מהי תפילה
התפילה (מהשורש פ.ל.ל. 'לְפַלֵּל' = לקוות) היא פניית האדם לַבורא.
התפילה יכולה להיות שיח ספונטני, או קבוע. תפילה בעל-פה, או על פי טקסט כתוב. ישנה תפילה שבאה מתוך רגש של שמחה או הודיה להשם, וישנה כזו הנובעת מתוך בכי, כאב או צורך דחוף. התפילה יכולה להיות בקול רם ובצעקה, ופעמים רבות היא באה לידי ביטוי בזעקה אילמת, חרישית.
כך או כך, המכנה המשותף לכולם הוא הקשר הבלתי אמצעי שלנו עם אבינו שבשמים, בורא העולם.
בתחילת היום, מודה האדם לבורא על כך שהחזיר לו את נשמתו חדשה ורעננה. לאחר מכן הוא מפליא בשבח הבורא ובעולם הנהדר אותו ברא, נותן לו תודה על כל הטובות שהוא גומל לו, ומבקש ממנו את כל בקשותיו ומשאלות ליבו.
תפילה כזו, הנאמרת בכוונה ובתשומת לב, מקנה למתפלל תחושה ודאית שכל מאורעות העולם נתונים בידיו של בורא העולם ומנהיגו.
התפילה לנפש היא כמו המזון לגוף, ותפילה אחת מלווה את האדם עד התפילה הבאה, כמו סעודה המשביעה את האדם עד סעודתו הבאה.
מצווה וחובה על כל יהודי להתפלל לבורא העולם בכל יום.
למה צריך להתפלל?
ההסבר הפשוט הוא משום שהתפילה גורמת לנו להכיר במגבלות שלנו, בחסרונותינו כבני אנוש רגילים, ולבקש מהבורא את מה שאנו זקוקים לו.
נתאר לעצמו שאלוקים היה בורא אותנו יחד עם כל הצרכים הנדרשים לקיומנו: בריאים, חכמים, עם פרנסה בכבוד, עם ביגוד ומזון בשפע וכדומה.
במצב כזה, היינו יכולים ליפול בקלות לתוך תפיסת עולם מעוותת של 'רק אני קיים', לגאווה חסרת גבולות, שהיתה מסלקת מנפשנו את ההכרה בבורא.
לכן ברא השם את עולמנו באופן כזה, שנצטרך לפנות אליו כשחסר לנו דבר-מה, ולהודות לו כאשר התמלאה בקשתנו.
אך לאמיתו של דבר, זה מְסַפֵּק לנו הסבר רק ברובד החיצוני של התפילה. האמת הפנימית של הצורך בתפילה הוא עמוק יותר מאשר היחס לתפילה כ'כספומט' לבקשות.
העובדה שאנו פונים לבורא כשחסר לנו משהו היא לא חלילה מין 'שעשוע' אלוקי. אדרבה, הבורא חפץ להיטיב לכל נברא ולמלא באהבה את כל צרכיו.
אולם המטרה האמיתית, העליונה והעמוקה ביותר, היא שהאדם יכיר את בוראו ויתוודע אליו. לכן נברא האדם באופן כזה שהוא מלא חסרונות, כך שעובדה זו גורמת לו לפנות לבוראו וליצור עימו קשר.
העובדה שהבורא ממלא את הבקשה לאחר התפילה, היא דבר צדדי, שהרי גם ללא התפילה היה הבורא יכול למלא את חסרוננו. עצם התפילה, עצם הַפְּנִיָּה והקשר עם הבורא – הם הם התכלית, הם הרווח האמיתי שטמון בתפילה.
נוסח התפילה
היות והתפילה היא מצווה שעל האדם לקיים מידי יום ביומו, קבעו חכמינו 'נוסח' אחיד, קדוש וקבוע, שיהווה בסיס לתפילה, בנוסף לבקשות האישיות של כל אחד.
על נוסח תפילה זה, התווספו במרוצת השנים הוספות, מנהגים או שינויים קטנים. כך, יחד עם שמירתו המקודשת של הנוסח הקבוע, נוצרו נוסחאות המקובלות בקהילות ועדות שונות, כל אחד ואחד כפי שקיבל מאבותיו.
כיום, אנו יכולים להצביע על כמה נוסחאות עיקריות המקובלות בקרב הציבור הכללי:
- נוסח אַשְׁכְּנַז, שראשיתו בצפון צרפת, אך התגבש בגרמניה, ועבר עם חלק מקהילות יוצאי ארצות אשכנז למזרח אירופה, פולין וליטא. כיום מתפללים בנוסח זה רוב צאצאי אותם קהילות, ובכללם, יהודי אמריקה ודרום אפריקה.
- נוסח סְפַרְד, התגבש בתנועת החסידות במזרח אירופה, וכיום הפך לנוסח העיקרי של יהודי פולין ורוסיה, של קהילות רבות בהונגריה וברומניה, וכמובן, של רוב החסידים. למרות שמו, הוא אינו נוסח התפילה של היהודים הספרדים, אלא אחד משני נוסחי התפילה המרכזיים של יהודי אשכנז.
מן הגרסאות של נוסח ספרד בולט בייחודו נוסח חַבַּ"ד (המכונה גם נוסח הָאֲרִ"י זַ"ל), שנערך על ידי מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר ה"תַּנְיָא", שהשמיט את הכפילויות בנוסח זה, הקפיד על דקדוקי לשון ושימר את נוסח האר"י המקורי. רבי שניאור זלמן גיבש נוסח זה מתוך 60 (!) נוסחאות שונות, ו'בנה' אותו בצורה כזו שתתאים לכלל עם ישראל.
- נוסח הַסְּפָרַדִּים וְעֵדוֹת הַמִּזְרָח, נוצר בספרד, קודם גירושם של היהודים משם. לאחר גירוש ספרד המפורסם, הגיע הנוסח לצפון אפריקה, למדינות המזרח התיכון, ולכלל היהודים שגרו בארצות האיסלאם. כיום, מקובל נוסח זה אצל רוב יוצאי עדות המזרח, ובקרב הקהילות הספרדיות השונות.
הסידור
הסידור, ספר התפילה, הוא אחד מהספרים החשובים ביותר ביהדות והוא מרכז בתוכו את כל התפילות שאנו מתפללים בימי החול, בשבת ובחגים, כל אחד לפי נוסח אבותיו.
הסידור הוא ה'אמצעי הראשי' לעבודת הבורא, בהיותו מַסְדִּיר וּמְסַדֵּר – כשמו כן הוא – את אשר נֹאמר ונבקש, בכל מצב ובכל רגע בחיינו.
מעבר לזמני התפילות, מלווה אותנו הסידור לאורך כל היום, בכל עת ובכל מקום. לא רק בבית הכנסת, אלא מרגע הקימה בבוקר ("מוֹדֶה אֲנִי" ו"בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר"), עד לשעת השינה ("קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה").
בסידור ניתן למצוא הוספות רבות, שלא קשורות לנוסח התפילה, כגון: ברכות הקשורות לשגרת היומיום – כמו "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" לאחר האוכל, או "תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ" לנסיעה ארוכה – לצד ברכות מיוחדות עבור פריחת האילנות באביב, ראיית קשת או ברק, שמיעת רעם בחורף, ועוד. קטעי הקריאה בתורה לימי שני וחמישי, פרקי תהלים, משניות של מסכת אבות ועוד.
הסידור מכיל גם קטעי תפילה עבור האירועים המרכזיים בחיינו: ברית מילה, בר מצווה, חתונה ואבלות.
מתי מתפללים
היות והתפילה היא למעשה המזון הרוחני של הנשמה, קבעו חכמינו זכרונם לברכה שיהודי צריך להתפלל לפחות שלוש פעמים בכל יום, כמקביל לזמני התפילות אותם קבעו – על פי המסורת היהודית – שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב:
אברהם – בבוקר (שחרית), יצחק – בצהריים (מנחה), ויעקב – בערב (ערבית).
בבית המקדש היו מקריבים קורבנות בזמנים אלו. כיום, שאין לנו אפשרות כזו, התפילות הם כ'תחליף' לאותם קרבנות שהוקרבו בבית המקדש:
שחרית – כנגד קורבן התמיד של שחר, מנחה – כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, וערבית – כנגד הקרבת איברי הקורבנות בלילה.
תפילת מוסף, הנאמרת לאחר תפילת שחרית בשבתות, חגים וראשי חדשים, היא כנגד קורבן מוסף שהוקרב בימים אלו בבית המקדש.
זמני התפילות, משתנים לפי שעוני הקיץ והחורף וזמני הזריחה והשקיעה. להלן, צִיַּנּוּ בתחילת כל תפילה את זמניה המדויקים.
"כַּוָּנָה" בתפילה
בשעת התפילה, צריך לחשוב ('לְכַוֵּן') על פירוש המילים שמוציאים מהפה, להתפלל בנחת ובמתינות, ולדעת שאנו נמצאים כעת במהלך שיחה ויצירת קשר עם בורא העולם.
הכוונה היא המרכיב החיוני ביותר בזמן התפילה. בלעדיה, נחשבת התפילה כגוף בלא נשמה: כל האיברים נמצאים בשלמותם – אך הנשמה איננה, זהו גוף חסר חיים. כך גם בתפילה חפוזה ונטולת כוונה: כל המילים קיימות ונאמרות, אך אין לב שעומד מאחוריהן, מילים חסרות חיים.
למרות זאת, גם אדם שהתפלל בלא כוונה, יצא ידי חובת תפילה ואינו צריך להתפלל שוב, חוץ מקטעים מסוימים שבהם צריך כוונה מיוחדת, כמו ב"קְרִיאַת שְׁמַע" או בתפילת ה"עֲמִידָה".
מתוך הסידור
יש להתפלל מתוך הסידור, גם את אותם קטעים ידועים ומוכרים לנו בעל-פה. תפילה מתוך הסידור עוזרת לנו לא להסיח דעת מכוונת התפילה, וכמובן לא להחסיר בה מילים.
תפילה בציבור – "מִנְיָן"
את כל התפילות צריך להתפלל בציבור וב"מִנְיָן" – כינוי לקבוצה של עשרה אנשים יהודים, מעל גיל בר מצווה, שמתקבצים יחד עבור מצווה מסוימת או כדי להתפלל.
לתפילה ב"מִנְיָן" יש מעלה גדולה, ועליה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהיא "נִשְׁמַעַת (לפני הבורא) תָּמִיד".
ישנם חלקים בתפילה שנאמרים רק כאשר מתפללים במנין, כמו "קַדִּישׁ", "בָּרְכוּ", "חֲזָרַת הַשַּ"ׁץ" ו"קְרִיאַת הַתּוֹרָה". כשאין אפשרות להתפלל ב"מִנְיָן", ניתן להתפלל גם לבד, אך יש לדלג על קטעים אלו והדומים להם, הנחשבים לחלקים המקודשים של התפילה.
תפילה בציבור נערכת בדרך כלל בבית הכנסת , אך אפשר לקיימה בכל מקום שמותר להתפלל בו.
איפה מתפללים
המקום העדיף ביותר עבור התפילה הוא כמובן בית הכנסת, ולכן יש להשתדל להתפלל בו את כל התפילות במהלך היום. גם אם אדם 'פספס' את התפילה במנין ונאלץ להתפלל לבד, עדיף לעשות זאת בבית הכנסת.
ראוי לכל אחד 'לאמץ' לעצמו בית כנסת אחד קבוע שבו יתפלל , והכי טוב לקבוע מקום ספציפ י בתוך בית הכנסת בו יֵשֵׁב להתפלל.
כשאין אפשרות להתפלל בבית הכנסת, יש להקפיד שהתפילה תהיה בתוך מבנה או חדר נקי, כך שלא יהיו הפרעות או דברים שיכולים להסיח את דעתנו מהתפילה. אין להתפלל במקום שיש בו ריח רע, כגון מי ביוב וכדומה, או בחדר שדלתו פתוחה לכיוון השירותים.
אך גם אם נמצאים בדרך, בנסיעה, ואפילו תחת כיפת השמים, ניתן למצוא מקום להתפלל: ליד עץ מרוחק, בפינת רחוב, בצידי תחנות מרכזיות וכדומה. העיקרון הוא: עלינו להשתדל למצוא את המקום הכי פחות רועש או מלוכלך, בו נוכל להתרכז ולהתפלל כראוי.
נָשִׁים בתפילה
למרות שנשים פטורות מכל המצוות שתלויות בזמן, הן חייבות להתפלל קטעים מסוימים מתוך התפילות, היות ותפילה היא גם בקשת רחמים ו'שיחה' עם הבורא – דבר שלא מוגבל ותלוי בזמן מסוים.
הקטע החשוב ביותר הוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", וחשוב שכל אשה ובת תקרא לפחות את הפסוק הראשון של "קְרִיאַת שְׁמַע".
פרטים נוספים מובאים בהרחבה ב'יַהֲדוּתוֹן – הָאִשָּהׁ הַיְּהוּדִיָּה'.
