנ"ך, שהצד השווה שבהם הוא הבקשה שלנו מהבורא שיזכור את האהבה הגדולה שאהבו אותו האבות – ושהעניקו אותה לנו בירושה – גם בשעת כעסו ורוגזו.
הפסוק הראשון – "וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה, כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ", מבטא רעיון האומר כי אחרי שהתפללנו בישיבה, בעמידה ובנפילת אפיים – אותם 'גישות' בהם נקט משה רבנו בזמן שביקש רחמים על עם ישראל – אנו כבר לא יודעים מה עוד ניתן לעשות, מלבד לסמוך על חסדי השם.
- בשעת אמירת המילים "מַה נַּעֲשֶׂה", יש לעמוד עד לסיום אמירת פיסקה זו.
יְמֵי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי
לימים שני וחמישי יש משמעות מיוחדת בעם היהודי, והם נקראים "יְמֵי רָצוֹן". לאחר שעם ישראל חטא ב"חֵטְא הָעֵגֶל", עלה משה רבינו להר סיני כדי לבקש מהשם שימחל ויסלח להם ואכן, סלח להם אלוקים על החטא. הוא עלה ביום חמישי, שהה שם ארבעים יום, וירד חזרה ביום שני. היות ובסופו של דבר השם מחל לעמו, אנו מציינים ימים אלו דווקא כימים מיוחדים ומרבים בהם באמירת תחנונים.
נוסח ה'תַּחֲנוּן' של ימי שני וחמישי מורכב מכמה קטעים של פיוט ותפילה, והוא נפתח במילים "וְהוּא רַחוּם". את קטעי "תַּחֲנוּן" אלו אנו אומרים לאחר "נְפִילַת אַפַּיִם".
תוכנם של קטעים אלו, הוא כשמם – פרקי תחנונים ותפילה, והם מורכבים לרוב מפסוקים שונים מהתנ"ך, דרכם אנו מתוודים על חטאינו, מבקשים את סליחתו של הבורא על פשעינו, מתפללים אליו ש'יביט' ו'יראה' את צרותנו ואת סִבלנו הרב, ומצהירים כי רק הוא זה שיכול להושיענו, ורק בו אנו שָׂמִים את מבטחנו.
בסיום ה'תַּחֲנוּן', מופיע פיוט של שלושה בתים: "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל", שׁוֹמֵר גּוֹי אֶחָד", "שׁוֹמֵר גּוֹי קָדוֹשׁ", שמטרתו 'לעורר' את אהבתו של הבורא לעם ישראל, מטבע היותם עַם 'נדיר' שעומד ב'קנאות' ובמסירות-נפש על עקרונות האמונה, ומוכן להקריב את חייו בשביל קידוש ה'.
- את קטעי ה'תַּחֲנוּן' לימי שני וחמישי, אומרים בעמידה.
מתי לא אומרים 'תַּחֲנוּן'?
בימי שמחה, שבת, חג ומועד, אין אומרים 'תַּחֲנוּן' כלל, ולאחר תפילת ה'עֲמִידָה' (בציבור) אומרים קדיש, בימי הקריאה – קוראים בתורה, וממשיכים מיד ל"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ", לאחר שהחזן אומר חצי קדיש.
להלן הימים שאין אומרים בהם "תַּחֲנוּן", לפי סדר ימות השנה:
-
- "רֹאשׁ חֹדֶשׁ" – היום הראשון של כל חודש עברי. פעמים רבות מתפצל ה"רֹאשׁ" לשניים, וחל גם ביום האחרון של החודש שלפניו (לדוגמה, ראש חודש חשוון חל ב-ל' בתשרי וב-א' בחשוון), ואז לא אומרים 'תַּחֲנוּן' בשני הימים הללו.
- ערב רֹאשׁ הַשָּׁנָה – כ"ט באלול.
- מערב יוֹם כִּפּוּר, ט' בתשרי, עד סוף החודש – ל' בתשרי.
- שמונת ימי חג הַחֲנֻכָּה – כ"ה בכסליו עד ב' (או ג) בטבת.
- חג האילנות – ט"ו בשבט.
- חג פּוּרִים – י"ד וט"ו אדר. ב"שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת" (שיש בה שני חודשי אדר) לא אומרים גם בי"ד וט"ו אדר ראשון.
- כל חודש ניסן.
- פֶּסַח שֵׁנִי – י"ד באייר.
- לַ"ג בָּעֹמֶר – י"ח באייר.
- מראש חודש סיון עד י"ב בסיון.
- תִּשְׁעָה בְּאָב – ט' באב.
- ט"ו באב.
ימים וזמנים נוספים שאין אומרים בהם 'תַּחֲנוּן':
-
- בבית האבל, כל משך שבעת ימי האבלות – ה'שִׁבְעָה'.
- בתפילה בה משתתף חתן שנמצא בשבוע הראשון של החתונה – "שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה".
- בבית כנסת שבו אמור להיות ברית מילה, או שנמצאים בו המוהל, הסנדק או אבי הבן, והברית טרם נערכה – אפילו שהיא תהיה במקום אחר.
- ביום בו מתקיימת בעיר "הַכְנָסַת סֵפֶר תּוֹרָה" (טקס שבו מסיימים לכתוב ספר תורה שלם ומכניסים אותו ברוב פאר והדר לבית הכנסת, תוך כדי שירה, ריקודים ו"הַקָּפוֹת" כמו ב"שִׂמְחַת תּוֹרָה").
מקובל בקרב קהילות שונות שלא לומר 'תַּחֲנוּן' גם בימים בהם אירע נס כלשהו הקשור לקהילה.
נוכל לראות את יהודי מצרים למשל, חוגגים "פּוּרִים" בכ"ח באדר, עקב נס שאירע להם באותו יום, או קהילות מיוצאי גאורגיה שאינם אומרים "תַּחֲנוּן" בח' באייר, משום שבו נתבטלה גזרה של סגירת בתי הכנסת במדינה, ועוד ועוד.
בחסידויות שונות מקובל שלא לומר 'תַּחֲנוּן' בימי פטירת האדמו"ר, או בְּימים שבהם אירע לו נס של הצלה.
לפי מנהג חב"ד, אלו הימים בהם אין אומרים "תַּחֲנוּן":
-
- י' בכסלו – 'חַג הַגְּאוּלָה' של האדמו"ר האמצעי, רבי דובער שניאורי.
- י"ט וכ' בכסלו – 'חַג הַגְּאוּלָה' של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, בעל ה'תַּנְיָא'.
- י"ב וי"ג תמוז – 'חַג הַגְּאוּלָה' של האדמו"ר הריי"ץ, רבי יוסף יצחק שניאורסון.
