רקע כללי
קריאת התורה היא אחת מהתקנות העתיקות ביותר ביהדות, עוד מזמן משה רבנו, ותוכנה היא כשמה – קריאת קטע מסוים מתוך ספר התורה.
התקנה הראשונית של קריאת התורה כללה "קְרִיאָה" מיוחדת עבור כל שבת, חג ומועד, וכן עבור ימי שני וחמישי, כך שלא יעברו שלושה ימים ללא קריאה בתורה. תקנה זו יכלה להתבצע גם אם קראו פסוק אחד מן התורה, ואדם אחד בלבד 'עלה' לקרוא בה.
עזרא הסופר, מנהיג יהודי חשוב שחי בתחילת תקופת בית המקדש השני, הוסיף כמה תקנות על התקנה המקורית של משה רבינו, והנהיג שגם בימי שני וחמישי 'יעלו' שלושה אנשים לקריאה, ושבכל קריאה כזו יקראו לפחות עשרה פסוקים.
הקריאה בשבת מחולקת לשבעה קטעים, ובימי שני וחמישי – לשלושה קטעים. לכל קטע מזמין הגבאי את אחד המתפללים, המברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה, וקורא בתורה בלחש יחד עם ה"בַּעַל קוֹרֵא".
היות והמוזמן עולה אל הבימה, )או כפי שהיה נהוג בזמנו של עזרא הסופר, לעלות על 'מגדל' קטן של עץ(, לכן נקראו קטעי קריאה אלו בשם "עֲלִיּוֹת".
בעבר, היה נהוג שכל אחד ש'עולה' לתורה, קורא גם את הקטע 'שלו' מתוך ספר התורה, אך במרוצת השנים, כאשר התרבו האנשים שלא ידעו לקרוא היטב מתוך ספר התורה – שכתוב ללא שום סימני פיסוק, ניקוד ו'טַעֲמֵי הַמִּקְרָא' – הונהג שהאנשים רק יקראו בלחש ואילו ה"בַּעַל קוֹרֵא", המקצועי והמנוסה, יקרא בקול רם מתוך הספר.
לאחר הקריאה בתורה, מגביהים את ספר התורה, מציגים אותו לציבור, ולאחר מכן סוגרים ("גּוֹלְלִים") אותו, מלבישים ומעטרים אותו, אומרים "אשרי", "למנצח" ו"ובא לציון" ומחזירים אותו לארון הקודש.
כמו ה"קְדֻשָּהׁ" וה"קַדִּישׁ", גם את קריאת התורה אנו קוראים רק במהלך תפילה בציבור.
סדר קריאת התורה
פתיחת הארון
אחד מן המתפללים נבחר לגשת לפתיחת הארון ולהוצאת ספר התורה. הוא גם יהיה זה שיחזיר את הספר לארון בסיום הקריאה.
-
- את הפרוכת של ארון הקודש יש לפתוח ולהסיט מצד ימין לצד שמאל.
- חובה לעמוד משעת פתיחת ארון הקודש והוצאת ספר התורה, עד לרגע בו מניחים אותו במקומו על בימת הקריאה.
- כשארון הקודש נפתח, אומר הציבור את הפסוקים: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן" ותפילת "בְּרִיךְ שְׁמֵהּ", כפי שמופיע בסידור.
"בְּרִיךְ שְׁמֵהּ"
זמן פתיחת הארון נקרא "עֵת רָצוֹן" – זמן מיוחד שבו התפילות מתקבלות ביתר קלות, ולכן בזמן זה אנו נושאים תפילה מיוחדת הפותחת במילים "בְּרִיךְ שְׁמֵהּ", הכתובה בשפה הארמית שמקורה בספר הזוהר.
בתפילה זו אנו מברכים את אדון העולם, מבקשים שירחם עלינו ויאריך את חיינו בטוב ובנעימים כדי שנוכל להמשיך ולעבדו בלב שלם, ומכריזים שרק באלוקי השמים והארץ אנו בוטחים, כי הוא אמת ותורתו אמת לעד.
תפילה זו נשתמרה בשפתה המקורית – ארמית, כנראה משום שהיא היתה נפוצה בתקופת התלמוד גם בקרב פשוטי העם שדיברו בשפה זו בלבד, והפכה עם הַשָּׁנִים לנחלת הכלל.
כפי שהסברנו ב"קַדִּישׁ" – ישנם מלאכים שתפקידם הוא 'להעלות' את התפילה 'לשמיים' והם בודקים את הגינותו ואת מעשיו של המתפלל ומחליטים האם 'לאפשֵׁר' לתפילתו להגיע לבורא העולם. אך אם התפילה נאמרת בשפה הארמית, אין הם יכולים 'לחסום' אותה היות והם אינם מבינים ארמית. זו הסיבה שיש בתפילה מספר קטעים בשפה זו.
פותח הארון מגיש לחזן את ספר התורה והוא אוחז אותו ביד ימין. החזן מכריז: "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו", והציבור עונה בפסוקים: "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה…" ובבקשה "אָב הָרַחֲמִים…".
החזן צועד לעבר בימת הקריאה יחד עם ספר התורה, ועולה לבימה מצידה הימני.
-
- בזמן שהספר 'עובר' ליד המתפללים, נהוג לנשק אותו, ולהביא את הילדים הקטנים שגם הם ינשקו אותו, בכדי לחנכם במצוות, ולהשריש בהם את רגש האהבה לתורה.
- אם המקום בבית הכנסת מאפשר זאת, נוהגים רבים מהציבור ללכת וללוות את ספר התורה, מארון הקודש עד לבימה, משום 'כבוד התורה'.
העֲלִיָּה לתורה
לאחר שהניח החזן את ספר התורה על בימת הקריאה, מזמין הגבאי את האנשים לעלות לתורה:
לעליה הראשונה – "רִאשׁוֹן", הוא מזמין את הכהן. לשנייה – "שֵׁנִי", הוא מזמין את הלוי, ולעליה השלישית – "שְׁלִישִׁי", עולה הישראל (=כינוי לרוב האנשים בעם ישראל, שאינם כוהנים או לויים).
שלושת העולים מייצגים למעשה את שלושת הסוגים השונים בעם ישראל, ומרמזים לנו שרק בהרכב מלא אנו נחשבים ל"כְּלִי" שיכול להכיל בתוכו ברכה. כי "כּלְִי" ראשי תיבות: כהן, לוי ישראל.
כפי שהסברנו לעיל ב"בִּרְכַּת כֹּהֲנִים", גם ה"כֹּהֵן" וגם ה"לֵוִי" מקבלים 'תואר' זה בירושה ובמסורת מאבותיהם. אם ידוע במשפחתך שאביך היה כהן או לוי – גם אתה מקבל זאת בירושה!
הגבאי מזמין את העולה לתורה על ידי שקורא בשמו הפרטי ובשם אביו, ולדוגמה: "יַעֲמוֹד יוֹסֵף בֶּן אֶלְעָזָר". (בקהילות הספרדים נהוג שאין קוראים לאדם בשמו הפרטי אלא: "יַעֲמוֹד כֹּהֵן", "יַעֲמוֹד לֵוִי", "רביעי, חמישי בכבוד", וכדומה ללא שם פרטי ושם אביו של העולה).
על האדם שנקרא לעלות לתורה, לגשת לבימת הקריאה בדרך הקצרה ביותר ממקום מושבו בבית הכנסת אל בימת הקריאה. בכך הוא מראה שהוא מחבב את התורה ומשתוקק כבר לעמוד לצידה.
ש. את מי מעלים לתורה לעליה הראשונה, כאשר אין כהן בבית הכנסת?
ת. ניתן לקרוא ללוי, ואם גם לוי איננו, אזי קוראים לישראל. נוסח ה'הזמנה' יהיה: "יַעֲמוֹד יוֹסֵף בֶּן אֶלְעָזָר – לֵויִ בִּמְקוֹם כֹּהֵן", או "יַעֲמוֹד יוֹסֵף בֶּן אֶלְעָזָר – ישְִׂראָלֵ בִּמְקוֹם כֹּהֵן". לאחר מכן, לעליה השניה יש לקרוא רק לישראל.
ה"חִיּוּבִים"
שתי העליות הראשונות 'תפוסות' מראש עבור הכהן והלוי. העליה השלישית מיועדת לרוב הציבור, אך ישנם כמה אנשים שיש להם חובה לעלות לתורה בזמנים מסויימים.
מומלץ מאוד לעלות לתורה בזמנים מיוחדים בחיים, כמובן רק באם מתאפשר הדבר, וכדלהלן:
-
- חתן בר מצווה – ביום ביום ה"בַּר מִצְוָה" שלו.
- חתן ביום חתונתו או בשבת שלפני החתונה.
- אדם שמשמש כ"סַנְדָּק" ביום ברית המילה.
- אבא, ביום שיש ברית מילה לבנו.
- מי שיש לו יום זיכרון ("יָארְצַייט") לאביו או לאמו.
- מי שאירע לו נס, ועליו לברך ברכת "הַגּוֹמֵל".
- מי שיום ההולדת העברי שלו חל ביום שיש בו קריאת התורה.
- מי שנמצא בתוך שנת האבל על אחד מהוריו.
הברכות
העולה לתורה עומד לימין הבעל קורא, והוא מראה לו היכן מתחיל קטע הקריאה, כדי שידע על מה הוא מברך. העולה מנשק בטליתו (או בחגורה של ספר התורה) באותו מקום שבו מתחיל ומסתיים קטע הקריאה ה'אישי' שלו, וסוגר את ספר התורה.
-
- בספר תורה של עדות האשכנזים, מחזיק העולה בידיות העץ של ספר התורה – "עֲצֵי הַחַיִּים", ובספר של עדות המזרח, הוא מניח את ידיו על הספר עצמו, כשהוא סגור כמובן.
- העולה מברך: "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ" והציבור עונה: "בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד".
- לאחר מכן מברך העולה את "בִּרְכַּת הַתּוֹרָה": "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', נוֹתֵן הַתּוֹרָה", והציבור עונה: "אָמֵן".
הקריאה
לאחר שהציבור סיים לענות "אָמֵן" על הברכה, מתחיל הבעל קורא לקרוא את הפסוקים מתוך ספר התורה, כשבמהלך הקריאה, קורא איתו העולה בלחש מתוך הספר.
- בשעת הקריאה אוחזים הבעל הקורא והעולה לתורה בגלילי "עֲצֵי הַחַיִּים" של ספר התורה.
יש להקפיד שלפחות שלושה אנשים יעמדו על בימת הקריאה בשעת קריאת התורה. בדרך כלל יהיו הם הגבאי, הבעל קורא והעולה לתורה.
עם סיום קטע הקריאה, מנשק העולה לתורה שוב את ספר התורה עם הטלית (או החגורה) במקום בו הסתיימה הקריאה, סוגר את ספר התורה, ומברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה". הציבור: "אָמֵן".
לאחר הקריאה, העולה נשאר לעמוד בצד ימין של הבימה, ליד ספר התורה, ואינו יורד ממנה עד לסיום קטע הקריאה הבא של העולה אחריו.
כשהוא יורד מן הבימה בחזרה, עליו ללכת בנחת למקומו, ובדרך הארוכה יותר, כדי להראות שוב את חביבותו לתורה ושאינו 'ממהר' להיפטר ממנה.
-
- בשעת קריאת התורה יש לציבור לעקוב אחר הקריאה מתוך הטקסט המופיע בחומש או בסידור.
- אין לדבר מתחילת קריאת התורה ועד סופה.
ההַגבְּהָָה
לאחר סיום הקריאה אומר הבעל קורא, או יתום המתפלל בַמנין 'חֲצִי קַדִּיש', ואז מגביהים את ספר התורה.
לפי מנהג עדות המזרח, מגביהים את ספר התורה מיד לאחר שמוציאים אותו מארון הקודש.
אחד המתפללים שנבחר להיות ה'מַגְבִּיה', פותח את ספר התורה באופן כזה שניתן לראות לפחות שלושה עמודים מתוכו, מרים ("מַגְבִּיהַּ") את הספר, ותוך כדי סיבוב על המקום, מראה את הכתב לכל הציבור העומד בבית הכנסת, מימינו ומשמאלו.
בשעת ההגבהה, על הציבור לעמוד על רגליו ולומר בקול: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "עֵץ חַיִּים…" כפי הנוסח המופיע בסידורים.
- מצווה על הציבור לראות את הכתב של ספר התורה בשעת הגבהתו.
הגְּלִילָה
לאחר ההגבהה, מניח ה'מגביה' את הספר חזרה על בימת הקריאה, וסוגר אותו באופן כזה שהתֶּפֶר המחבר את היריעות יהיה באמצע, כך שאם חס ושלום יקרע הספר, יִפָּרֵם התפר שבין היריעות ולא תיקָרע היריעה עצמה.
לאחר מכן מרים המגביה את הספר קרוב לחיקו, ומתיישב על הספסל או הכסא המיועדים לו. אז עולה ה'גולל' לבימה, קושר ומהדק את ספר התורה באמצעות החגורה, ומלביש עליו את המעיל והכתר.
- המגביה, נשאר לשבת עם ספר התורה בידו, עד אחרי הקדיש שלאחר "וּבָא לְצִיּוֹן".
כאן, לאחר סיומה הסופי של קריאת התורה, אנו ממשיכים בתפילת "אַשְׁרֵי" ו"וּבָא לְצִיּוֹן", ורק לאחר מכן מכניסים את ספר התורה בחזרה לארון הקודש, ראה בהמשך – עמוד 106 .
