שמיני עצרת
ביום כ״ב בתשרי, לאחר שבעת ימי חג הסוכות, מתווסף ׳יוֹם טוֹב׳ נוסף הנקרא בשם ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״ ו״שִׂמְחַת תּוֹרָה״, ולמרות שהוא צמוד לחג הסוכות, הוא נחשב לחג בפני עצמו: אין יושבים בו בסוכה ואין נוטלים בו ארבעת המינים.
מקור השם ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״ נובע מהפסוק: ״בַּיּוֹם השַּמְִׁיניִ – עצֲרֶֶת תִּהְיֶה לָכֶם״, שביום השמיני לאחר היום הראשון של חג הסוכות, יש לעשות ״עֲצֶרֶת״ – לעצור ביום זה מעשיית מלאכה.
שמחת תורה
מידי שבת אנו קוראים בבית הכנסת את ׳פָּרָשַׁת הַשָּבׁוּעַ׳ מתוך ספר התורה לפי הסדר, וביום זה אנו קוראים את הפרשה האחרונה של ספר ״דְּבָרִים״ הנקראת ״וְזֹאת הַבְּרָכָה״, ומחברים אליה את הפרשה הראשונה בתורה – ״בְּרֵאשִׁית״.
שמו של החג – ׳שִׂמְחַת תּוֹרָה׳ מגיע מהעובדה הפשוטה שביום זה מסיימים לקרוא את התורה ומתחילים אותה מחדש, ועל כך השמחה הגדולה.
נוהגים בליל החג ולמחרתו לעשות קידוש וסעודה של שמחה עבור סיום קריאת ספר התורה, ושמחים ורוקדים עם ספרי התורה מתוך שמחה גדולה הרבה יותר מאשר ב״שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה״.
מעניין לציין, שב״שִׂמְחַת תּוֹרָה״ אין אנו עורכים ׳שיעורי תורה׳ המוניים או קובעים זמן מיוחד ללימוד תורה מעבר ליום רגיל – דבר שמבטא לכאורה את השמחה הגדולה שלנו בתורה.
כשאנו רוקדים עם ספר התורה בעוד שהוא סגור – אנו מבטאים את השמחה הגדולה ביותר עם התורה: אין כאן חילוקי מעמדות בין אחד שיודע ללמוד יותר לבין אחד ש׳חלש׳ בלימוד, ואין כל הבדל מהותי בין יהודי ׳תַּלְמִיד חָכָם׳ ליהודי פשוט או יהודי שרחוק כביכול מדרך התורה והמצוות.
ב״שִׂמְחַת תּוֹרָה״ אנו מביאים לידי ביטוי את המהות הפנימית של עם ישראל: כולם שייכים לתורה, כולם ניזונים הימנה, לכל אחד יש חלק בה, ולאף אחד אין ׳מונופול׳ עליה.
בארץ ישראל חוגגים את ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״ ו״שִׂמְחַת תּוֹרָה״ ביום אחד – כ״ב בתשרי, אך בחוץ לארץ חוגגים את החג במשך יומיים: היום הראשון נקרא ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״, והיום השני הוא ״שִׂמְחַת תּוֹרָה״. ביום ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״ ממשיכים תושבי חו״ל לאכול ולשתות בסוכה, אך אינם מברכים ״לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה״.
הדלקת נרות
לקראת החג, מדליקות הנשים והבנות נרות.
- לפני הדלקת נרות יש לתת מטבע לצדקה, ולהתפלל תפילת מנחה.
- יש להקפיד להדליק את הנרות לפני השקיעה, למרות שבחג מותר להעביר אש מאש קיימת. את הזמן המדויק של הדלקת הנרות יש לוודא מראש, וניתן למצוא את הזמנים בלוחות השנה, באינטרנט ובאתר שלנו.
- משעת הדלקת נרות, מקבלות הנשים על עצמן את קדושת החג ואין לעשות מלאכה.
הנשים והבנות מברכות שתי ברכות בעת ההדלקה:
- ״בָּרוּךְ אַתָּה אֲ־דֹנָי אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב״.
- ״בָּרוּךְ אַתָּה אֲ־דֹנָי אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה״.
- היות ובחג מותר לבשל באש קיימת, יש להכין לפני הדלקת הנרות אש דולקת לצורך בישול, טיגון וכדומה, במשך החג.
- אדם שאחד מהוריו נפטרו (לא עלינו) מדליק ׳נֵר נְשָׁמָה׳ עבורם, היות ומחר עושים ״הַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת״ בבית הכנסת.
באם חל חג ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״ ביום שישי, יש לעשות בערב החג ׳עֵרוּב תַּבְשִׁילִין׳. לפירוט והרחבה אודות ה׳עירוב׳, ראה בעמוד 29
תפילת ערבית
מתחילים את התפילה מ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת״, מתפללים תפילת ערבית חגיגית של שבת וחג, ובמקום תפילת ה׳עֲמִידָה׳ הרגילה, מתפללים את ׳תְּפִלַּת שָׁלֹשׁ רְגָלִים׳.
לאחר התפילה, לפני אמירת ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״, ניגשים לעריכת ה׳הַקָּפוֹת׳.
ישנם בתי כנסת בהם נוהגים תחילה לאכול ביחד לפני ה׳הַקָּפוֹת׳, וישנם שנוהגים ללכת איש איש לביתו בכדי לאכול עם המשפחה, ורק לאחר מכן לחזור לבית הכנסת לקראת ה׳הַקָּפוֹת׳.
בשני המקרים הללו, יש לעשות ׳קִדּוּשׁ׳ לפני הסעודה, ראה לקמן בעמוד 138 .
סדר ההַקָּפוֹת
תחילה, אומרים כל הציבור את פסוקי ״אַתָּה הָרְאֵתָ״ שלוש פעמים. נהוג לחלק את הפסוקים בין המתפללים, כשכל אחד ׳מתכבד׳ לומר בקול פסוק אחד והציבור חוזר אחריו.
לאחר מכן, פותחים את ארון הקודש ומוציאים ממנו את כל ספרי התורה שנמצאים בו, גם את הספרים ה׳פסולים׳ שיש בהם טעויות ושאסור לקרוא בהם במשך ימות השנה.
לפני תחילת כל ׳הַקָּפָה׳ בוחרים אחד מן המתפללים שיקריא את הפסוקים המיוחדים לאותה הקפה, כשכל הציבור הולך אחריו סביב הבימה וחוזר על הפסוקים בקול רם. מתחילים עם ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָא״ וממשיכים עם ״בֹּחֵן לְבָבוֹת״ ו״גּוֹאֵל חָזָק״.
פסוקי ה׳הַקָּפוֹת׳ מסודרים לפי סדר האל״ף בי״ת , כשכל הקפה מקבלת שלוש אותיות בדרך כלל.
לאחר שהחזן מסיים את הפסוקים המסודרים לפי הא״ב, ממשיכים כולם להקיף את בימת הקריאה בכדי ליצור סיבוב אחד שלם, ואומרים תוך כדי כך את הפסוקים הנוספים המופיעים לאחר מכן: ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״ וכן הלאה.
בסיום אמירת הפסוקים, פוצחים כולם בריקודים שמחים כשספרי התורה בידיהם, עד שהגבאי מכריז ״עַד כָּאן הַקָּפָה א׳״, ״עַד כָּאן הַקָּפָה ב׳״ וכן הלאה.
סך הכל מקיפים את בימת הקריאה שבע פעמים – ״שֶׁבַע הַקָּפוֹת״, ולאחר מכן מחזירים את כל ספרי התורה בחזרה לארון הקודש.
- מנהג חשוב בעם ישראל, להביא את הילדים הקטנים לבית הכנסת על מנת לרקוד ולשמוח איתם ב׳הַקָּפוֹת׳ יחד עם ספרי התורה. ישנם המכינים להם דגלים צבעוניים הקשורים עם ״שִׂמְחַת תּוֹרָה״ ואף דגמים מוקטנים של ספרי תורה לא אמיתיים, בכדי להרגיל אותם ולהשריש בליבם את האהבה לתורה הקדושה.
לאחר ההקפות מסיימים את התפילה באמירת ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״, ומאחלים איש לרעהו ׳חַג שָׂמֵחַ׳.
״אֶת אוֹתָם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת (בחו״ל, ובארץ: עשרים וארבע שעות) שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה צְרִיכִים לְיַקֵּר בִּמְאוֹד. בְּכָל רֶגַע אֶפְשָׁר לִשְׁאֹב אוֹצָרוֹת בִּדְלָיִים וּבְחָבִיּוֹת, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וְכָל זֶה – עַל יְדֵי הָרִקּוּדִים!״ (רבי שלום דובער שניאורסון נ״ע)
סעודת החג
מי שעדיין לא עשה קידוש, מקדש כעת על היין:
אומרים ״אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא״ ואת נוסח הקידוש ל״יוֹם טוֹב״, מברכים ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן״ ומוסיפים את ברכת ״שֶׁהֶחֱיָנוּ״ לכבוד החג החדש.
- הגברים נוהגים ביום זה לעשות קידוש כל אחד בפני עצמו, ולא ׳לצאת ידי חובה׳ ממישהו אחר.
ניגשים ׳לִטּוֹל יָדַיִם׳, מברכים ״הַמּוֹצִיא״ על שתי חלות שלמות וסועדין את סעודת החג.
ב״בִּרְכַּת הַמָּזוֹן״ יש לזכור להוסיף:
- ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ – ״בְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הַחַג הַזֶּה״
- ״הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ״ המיוחד ליום טוב.
תפילת שחרית
מתפללים את תחילת תפילת שחרית כמו בכל שבת: ׳קָרְבָּנוֹת׳, ״פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה״ ו״קְרִיאַת שְׁמַע״ וברכותיה.
בתפילת ה׳עֲמִידָה׳ מתפללים את ׳תְּפִלַּת שָׁלֹשׁ רְגָלִים׳, ומשלבים בתוכה את הקטעים הרלוונטיים לחג ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״.
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים
בשונה מכל חג, נוהגים הכוהנים לברך את הציבור ב״בִּרְכַּת כֹּהֲנִים״ במהלך ׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ של תפילת שחרית, משום שאסור לכֹהן שיכור לברך ברכת כוהנים, ואין לדעת מה יהיה מצבו לאחר ה״הַקָּפוֹת״ של שמחת תורה.
במהלך ״בִּרְכַּת כֹּהֲנִים״ יש לומר תפילה מיוחדת – שתוכנה הוא שיהיו כל חלומותינו לטובה – המתחילה במילים ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״. תפילה זו נאמרת על ידי הציבור תוך כדי שהכוהנים ׳מנגנים׳ את המילים: ״וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״, בסיום ״בִּרְכַּת כֹּהֲנִים״.
לאחר תפילת שחרית אומרים ״הַלֵּל שָׁלֵם״, ״שִׁיר שֶׁל יוֹם״, וניגשים לערוך קידוש בבית הכנסת.
קידוש ו״הַקָּפוֹת״
נוסח הקידוש: ״אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא״, ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ״, ו״בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן״.
מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, אומרים את פסוקי ה״אַתָּה הָרְאֵתָ״ שלוש פעמים כמו אתמול בלילה, ועושים ״הַקָּפוֹת״ סביב בימת הקריאה יחד עם ספרי התורה, מתוך שירה, שמחה וריקודים.
היום לא מקיפים את הבימה שבע פעמים כמו אמש, אלא רק שלושה וחצי סיבובים, כשבכל חצי סיבוב אומרים קטע של הקפה שלמה מתוך הסידור, ומכריזים אחרי כל חצי סיבוב ״עַד כָּאן הַקָּפָה א׳״ וכדומה. לאחר שלושה וחצי סיבובים, מסיימים לומר את כל הנוסח של שבע ההקפות.
קריאת התורה
לאחר ה״הַקָּפוֹת״, ניגשים לקרוא בתורה. פותחים את ארון הקודש ומוציאים שלושה ספרי תורה.
בספר הראשון קוראים את פרשת ״וְזֹאת הַבְּרָכָה״, ונוהגים שכל המתפללים יעלו בזה אחר זה לתורה. היות שישנם הרבה אנשים במניין התפילה, ניתן להעלות כמה אנשים יחד בכל קריאה, והם מברכים ביחד את ברכות התורה, ואו לחילופין, ניתן לעשות כמה מעניינים לקריאת התורה כדי לעלות את כל המתפללים במקביל.
עליית ״כָּל הַנְּעָרִים״
בשונה מכל יום בו קוראים בתורה, ביום שמחת תורה עולים לתורה גם הילדים, ולא רק המתפללים הבוגרים שמעל גיל ׳בַּר מִצְוָה׳.
קוראים לכל הילדים, לכל אחד בשמו ובשם אביו, פורשים מעל כולם טלית גדולה, וכשכולם נמצאים ליד ספר התורה הם מברכים ביחד ובקול את ״בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה״ יחד עם אדם מבוגר הנמצא איתם.
עלייה זו נקראת בשם: ״כָּל הַנְּעָרִים״, ובדרך כלל הילדים עולים לתורה בעלייה החמישית של פרשת ״וְזֹאת הַבְּרָכָה״.
׳חֲתַן תּוֹרָה׳
העולה לתורה לקטע השישי שבו קוראים את סיומה של פרשת ״וְזֹאת הַבְּרָכָה״ – המסיימת את ספר התורה כולו – נקרא בשם ׳חֲתַן תּוֹרָה׳.
לפני שמעלים אותו לתורה, אומר הגבאי נוסח מיוחד הכתוב בחרוזים ומתחיל במילים ״מֵרְשׁוּת הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא״. בתוך נוסח זה משלבים את שמו של העולה ואת שם אביו ומזמינים אותו לעלות לתורה כנציג של המתפללים כולם.
קוראים את סיום פרשת ״וְזֹאת הַבְּרָכָה״, ולאחר שבעל הקריאה קורא את הפסוק האחרון: ״אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״, מכריזים כולם יחד בקול רם: ״חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק״.
- לפני הגבהת ספר התורה, מניחים את הספר השלישי על הבימה, ליד הספר השני, ואז מזמינים את המגביה והגולל לספר זה.
׳חֲתַן בְּרֵאשִׁית׳
בספר השני מתחילים לקרוא את ספר התורה מהתחלה, מפרשת ״בְּרֵאשִׁית״, והעולה לספר זה, נקרא בשם ״חֲתַן בְּרֵאשִׁית״.
גם כאן, כמו אצל ה׳חתן׳ הקודם, אומר הגבאי נוסח מיוחד ומחורז המתחיל במילים: ״מֵרְשׁוּת מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וְשִׁירָה״, משלב בתוכו את שמו ואת שם אביו של העולה, מזמין אותו לעלות לתורה בשם כל המתפללים ומשבח את זכותו הגדולה על כך שזכה לעלות לתורה בקריאה כה חשובה.
בעליה זו קוראים את כל סיפור בריאת העולם מתוך פרשת ״בְּרֵאשִׁית״, ובסיום כל קטע ה׳חותם׳ את מעשה הבריאה של אותו יום, משתתף גם הקהל. לדוגמה: כשבעל הקריאה מסיים לקרוא: ״וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״, מכריז הקהל את המשך הפסוק: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״, וכן בשאר ימי השבוע, ״יוֹם שֵׁנִי״, יוֹם שְׁלִישִׁי״ והלאה, ואחר-כך חוזר ה׳בעל קורא׳ על מילים אלה.
בסוף היום השישי, כאשר בעל הקריאה מסיים: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״, אומר הקהל ביחד: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּיׁ״, וממשיכים: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם״ עד סיום הקריאה: ״אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת״, ואחר-כך חוזר ה׳בעל קורא׳ על מילים אלה.
- לפני הגבהת ספר התורה, מניחים את הספר השלישי על הבימה, ליד הספר השני, ואז מזמינים את המגביה והגולל לספר זה.
מפטיר והפטרה
בספר השלישי מעלים אדם אחד ל׳מַפְטִיר׳, ובו קוראים את קרבנות החג מתוך פרשת ״פִּנְחָס״.
אחר הגבהת ספר התורה, מברך ה׳מַפְטִיר׳ את ׳בִּרְכַּת הַהַפְטָרָה׳ וקורא את ההפטרה מספר ׳יְהוֹשֻׁעַ׳, בה מסופר על הנהגת יהושע בן נון לאחר פטירת מורו ורבו, הלוא הוא משה רבינו.
לאחר ה״הַפְטָרָה״, מברך ה״מַפְטִיר״ את ״בִּרְכוֹת הַהַפְטָרָה״ ומוסיף לאחריהן ברכה מיוחדת: ״עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה״ – המיוחדת עבור ״יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הַחַג הַזֶּה״.
״שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ״
עם סיום הקריאה בתורה וההפטרה, אומרים כל הקהל יחד את הפזמונים ״שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה״, ״הִתְקַבְּצוּ מַלְאָכִים״ וכן ״אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל״.
כשחל ״שְׁמִינִי עֲצֶרֶת״ בשבת, אומרים כאן ״יְקוּם פֻּרְקָן״ ו״מִי שֶׁבֵּרַךְ״.
״יִזְכּוֹר״ – הזכרת נשמות
לאחר מכן אומרים תפילה מיוחדת לזכר נשמת הקרובים שהלכו לעולמם, המתחילה במילים: ״יִזְכּוֹר אֱלֹקִים״.
כל מי שיש לו שני הורים בחיים – יוצא מבית הכנסת, ובפנים נשארים רק מי שיתום מאב, מאם, או משניהם.
תוכן התפילה הוא, שאלוקים ׳יזכור׳ את נשמת הנפטר/ת, שנשמתו/ה תיכנס לגן עדן, ואנו ניתן צדקה לעילוי נשמתם לאחר החג.
- בסיום הזכרת הנשמות, חוזרים כל המתפללים לתוך בית הכנסת להמשך התפילה.
תפילת מוסף
אומרים ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״, מחזירים את שלושת ספרי התורה לארון הקודש, ומתפללים ׳תְּפִלַּת מוּסָף לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים׳.
נהוג שלפני התפילה הגבאי מכריז ומזכיר לציבור שבתפילה זו מתחילים לומר בברכת ״אַתָּה גִּבּוֹר״: ״מַשִּיׁב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״, במקום ״מוֹרִיד הַטָּל״ הנאמר בימות הקיץ.
תפילת גשם
לאחר סיום תפילת ה׳עֲמִידָה׳ הפרטית של כל אחד, ניגש אחד מן המתפללים לפתוח את ארון הקודש, והחזן מתחיל ב׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ מיוחדת הנקראת בשם ״תְּפִלַּת גֶּשֶׁם״, בה אנו משבחים את אלוקים על גבורתו בהורדת הגשמים ומתפללים אליו שיוריד גשמים בעיתם ובזמנם, במשך תקופת החורף.
״תְּפִלַּת גֶּשֶׁם״ מסתיימת בשלוש בקשות שאותם אומר החזן בקול רם והציבור עונה אחריו ״אָמֵן״:
״לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה״, ״לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת״, ״לָשֹׂבַע וְלֹא לְרָזוֹן״.
החזן ממשיך את ״חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ״ של תפילת מוסף לשלש רגלים, ולאחר התפילה אומרים ״אֵין כֵּאלוֹקֵינוּ״, ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״, ״שֵׁשׁ זְכִירוֹת״, ומסיימים אותה באמירת פרקי ה״תְּהִלִּים״ היומיים.
- החל מתפילת מוסף זו, אנו אומרים ״מַשִּיׁב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ בכל תפילות ה״עֲמִידָה״ של תפילות שחרית מנחה וערבית, עד לחג ״שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח״ בעוד חצי שנה.
- יש לשים לב, שבתפילות החול שלאחר החג, ממשיכים לומר בברכת ״בָּרֵךְ עָלֵינוּ״: ״ותְןֵ בּרְָכהָ״ (כמו בימי הקיץ) עד יום ז׳ מר-חשון, בו מתחילים לומר ״וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה״ (ובחו״ל – שישים יום לאחר תקופת תשרי, היוצא לרוב ב 5- בדצמבר).
סעודת חג
עושים ׳קִדּוּשׁ׳ על היין בנוסח של שלוש רגלים, נוטלים ידיים לסעודת חג ומברכים ״הַמּוֹצִיא״ על שתי חלות שלמות.
ב״בִּרְכַּת הַמָּזוֹן״ מוסיפים ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ ו״הָרַחֲמָן״ המיוחד ליום טוב.
תפילת מנחה וערבית
מנחה: מתחילים כמו בשבת: ״אַשְׁרֵי״, ״וּבָא לְצִיּוֹן״, ומתפללים את תפילת ה״עֲמִידָה״ של ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״, (כשחל בשבת קוראים בתורה את החלק הראשון של פרשת ׳בראשית׳).
ערבית: מתפללים תפילת ערבית רגילה כמו בכל יום חול, ומוסיפים ״אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ״.
הבדלה
נוסח ההבדלה הוא כמו בכל מוצאי שבת, רק שאת ההבדלה עושים עם כוס יין ונר בלבד, ללא בשמים.
הקפות שניות
בארץ ישראל נוהגים לערוך ׳הַקָּפוֹת׳ גם במוצאי שמחת תורה, והם נקראים בשם ׳הַקָּפוֹת שְׁנִיּוֹת׳. מנהג זה מסמל את ההזדהות של יושבי ארץ ישראל עם אחיו הנמצאים בתפוצות, שחוגגים את שמחת תורה רק עכשיו, לאחר חג ׳שְׁמִינִי עֲצֶרֶת׳.
גם בהקפות אלו, מוציאים את ספרי התורה ואומרים את פסוקי ״אַתָּה הָרְאֵתָ״. במקומות רבים בארץ ישראל עורכות העיריות המקומיות הקפות אלו ברוב שירה וזמרה, בכיכר העיר, יחד עם ספרי תורה וקהל גדול.
