רקע
היום שלאחר החג, כ״ג בתשרי, קרוי בשם: ׳אִסְרוּ חַג׳, וכך הוא גם שמו של היום המגיע לאחר כל אחד מ׳שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים׳: פסח שבועות וסוכות.
מקור השם מופיע בתהלים: ״אִסרְוּ חגַ בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״.
פירוש המילים: תִּקְשְׁרוּ את הכבש של קרבן החג בשרשראות סמוך לפינות המזבח.
חכמינו השתמשו בפסוק זה כדי לעודד את המשך שמחת החג בעוד יום נוסף, ואמרו: ״כל העושה ״איסור״ (תוספת) לחג בעוד יום של מאכל ושתייה – כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן״.
כשבית המקדש היה קיים, היה חיוב על כל יהודי לקיים את מצוות ״עֲלִיָּה לָרֶגֶל״: לעלות לירושלים בפסח שבועות וסוכות, המכונים ״שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים״. חלק מה״עוֹלִים לָרֶגֶל״ היו נשארים בירושלים גם ביום שלמחרת החג, ומשם הגיע המנהג לחגוג גם את היום העוקב לחג.
כיום, אנו נוהגים לכבד את יום ״אִסְרוּ חַג״ במנהגים הבאים:
- לא צמים בו.
- משתדלים לעשות בו ארוחות גדולות וחגיגיות.
