רקע
אמירת "קְרִיאַת שְׁמַע" היא אחת מהמצוות החשובות ביותר ביהדות, ומצווה מן התורה לקרוא אותה פעמיים בכל יום, בערב ובבוקר – "בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".
בספרים הקדושים מובא שיש לקרוא את קריאת שמע בצורה כזו, כאילו זו הפעם הראשונה שאנו קוראים אותה. מטבע הדברים, כל דבר שאנו עושים פעמים רבות, אנו כבר לא מתייחסים אליו במלוא שימת הלב, אך די בהתבוננות קצרה כדי להביא אותנו למצב מרומם יותר, שבו נחוש מעט רגשות של יראה ואהבה לבורא.
זו היא הרי מטרתם של כל 'קטעי הפתיחה' בתפילה. אמרנו תודה להשם על כך שהחזיר את נשמתנו זכה ורעננה, ועסקנו בדברי שבח והודיה על כך שהוא משגיח בפרטיות על כל ברואיו, חי צומח דומם ומְדַבֵּר. הזכרנו את גודל חסדו וטובו בבריאת העולם, ואת העובדה שהוא מהווה כל רגע ורגע את הבריאה מחדש. המשכנו להתבונן בניסים ובנפלאות שעשה איתנו ועם אבותינו, וכיצד הוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
מבלי כל הקטעים האמורים, לא היינו יכולים להבין את פשר הציווי: "ואְהָבַתְָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". אהבה היא הרי רגש שיש לפַתחו, ואין אפשרות לצוות עליו. על כן, מסודרת התפילה בצורה כזו, כדי שיהיה די בהתבוננות 'מינימלית' בכל האמור, בשביל להיווכח במסירותו הגדולה ואהבתו של השם כלפינו, וממילא לייצר רגש דומה כלפיו.
את "קְרִיאַת שְׁמַע" אנו אומרים כשאנו 'מעוטרים' בטלית ותפילין, מתאים לתוכן פרשיות "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" בהן מופיע הציוו י להניח תפילין ולהתעטף בציצית.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"
הפסוק הראשון של קריאת שמע מהווה למעשה את תמצית האמונה של עם ישראל. עִם קריאת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵנוּ ה' אֶחָד" מסרו יהודים את נפשם במשך כל ההיסטוריה, מתוך שלוות נפש, מתוך גבורה עילאית, מתוך אמונה 'בלתי נתפשת' באלוקים שמקורה בקשר העצמי והחזק עם אביהם שבשמים.
האמונה בהשם מושרשת וחקוקה בגֶנים היהודיים מאוד חזק, כך שזהו למעשה 'סוד הקסם' של העם היהודי והוא זה שמחזיק אותו במשך אלפי שנים.
תוכן הפסוק בקצרה:
"שׁמְַע ישִׂרְָאֵל" – יהודי! תקשיב ותבין, כי "ה' אֱלֹקֵינוּ" – הַשּםֵׁ, שהוא האלוקים שלנו, הוא "ה' אֶחָד" – הוא המושל והשולט האחד והיחיד בשבעת הרקיעים, בארץ ובארבע רוחות השמים, ואין עוד אלוקים חוץ ממנו, חס ושלום.
לאחר הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", מוסיפים קטע קצר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", בו אנו מברכים את השם על כך שמלכותו היא נצחית.
- בשעת אמירת הפסוק" שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" יש לכסות עם יד ימין את העיניים, כדי שנוכל להיות מרוכזים ללא שום הפרעות. ביד שמאל אנו עדיין מחזיקים בארבעת הציציות של הטלית.
- פסוק זה יש לומר בכוונה גדולה ומתוך מחשבה על כל מילה. הכוונה היא 'קריטית' לפסוק זה, ואם אדם לא 'כיוון' בו, עליו לחזור ולומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" שוב.
- אדם שנכנס לבית הכנסת בזמן שהציבור אומרים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", צריך לקרוא את הפסוק הראשון ביחד איתם – גם אם התפלל כבר – כדי שלא יהיה נראה כאילו 'אינו רוצה' לקבל עול מלכות שמים.
- את הפסוק "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ" יש לומר בלחש.
"ואְהָבַתְָּ"
בהמשך ישיר ל"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", אנו אומרים את פרשת "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" הלקוחה מספר "דְּבָרִים", ובה נאמר שעלינו לאהוב את השם ולהקדיש את כל חיינו למילוי רצונו. אנו מצטווים להעביר ולהחדיר אמונה זו בדור ההמשך שלנו, בבנינו ובבנותינו, על ידי חינוך בדרך התורה. פרשה זו מכילה גם את מצוות תפילין ("וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ") ואת מצוות מזוזה ("וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ") המזכירות לנו את יהדותנו בכל יום.
"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ"
הפרשה השנייה של קריאת שמע, הלקוחה גם היא מספר "דְּבָרִים", מכילה הבטחה ואזהרה: אם נקיים את מצוות השם, הוא ישלח ברכה בשדותינו, ייתן אוכל לנו ולבהמתנו, וכך נחיה חיי אושר בארצנו. אך אם לא נציית למצוותיו, ניענש בכך שלא ירד גשם על שדותינו, האדמה לא תצמיח את יבולה, ונצטרך לִגְלוֹת מארצנו. כך, שנֵאלץ לשוב ולהכיר באלוקים 'בדרך הקשה'.
גם בפרשה זו אנו מצטווים ללמד את בנינו ובנותינו את התורה, להניח תפילין ולקבוע מזוזות.
- את כל שלושת הפרשיות של "קְרִיאַת שְׁמַע" יש לקרוא בקול, מתוך הסידור, ומבלי להבליע שום מילה או אות. יש לשים דגש בעיקר על המילים שבהם ישנם הברות צמודות, כמו "בְּכָל לְבָבֶךָ", "עַל לְבָבֶךָ" וכדומה, שלא ישמעו עם למ"ד אחת בלבד – "בְּכָלֶבָבְךָ", "עַלֶבָבֶךָ".
- כמו כן, יש לשים דגש על מילים שתחילתן או סופן יכולות 'להיבלע', כמו "וּקְשַׁרְתֶּם אוֹתָם" וכדומה, שלא 'תיבלע' האל"ף וישמע כמו "וּקְשַׁרְתֶּמוֹתָם".
- מחזיקים את ארבעת הציציות של הטלית ביד שמאל במהלך שתי הפרשיות הראשונות של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל": "וְאָהַבְתָּ", ו"וְהָיָה עִם שָׁמוֹעַ".
- בשתי הפרשיות הראשונות, בזמן אמירת המילים "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" – "וּקְשַׁרְתֶּם אוֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם", יש לגעת בתפילין של יד, ובזמן אמירת המילים "וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ" – "וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" יש לגעת בתפילין של ראש. לאחר מכן מנשקים את האצבעות שנגעו בתפילין.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" – פרשת ציצית
הפרשה השלישית, הלקוחה מספר "בַּמִּדְבָּר", מדברת על מצוות ציצית.
הציצית, אותה אנו לובשים כל יום, משמשת לנו כתזכורת תמידית לכל מצוות התורה, ובמרוצת השנים הפכה לסמל יהודי מובהק.
בפרשה זו אנו מזכירים את העובדה שהבורא הוציא אותנו ממצרים על מנת שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוקים.
- לקראת הפרשה השלישית, פרשת ציצית, אנו מחזיקים את ארבעת הציציות גם ביד ימין, באותה צורה בה החזקנו אותן קודם: בין הקמיצה לזרת וכו'.
- יש לנשק את הציציות בכל פעם שאנו מזכירים את המילה "ציצית" (ס"ה 3 פעמים: "צִיצִת", "צִיצִת" "לְצִיצִת") וכן בברכה שלאחריה, במילים (ה' אלוקיכם) 'אמת', (ומלוכו ואמונתו לעד) 'קיימת', ונאמנים ונחמדים 'לעד'..
- לפני כל נשיקה לציצית, נהוג להעביר אותה על העיניים.
- כשאומרים את המילים "וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ", יש להסתכל על הציציות.
בשלושת הפרשיות של קריאת שמע יש 245 מילים. כדי להשלימן ל 248- (ובגימטרייא – רמ"ח) כמספר האיברים של האדם, צריך להוסיף שלוש מילים:
- כאשר מתפללים בציבור, יש לסיים: "ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת" ולהמתין לחזן שיחזור על מילים אלו ובכך ישלים לכל הציבור את שלושת המילים ה'אבודות'.
- בתפילה ביחידות מסיימים כך: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲניִ ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת".
"אֱמֶת וְיַצִּיב"
ברכה זו באה בהמשך לשתי הברכות הראשונות של קריאת שמע ("יוֹצֵר אוֹר" ו"אַהֲבַת עוֹלָם"), והיא נקראת גם בשם: "בִּרְכַּת גְּאֻלָּה" כיוון שהיא עוסקת בגאולה ממצרים ובקריעת ים סוף, ומסתיימת: "גָּאַל יִשְׂרָאֵל".
מילת הפתיחה "אֱמֶת", גוררת אחריה סדרה של שש עשרה מילים בעלות קשר הדוק למושג "אֱמֶת" ("יַצִּיב", "נָכוֹן", "קַיָּם" וכו').
בהמשך, מדברת התפילה על נאמנותו הנצחית של בורא העולם לעם ישראל, על אהבתו הגדולה שהפגין כלפינו כשהוציא את אבותינו ממצרים, ועל היותו כמו 'כתף' אלוקית שעליה יכולנו להישען בצוק העתים לאורך כל הדורות.
אנו מזכירים שוב את נס יציאת מצרים ואת נס קריעת ים סוף, ובהשראתם אנו מכריזים – יחד עם משה רבינו ועם ישראל כולו – "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה'"! לאחר מכן אנו מסיימים את הברכה עם ההבטחה הנבואית והנצחית, שהשם יגאל אותנו סוף סוף מגלות ארוכה זו, ומסיימים במילים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל". לְאַחַר ברכה זו יש להתחיל מיד את תפילת ה"עֲמִידָה" – תפילת "שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה", כדי שברכת ה'גאולה' תהיה סמוכה ככל האפשר לתפילה.
