קטעי פתיחה
להלן נערוך היכרות עם תפילת שחרית, נלמד איך עלינו להתנהג בכל שלב, ונבין את משמעות קטעי התפילה השונים.
תפילת שחרית כוללת:
- קטעי פתיחה ופרשיות הקורבנות.
- "הוֹדוּ" ו"פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה".
- "קְרִיאַת שְׁמַע" וברכותיה.
- תפילת ה'עֲמִידָה' – תפילת שמונה עשרה.
- כשמתפללים בציבור: חֲזָרַת הַשַּ"ׁץ – חזרה על תפילת ה"עֲמִידָה", בקול, על-ידי החזן.
- קטעי ה'תַּחֲנוּן'.
- קריאת התורה, בימי שני וחמישי, ראש חודש וימים מיוחדים.
- "אַשְׁרֵי", "וּבָא לְצִיּוֹן" וקטעי סיום.
סקירה רחבה אודות "בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר" שאומרים לפני התפילה, תמצאו בהֲלִיכוֹת וְהַנְהָגוֹת יוֹמְיוֹמִיּוֹת'.
חשוב להבין את כל המילים של התפילה. ישנם ספרים רבים שעוסקים רק בפירוש המילים וחשוב לדעת ולהבין לפחות את הפירוש הפשוט של כל מילה.
"הֲרֵינִי מְקַבֵּל"
את תחילת תפילת שחרית אנו מתחילים ברוח אהבת הזולת וב'הצהרה' די מחייבת: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אנו מתחייבים ומקבלים על עצמנו לאהוב את הזולת – "כָּמוֹךָ", בדיוק כפי שאנו אוהבים את עצמנו.
רגעי הנחת הגדולים ביותר של כל אבא, הם אותם רגעים בהם הוא מבחין בהתנהגות של אהבה וחיבה בין בניו. לא פלא ש'שער הכניסה' לתפילת הבוקר קשור למצות "אהבת ישראל".
זהו 'קוד הכניסה' הראשי עבור הכניסה ל'עולם התפילה'. כשהלב שלנו פתוח לשני, קל יותר להתחבר לבורא, ועל ידי כך מתקבלת התפילה בשמיים ביתר קלות.
כמו כן, אנו נעשים ראויים לברכותיו הקדושות.
"מַה טֹּבוּ"
קטע זה מורכב משלושה פסוקים:
-
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
פסוק זה מקורו בברכה שאולץ בלעם לברך את עם ישראל, בשעה שנשלח על ידי מלך מואב על מנת לקלל את העם. כיום אנו משתמשים במטבע ברכה זו בכדי לשבח את בתי הכנסת ובתי המדרש, שהיו מצויים לאורך כל ההיסטוריה בכל קהילה יהודית ברחבי העולם.
בית הכנסת הוא מעין 'בית מקדש' בו היתה שרויה שכינתו של השם בצורה גלויה, ועל כך אנו מביעים את שמחתנו: כמה טוב – "מַה טֹּבוּ" – שיש לנו את בית הכנסת.
-
"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ"
בפסוק זה, הלקוח מספר התהלים, אנו מביעים תודה והודאה על הזכות הגדולה שנתן לנו הבורא בחסדו הגדול, לבוא ולהתפלל ב'ביתו הפרטי', הלוא הוא בית הכנסת, "מִקְדָּשׁ מְעַט". השם מקדם את פנינו בביתו ומקבל אותנו 'כמו שאנחנו', גם בלי הכנות מיוחדות. הוא תמיד שם בשבילנו.
לרגש התודה הגדולה מתלווה גם רגש יראת הכבוד מגדולתו האין-סופית של הבורא.
-
"וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן, אֱלֹקִים בְּרָב חַסְדֶּךָ, עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ"
בפסוק האחרון, הלקוח גם הוא מספר התהלים, אנו מבקשים מהבורא ששעת התפילה תהיה "עֵת רָצוֹן" – זמן שבו הבקשות נשמעות ומתקיימות, זמן שבו התפילה תתקבל ומשאלותינו ייענו.
אנו יודעים שבקשה זו 'רלוונטית' רק בזכות חסדיו המרובים של הבורא, ובזכות עמידתו הנצחית לצידנו.
"אֲדוֹן עוֹלָם"
פיוט מוכר זה הינו 'שיר של שבח' לבורא ואדון העולם.
אנו משבחים את השם בכך שגדולתו היא הרבה מעבר לתפיסת עולמנו, מכריזים עליו כמלך, ומפארים את עובדת היותו בורא העולם ומנהיגו.
הוא היה בעבר, הוא ישנו בהווה, וגם יהיה בעתיד הא-ל היחיד. בו אנו בוטחים כשבידו אנו מפקידים את הנשמה והגוף כשאנו הולכים לישון, ובזכותו אנו גם בטוחים שיחזיר לנו אותם שלמים ורעננים.
על פיוט זה נאמר: "כל מי שֶׁמְּכַוֵּן בעת התחלת "אֲדוֹן עוֹלָם" תפילתו נשמעת ואין שטן מקטרג עליה".
פרשת העקדה – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"
פרשה זו מגוללת בפנינו את סיפור "עֲקֵדַת יִצְחָק". אברהם אבינו, היהודי הראשון, מצטווה על ידי הבורא להקריב קרבן את בנו יחידו, שבו תלוי כל המשך וקיום זרעו.
אברהם, שקיבל הבטחה מפורשת מהבורא שדווקא על ידי יצחק בנו יימשך זרעו בעתיד, לא מתמהמה לרגע, ומתוך מסירות נפש ואמונה מוחלטת בהשם, הוא לוקח את יצחק על מנת להקריבו כקרבן.
ברגע האחרון, מופיע מלאך ומונע את המעשה, ובכך מקבל אברהם את 'עיטור מסירות הנפש' מהבורא. 'עיטור' שהופך לחלק מחייו ומאישיותו, ועובר בצורה בלתי אמצעית לכל היהודים אחריו, במשך כל הדורות.
אנו אומרים בכל יום את פרשת העקדה על מנת להזכיר, את זכות האבות, ובפרט בכדי להכניע את יצרנו הרע ולשאוב מידה של מסירות נפש ממאורע מרטיט זה.
לפני הפרשה, אומרים קטע קצר המתחיל ב"אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ", המהווה הקדמה ו'רקע' לסיפור עקדת יצחק, ובו אנו כביכול 'מזכירים' לבורא את השבועה שנשבע לאברהם בזמן העקדה, שירבה את זרעו כחול הים וככוכבי השמים.
לאחר הפרשה, אומרים קטע נוסף המתחיל ב"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם", ובו אנו מבקשים מהבורא שיתנהג עימנו במידת החסד והאהבה, כמו שאהב אותו אברהם אבינו. ולסיום אנו מביאים פסוקים שונים מהתנ"ך המדברים על האהבה הגדולה, העצומה שקיימת בין הבורא לבניו – עם ישראל.
"לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם"
קטע תפילה זה, 'מוקדש' לזכר אותם דורות של יהודים אנוסים שנאלצו לומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" רק בחדרי חדרים ובסתר, מפני גזירת הַשְּׁמָד שריחפה באוויר.
למרות שכיום אנו חיים בזמן חופשי שבו אפשר לקרוא "קְרִיאַת שְׁמַע" ולהתנהג בצורה יהודית גם באופן גלוי וללא חשש, בכל זאת, אנו מזכירים לעצמנו שצריך להיות "יְרֵא שָׁמַיִם" גם בסתר, גם בבית ולא רק בחוץ.
קטעים נוספים
"רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים", המדבר על אפסיות הגוף ומעלת הנשמה.
"אֲבָל אֲנַחְנוּ .. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ", המזכיר את עובדת אהבתם של שלושת האבות לבורא, ובעקבות כך גם אנו – בניהם – חייבים להודות לו מתוך שמחה והודיה על כך שזכינו להיות מזרעם.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"
היות וצריך לקרוא "קְרִיאַת שְׁמַע" עד לאחר 3 שעות בערך מ"הָנֵץ הַחַמָּה" – זמן הנקרא בשפה ההלכתית: "סוֹף זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע" – הוסיפו חכמינו זכרונם לברכה בתחילת התפילה קטע זה בכדי 'לצאת ידי חובה' של קריאת שמע בזמנה.
- אדם שמתחיל להתפלל ויודע שלא יספיק להגיד את קריאת שמע בזמנה, עליו לומר כעת – בתחילת התפילה – את כל שלושת הפרשיות של קריאת שמע – "שְׁמַע", "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ", "וַיֹּאמֶר".
"אַתָּה הוּא"
קטע הסיום שחותם את מקבץ הקטעים האמורים, ועוסק במצוות "קִדּוּשׁ הַשֵּםׁ" שאיתה מסרו את נפשם מליוני יהודים במשך ההיסטוריה כולה.
אנו 'חותמים' את הקטע בברכה: "בָּרוּךְ הַמְּקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָּרַבִּים".
"אַתָּה הוּא ה'"
קטע נוסף, המדבר על 'ראשוניותו' של הבורא ועל כך שאין אלוקים מבלעדיו. הוא ברא את השמים והארץ, ורק הוא מנהיג אותם בכוחו הגדול. אנו מבקשים שהבורא ימלא את בקשותינו ויקבץ את כל עם ישראל בחזרה לארצו ויהיה קידוש שם-שמיים בכל העולם.
פרשיות הקָרְבָּנוֹת
כפי שכבר הזכרנו בתחילת החוברת, התפילה למעשה מהווה כ'תחליף' להקרבת הקורבנות בבית המקדש.
הקשר בין הקרבת בהמה על גבי המזבח לתפילה יובן יותר כשנחדד את משמעותה של התפילה:
התפילה מכונה בספר ה'זֹהַר' כ'זְמַן מִלְחָמָה'. האדם 'נאבק' במשך התפילה עם יצרו הרע ועם נפשו הבהמית ומנסה 'ללמד' אותם מושגים אלוקיים ו'מופשטים' ולעורר בהם רגש של אהבה לבורא העולם. כך, שלמעשה, בשעת התפילה אנו כמו 'מקריבים' ('קורבן' הוא גם מלשון 'קירוב') את היצר הרע ואת הנפש הבהמית (מלשון בהמה) לבורא העולם, ממש 'מקריבים קרבן.
להקרבת הקורבן, מעבר לאופיה הפיזי, היתה גם משמעות רוחנית: טקס הקרבת הקורבן היה מלווה בשירתם הנפלאה והנוגעת לנפש של הלויים, כך שאדם שהביא קורבן על חטאיו, התעורר בתשובה שלמה, חש חרטה עמוקה על מעשיו הלא טובים, ו'התקרב' יותר אל הבורא.
חכמינו זכרונם לברכה אמרו, שכל מי שאומר את פרשיות הקורבנות, כאילו הקריב קורבן ממש.
חשוב ביותר ללמוד ולהבין את פירוש הפרשיות הללו ואת הפרטים ההלכתיים הכלולים בה, כדי שנבין מה אנו אומרים ו'נקריב קורבן' ('נתקרב') בצורה ראויה.
כדי שנזכה ללמוד בכל יום גם קטע מן המקרא (תנ"ך), מן המשנה ומן התלמוד (גמרא או מדרש), מובאים שלושה קטעים עיקריים במהלך פרשיות הקרבנות:
אנו פותחים בקטע מן המקרא, מתוך פרשת "צַו" שבספר 'ויקרא': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר", העוסקת בעבודת פינוי האפר המצטבר על המזבח, ולאחריו אומרים "צו את בני ישראל", העוסקת בהקרבת קורבן התמיד.
"פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת"
כהמשך לפרשיות הקרבנות, אנו אומרים גם את "פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת" כזכר לקטורת שהוקטרה בבית המקדש.
הקטורת היתה מורכבת מאחד עשר סוגים שונים של בשמים שונים, המכונים "סַמְמָנִים", והיא היתה מוקטרת בכל יום, בבוקר ובערב.
עליית עשן הקטורת כלפי מעלה, מסמלת את כמיהת הנשמה לעלות כלפי מעלה ו'להתחבר' לבורא העולם. כמו כן, קטורת קשורה לחוש הריח של האדם, שהוא ה'רוחני' ביותר בעולם החושים, ולכן היא מסמלת את הצורה הנעלה יותר של קשר והתקרבות לקדוש ברוך הוא.
- יש לומר את "פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת" במתינות, כדי שלא לדלג בטעות על אחד מה'סַמְמָנִים'.
- בעת אמירת שמות ה'סַמְמָנִים', יש לספור אותם עם האצבעות.
- כאן, לאחר פרשיות הקרבנות ותפילת "רִבּוֹן הָעוֹלָמִים" ולפני אמירת "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן", יש לעמוד, להתעטף בטלית ולהניח תפילין.
"אָנָּא בְּכֹחַ"
תפילה עמוקה ומלאת סודות, המיוחסת לרבי נחוניא בן הקנה – תנא שחי בזמן חורבן בית המקדש השני.
תפילה זו, הכתובה באופן פיוטי, מכילה שבע שורות, שבכל אחד מהם שש מילים, ובסך הכל ארבעים ושתים מילים המייצגים את אחד משמותיו הקדושים של הקדוש ברוך הוא.
הסדר המדויק של ההתעטפות וההנחה מופיע בעמוד 32 ואילך.
"אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן"
קטע זה הוא תחילתו של פרק משניות מתוך מסכת "זְבָחִים", שנבחר לייצג את 'עולם המשנה' משום שבו – בניגוד לרוב המוחלט של פרקי המשניות – אין חילוקי דעות ומחלוקות בין חכמי המשנה.
אין דבר מבוקש יותר מאשר השלום, ולכן אנו משתמשים בפרק משניות זה כ'מיצג' של תפילה לשלום.
ברייתא דרבי ישמעאל – "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר"
קטע מתוך "תּוֹרַת כֹּהֲנִים" – "מִדְרָשׁ" – המקביל ל'עולם התלמוד', המפרט את שלוש עשרה הדרכים בהם ניתן ללמוד את ההלכות מתוך התורה. כולם, כמובן, לפי המסורת היהודית המקובלת מדורי דורות, עד למשה רבינו, מקבל התורה.
לאחר ה"ברייתא" של רבי ישמעאל, אנו אומרים תפילה קצרה זו: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ".
את כל 'קטעי הפתיחה' הללו ניתן להתפלל לבד, ללא "מִנְיָן". מה"קַדִּישׁ" הראשון שלפני "הוֹדוּ", מתחילה התפילה ה'רשמית' בציבור כשהיא 'מובלת' על ידי החזן.
