רקע
- "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" הוא כינוי לרצף של ברכות שקבעו חז"ל לומר לאחר ארוחה שבה אכלנו לחם. דווקא הלחם מכונה "מָזוֹן" היות והוא המאכל העיקרי שמזין את הגוף.
- החיוב לברך את ברכת המזון הוא רק אם אכלנו לחם בכמות של "כְּזַיִת" (נפח של 27 סמ"ק) ומעלה.
"בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" כוללת ארבע ברכות של הבעת תודה לאלוקים על חסדו וטובו שמלווים אותנו בכל יום ויום.
ארבע הברכות נכתבו בתקופות שונות, והן חוברו וגובשו במרוצת השנים למה שאנו מכנים כיום "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן".
הנה סקירה קצרה על מבנה הברכות המרכיבות את ברכת המזון:
קטעי פתיחה
לפני שמתחילים לברך את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" נוהגים לומר כמה קטעים:
- מזמור "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" מתהילים, המדבר על זמן גלות בבל, בו ביקשו הבבלים מהשבויים היהודים לשיר משירי ירושלים. במזמור זה מופיע הפסוק המפורסם של מה שענו היהודים לשוביהם: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִשְׁכַּח יְמִינִי". בסיומו, אנו מבקשים מאלוקים שיזכור את מה שעשו לנו הגויים, וישלם להם את גמולם בראשם.
- בימי שמחה מיוחדים, כמו שבת, חג או חתונה ובשאר הימים בהם אין אומרים "תַּחֲנוּן" בתפילה, לא אומרים את המזמור ה'עצוב' הזה, ובמקומו אומרים את המזמור ה'אופטימי': "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה'" מספר התהילים העוסק בצחוק שימלא את פינו בזמן שיבוא המשיח.
- מזמור "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁיר" מתהילים, המרמז על התקופה שלאחר ביאת המשיח בו יתקבצו כל בני ישראל שנמצאים בפזורה, על מלחמת גוג ומגוג שלפני ביאתו, ועל כך שבימות המשיח ידעו כולם שיש רק אלוקים אחד.
- בימי שמחה מיוחדים, לא אומרים מזמור זה, ובמקומו מוסיפים את פרק התהילים "לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר שִׁיר".
- מקבץ של ארבעה פסוקים: "אֲבָרְכָה אֶת ה'" – מספר התהילים, "סוֹף דָּבָר" – מספר קוהלת ו"תְּהִלַּת ה'" ו"וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָ-הּ" – מספר התהילים.
הברכות
ברכה ראשונה – בִּרְכַּת "הַזָּן"
ברכה זו קבע משה רבנו, לאחר ירידת ה"מָן" – הלחם השמימי שירד מן השמיים בזמן שבני ישראל היו במדבר.
בברכה זו אנו מכירים בטובו וחסדו הגדול של אלוקים שהוא נותן לנו מזון ודואג שגם כל ברואי העולם יקבלו את מזונם.
הברכה מתחילה במילים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' . . הַזָּן אֶת הָעוֹלָם", ומסתיימת בברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַזָּן אֶת הַכֹּל".
ברכה שניה – בִּרְכַּת "הָאָרֶץ"
ברכה זו קבע יהושע בן נון, כאשר כבש את ארץ ישראל.
בברכה זו אנו מביעים תודה להשם שהעניק לאבותינו ולנו את ארץ ישראל, שהוציא אותנו ממצרים, נתן לנו את מצוות ברית מילה, לימד אותנו תורה, נתן לנו את המצוות, וכמובן על כך שהוא זן ומפרנס אותנו כל העת.
ברכה זו מתפרסת על שני קטעים. היא מתחילה במילים: "נוֹדֶה לְּךָ ה' אֱלֹקֵנוּ", ומסתיימת בברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן".
בחנוכה ובפורים מוסיפים באמצע ברכה זו קטע מיוחד הנקרא בשם: "וְעַל הַנִּסִּים", בו אנו מודים לאלוקים גם על הניסים שעשה לנו באותם הימים.
ברכה שלישית – בִּרְכַּת "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם"
את הברכה הזו קבעו דוד המלך ובנו שלמה המלך, כשכל אחד הכניס קטע 'משלו' בברכה.
דוד ושלמה התפללו בברכה זו שמלכות בית דוד תימשך, ושהעיר ירושלים ובית המקדש יישארו על תילם. כיום, אנו מתפללים בברכה זו שמלכות בית דוד תחזור, וייבנה בית המקדש במהרה בימינו. כמו כן, אנו מבקשים ומתחננים שלא נצטרך לפשוט יד ולבקש הלוואות מאנשים, אלא רק מבורא העולם ישירות.
- הברכה מתחילה במילים: "רַחֵם ה' אֱלֹקֵינוּ", ומסתיימת בברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', בֹּנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם, אָמֵן".
- בשבת מוסיפים בברכה זו את תפילת "רְצֵה" בה אנו מבקשים שנוכל לנוח ו'לשבות' כראוי בשבת קודש, מבלי שום צער או עצב. כמו כן, אנו מבקשים גם כאן שהבורא 'ינחם' את ירושלים ויבנה את בית המקדש.
- בראש חודש ובחגים מוסיפים בברכה זו את תפילת "יַעֲלֶה וְיָבוֹא", בה אנו מבקשים שהשם 'יזכור' אותנו לטובה בימים מיוחדים אלו, ויחיש לנו את הישועה ואת הגאולה האמיתית והשלמה.
ברכה רביעית – בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב"
ברכה זו נקבעה על ידי חכמי המשנה, לאחר שהותר לקבור את הרוגי מרד בר כוכבא (ראה מסגרת).
ברכה זו היא הודיה לאלוקים על הטוב שהוא נותן לנו וגומל עמנו בכל יום, וכן תפילה שימשיך להעניק לנו תמיד טוב וחסד.
הברכה מתחילה במילים: "בָּרוּךְ אַתָּה . . הָאֵ-ל, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ".
במאה השניה לספירה, מרד העם היהודי בראשות שמעון בר כוכבא בשלטון הרומאי. המרד הצליח כמה שנים עד לדיכוי נוראי בו נהרגו מאות אלפי יהודים שהקיסר הרומאי אף אסר להביאם לקבורה. רק לאחר שנים – כשבדרך נס נשתמרו הגופות כל אותה תקופה בשלמותן – הותר לקוברם.
"הָרַחֲמָן" וקטעי סיום
- לקראת סיום הברכה הרביעית אנו מוסיפים סדרה של בקשות נוספות, המתחילים במילה "הָרַחֲמָן" – כינוי לבורא העולם, שאחת ממידותיו הקדושות הינה רחמים.
בשבת, בראש חודש ובחגים, מוסיפים בקשה מיוחדת לכבוד אותו יום, וגם היא מתחילה במילה "הָרַחֲמָן".
- לקראת סיום "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן", אנו נושאים תפילה ובקשה לאלוקים, שנזכה שמשיח יבוא בימינו, שיהיה לנו חלק בעולם הבא ושיהיה שלום.
- בקטע האחרון אנו מביאים פסוקים המדברים על כך שמי שמאמין ובוטח בבורא העולם, לא יֵדע מחסור ועוני, ויהיה לו כל טוב. לסיום, אנו מודים שוב להשם על חסדו הגדול, ש'פותח את ידיו' ומעניק שובע לכל ברואיו, ומצהירים: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'" – מבורך האדם שבוטח בהשם ומשליך עליו את יהבו!
סדר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן
"מַיִם אַחֲרוֹנִים"
בסיום הארוחה, לפני "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן", יש 'ליטול' את הידיים פעם נוספת עם "מַיִם אַחֲרוֹנִים". "נְטִילָה" זו נקראת בשם "מַיִם אַחֲרוֹנִים" כי היא באה לאחר הארוחה – בשונה מנטילת הידיים הראשונה בתחילת הסעודה הנקראת במשנה בשם "מַיִם רִאשׁוֹנִים".
כמה סיבות לנטילה זו:
- מטעמי בריאות: בעבר היו מתַבְּלים את המאכלים עם 'מלח סדומית' (מלח מיַם המלח (=סדום)) שהיה מלח חזק מאוד ומגע שלו עם העיניים היה יכול לגרום חלילה לעיוורון. לכן, בסיום הארוחה, לאחר שסיימו להשתמש במלח, היו שוטפים את קצות האצבעות במים כדי להוריד את המלח שנשאר בהן ובכך למנוע סכנה.
- מטעמי קדושה: משום שיש לנקות את הידיים לפני שעושים מצווה, ו"בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" היא מצווה מהתורה.
גם כיום, כשהסיבה הראשונה איננה רלוונטית כמעט (גם משום שלא משתמשים במלח מסוג זה וגם משום שאוכלים עם סכו"ם ולא עם הידיים), עדיין מקפידים לקיים את המנהג של "מַיִם אַחֲרוֹנִים" מפני הסיבה השנייה.
סדר נטילת "מַיִם אַחֲרוֹנִים":
- אומרים את הפסוק: "זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹקִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵ-ל".
- שופכים מתוך כלי מעט מים על קצות האצבעות של שתי הידיים כשהן 'מושפלות' כלפי מטה.
- את המים יש לשפוך לתוך כלי אחר, ולא על השולחן או הרצפה.
- את קצות האצבעות הרטובות מעבירים על השפתיים, ולאחר מכן מנגבים את הידיים והשפתיים.
- אומרים את הפסוק: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".
- לאחר מכן יש (לכסות או) להוריד מהשולחן את הכלי שלתוכו שפכנו את ה"מַיִם אַחֲרוֹנִים". אין להשתמש במים אלו, אלא לשפכם בכיור.
- אין לדבר מלאחר נטילת "מַיִם אַחֲרוֹנִים" עד סיום "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן".
"זִמּוּן"
ה"זִמּוּן" הוא ברכת פתיחה, מעין הקדמה ל"בִּרְכַּת הַמָּזוֹן", אותה אומרים רק אם שלושה אנשים (או יותר) מעל גיל בר מצווה אכלו ביחד בארוחה, ושניים מהם לפחות אכלו לחם.
אחד הנוכחים נבחר להיות ה"מְזַמֵּן", והוא 'מוביל' את ה"זִמּוּן". בעבר, היה המְזַמֵּן מקריא בקול את כל "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" עבור אלו שלא ידעו היטב לקרוא, ובכך הוציא אותם ידי חובת הברכה. כיום, הוא אומר רק את נוסח ה"זִמּוּן" ואת סיומי הברכות בקול.
סדר ה"זִמּוּן":
- המְזַמֵּן אומר: "רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ" (או בשפה אחרת – כל אחד לפי מנהג קהילתו ואבותיו).
- שאר הנוכחים עונים את הפסוק מספר התהילים: "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
- המְזַמֵּן חוזר על הפסוק וממשיך: בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּלּׁוֹ (=מִשֶּלׁ בורא העולם)".
- וכולם עונים: "בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּלּׁוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ".
- המזמן חוזר אחרי כולם: "בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּלּׁוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ".
- אדם שלא השתתף בארוחה ולא אכל עם כולם, גם יכול לענות לזימון, אך הוא עונה בסוף: "בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד".
"זִמּוּן" בעשרה
כאשר נמצאים עשרה יהודים מעל גיל שלוש עשרה יחד, שורה עליהם קדושה מיוחדת ונוכחותו של הבורא ("אֱלֹקֵנוּ") מורגשת יותר. לכן, כאשר סועדים עשרה אנשים (או יותר) יחד בארוחה משותפת, כשלפחות שבעה מהם אכלו לחם, ה"זִמּוּן" משתנה קצת:
- מוסיפים את המילה "אֱלֹקֵנוּ" בתוך הנוסח:
- המזמן מוסיף את המילה "אֱלֹקֵנוּ" – "נְבָרֵךְ אֱלֹקֵנוּ שׁאֶָכלַנְוּ מִשֶּלּׁוֹ".
- כשהנוכחים עונים אחריו הם גם מוסיפים את המילה "אֱלֹקֵנוּ" – "בָּרוּךְ אֱלֹקֵנוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּלּׁו".
- נוהגים לעשות את ה"זִמּוּן" כשהמְזַמֵּן מחזיק בידו כוס יין. בסוף "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" על המְזַמֵּן לברך "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" ולשתות את היין.
מברכים את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן"
- את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" יש לברך באותו מקום בו סעדנו את הארוחה, ובישיבה.
- את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" יש לומר מילה במילה, בנחת ובמתינות. נוסח הברכה מופיע בסידורים או ב'ברכון' – חוברת או דף מיוחד עם הטקסט המלא של הברכה.
- באם נעשה "זִמּוּן" לפני הברכה, יש להמתין – לאחר הברכה הראשונה – לסיומו של ה'מזמן', כדי שנוכל לענות אחריהן "אָמֵן".
- "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" 'פוטרת' את כל סוגי המאכלים והמשקאות שאכלנו ושתינו במשך הארוחה – גם את היין (שעליו יש לברך "ברכה ראשונה" ("הַגָּפֶן") אם שתינו ממנו בתוך הארוחה) – ולכן אין צורך לברך ברכות אחרונות נוספות לאחר מכן )"עַל הַמִּחְיָה" או "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת").
- בימי חול, בשעת "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" יש להסיר מעל השולחן את כל הסכינים שעליו, או לפחות לכסותם. אין זה מן הראוי שעל שולחן האוכל – שנועד להוסיף חיים לאדם – יהיה חפץ שביכולתו לקצר את החיים.
ש. היה לי משהו דחוף לעשות מיד אחרי האוכל, הלכתי ושכחתי לברך את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן". מה עושים?
ת. ניתן לברך את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" כל עוד מרגישים תחושה של שובע הקיימת בדרך כלל כל עוד שלא התעכל המזון במעיים. חכמינו זכרונם לברכה שיערו שתהליך זה אורך כ 72- דקות, ולכן, לאחר זמן זה אין לברך את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן". להבא, יש להשתדל שלא לעזוב את השולחן כל עוד לא ברכנו ואמרנו 'תודה' להשם. חשוב שלא להיות כפוי טובה.
סיום הארוחה
עם סיום הארוחה, אין לזרוק את שאריות המזון ופירורי הלחם לפח האשפה, רצוי לרכזם ולתת אותם לבעלי חיים. זלזול בפירורי לחם (כגון להשליכם במקום שדורכים עליהם) הוא 'סגולה' לעניות, וזה כבר לא כל כך מומלץ…
