יום השבת

לאחר אמירת "מוֹדֶה אֲנִי", נוטלים ידיים, קמים, מתפנים ושוטפים את הפה. לאחר שמתלבשים, נוטלים ידיים שוב ואומרים את "בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר" כמו בכל יום. פירוט רחב על הנהגות הבוקר תמצאו בהֲלִיכוֹת וְהַנְהָגוֹת יוֹמְיוֹמִיּוֹת".

היות ובשבת נוהגים לישון קצת יותר מכל יום רגיל, בתי הכנסת מאחרים קצת את זמן תפילת שחרית של שבת. בכל מקרה, יש לשים לב שלא יעבור 'זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע' או 'זְמַן תְּפִלָּה' – השעה המדוייקת בה מסתיים הזמן המוקצב לקריאת שמע או לתפילה. ניתן למצוא את הזמנים המסויימים לכל יום בלוחות השנה, או להתעדכן ביום שישי דרך האינטרנט או האתר שלנו.

טעימה לפני התפילה

אין לאכול או לשתות שום דבר (חוץ ממים) עד לאחר התפילה. אך אם אדם חולה או תשוש, ואפילו אם לא יוכל להתפלל כראוי אם לא יאכל לפני כן, יכול הוא לאכול לפני התפילה עוגה (או פרי וכדומה – ובלבד שלא יהיה משהו שברכתו "הַמּוֹצִיא") ולשתות משהו (מים, תה, קפה וכדומה), כדי שיוכל להתפלל ב'כוונה' ובריכוז הנדרש.

עדיף 'לאכול בשביל להתפלל' מאשר 'להתפלל בשביל לאכול'.

איך מכינים תה או קפה בשבת?

הכנת שתיה חמה בשבת – מורכבת, בעיקר משום שהמים הרותחים עלולים 'לבשל' את מה שנמצא בכוס (עלי התה, גרגירי הקפה או שאריות של מים קרים מהשטיפה הקודמת), ולכן יש להכין את השתיה עם שתי כוסות, בצורה הבאה:

1. 1. יש לקחת כוס שהיא יבשה לחלוטין.

• למזוג אליה מים רותחים מהמיחם.

 

• לקחת כוס נוספת ולהכניס בתוכה את שקיק התה, הקפה, הסוכר, הקקאו וכדומה.

 

• את המים מהכוס הראשונה יש למזוג אל הכוס השניה (כך, חום המים יורד מעט וכבר לא יכול 'לבשל' משהו אחר).

 

• לאחר מכן ניתן להוסיף חלב כפי הצורך.

 

• • אין לסחוט לימון לתוך כוס תה (או לכל משקה אחר).

• כאשר מכינים כוס תה, ישנה בעיה להוציא את שקיק התה מן הכוס. אך אם הוא מפריע לשתיה, ניתן לשפוך את התה בזהירות לכוס שלישית (או הראשונה), ולהשאיר בכוס השניה את השקיק עם מעט תה.

 

תפילת שחרית

לקראת תפילת שחרית יש להתכונן כראוי: להתפנות, להיות לבושים בצורה מכובדת ו'שבתית', ליטול ידיים וללמוד משהו מ'פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה'.

ישנם הנוהגים ללכת למקווה בבוקר לפני התפילה. יש לספוג בעדינות את המים שנמצאים על שיער הראש על ידי המגבת, בכדי לא לסחוט את המים שנמצאים בין השערות.

סדר התפילה

מהלך התפילה דומה בבסיסו לתפילת יום חול: קטעי הפתיחה וה"קָרְבָּנוֹת", "הוֹדוּ", "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה", "קְרִיאַת שְׁמַע" וברכותיה ותפילת ה"עֲמִידָה". אך בשבת התפילה ארוכה יותר, משום שאין צורך למהר לעבודה או לעסוק בענינים 'ארציים' אחרים. בשבת ניתנת לנו הפריבילגיה להישאר זמן רב יותר בבית הכנסת, להשקיע את הראש והלב בדברים רוחניים, ולהתעלות מעל השגרה של חיי היומיום השׁוחקים.

ב"בֵּית הַכְּנֶסֶת וְהַתְּפִלּוֹת", פירטנו בהרחבה את חשיבותה הגדולה של התפילה, בכך שהיא מהווה 'יצירת קשר' עם הבורא ונותנת לנו אפשרות להתחבר אליו. החשיבות גְּדֵלָה שבעתיים כשמדובר בתפילות יום השבת, שנועד כל כולו להתעלות רוחנית ולדבקות בבורא העולם.

בחוברת הנ"ל הסברנו את פירושו הבסיסי של כל מזמור או קטע שאותו אומרים במהלך התפילה, ורצוי מאוד לעיין בחוברת גם עבור תפילת השבת משום שהיא מכילה קטעים רבים שכבר התעכבנו עליהם באריכות ומיותר להרחיב אודותיהם גם בחוברת הנוכחית.

• בשבת לא מניחים תפילין, אך הנשואים מתעטפים בטלית לפני התפילה.

מתחילים את התפילה עם 'קטעי הפתיחה' הרגילים: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל", "מַה טֹּבוּ" ו"אֲדוֹן עוֹלָם". אומרים קטעים נוספים וכן את פרשיות ה"קָרְבָּנוֹת", החזן אומר "קַדִּישׁ שָׁלֵם" ומתחילים את התפילה הרשמית עם "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ".

לאחר "הוֹדוּ", "מִזְמוֹר שִׁיר", "ה' מֶלֶךְ" ו"הוֹשִׁיעֵנוּ", הוסיפו חכמינו זכרונם לברכה רצף של פרקי תהלים המעוררים את הלב ומבדילים את התפילה המיוחדת של השבת מהתפילה הרגילה של ימי החול. כשם שיש לנו בגדים מיוחדים עבור השבת, כך אנו גם מכבדים אותה בתפילה ארוכה ו'עמוקה' יותר.

בחלק זה של התפילה אנו אומרים שנים עשר מזמורי תהילים. הנה סקירה קצרה על כל מזמור:

• לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל: החלק הראשון של מזמור זה מדבר על כך שהבריאה עצמה, בכך שהיא קיימת בתפארתה, 'מספרת' לנו בעצם על כבוד השם וגדולתו.

בחלק השני אנו מדברים על כך שהתורה היא 'משיבת נפש' והמצוות הינם 'משמחי לב', ובסיום המזמור אנו מבקשים סליחה על אותם טעויות שנעשו בכוונה ושלא בכוונה, ומתפללים שנהיה תמימים ונקיים מעוון.

• רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה': מזמור המבטא שבח והודיה לבורא העולם על כך שהוא ברא את העולם הנפלא שבו אנו חיים, וברוב טובו הוא ממשיך 'להזרים' לו חיות מחודשת בכל רגע על ידי "רוּחַ פִּיו".

אנו מודים לו על כך שהוא בחר בנו מכל העמים, ומזכירים את העובדה שהבורא משגיח על כל נברא ונברא בפרטיות, דואג לו וממלא את מחסורו.

• לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לפִנְיֵ אֲביִמֶלךְֶ: מזמור זה נכתב על- ידי דוד המלך בעקבות מאורע בו הוא עשה את עצמו כאילו הוא משוגע לפני אבימלך מלך פלשתים שרצה להורגו. ואכן, אבימלך לא קישר בין דוד המלך לאותו 'משוגע' שניצב מולו וכך ניצל דוד ממוות.

במזמור זה, המסודר לפי סדר האל"ף בי"ת, מודה דוד ומהלל את השם על כך שנתן לו את הבינה לעשות זאת. בהמשך, מסביר לנו דוד המלך ש"יִרְאַת הַשֵּםׁ" אמיתית היא כזו שבאה לידי ביטוי בכבוד הדדי בין אדם לחבירו, כשלכל לראש אין לדבר 'לשון הרע' או לעסוק ברכילות, ובנוסף לכך, על האדם 'לסור מרע' ו'לעשות טוב'.

לבסוף מעורר אותנו דוד לעשות מאמץ מיוחד כדי להשכין שלום והרמוניה בחיינו האישיים וביחסינו עם אחרים: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".

• תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים: מזמור שחובר על פי המסורת על ידי משה רבינו, והנושא העיקרי שלו הוא ה'תשובה'. אחת התכונות של השבת היא להעלות את האדם לרמה רוחנית גבוהה יותר, ולקרב אותו להשם, וכך הדבר גם בתשובה: היא מרוממת את האדם ומובילה אותו לקשר חזק והדוק יותר עם הבורא (מעבר לכך שהיא מתקנת את החטאים), כך שישנה מטרה זהה המשותפת לשבת ולתשובה.

דבר זה אף רמוז בשמותיהם, כשלשתי המילים ישנם את אותן אותיות בסיסיות (בסדר שונה): תשב – שבת.

• • יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן: במזמור זה, מתאר דוד את אמונתנו החזקה בבורא העולם, השומר ומציל אותו מכל פגע רע ומכל צרה. תוכנו של מזמור זה מתאים גם לזמנים ומאורעות בהם מוצא היהודי את עצמו בגלות או בכל צרה אחרת, ועליו לזכור שהוא מוכרח לשים את מבטחו בהשם, להתפלל אליו ולקוות לעזרתו.

• מִזְמוֹר, שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ: מזמור זה מדבר על ימות המשיח, בו אנו מספרים את נפלאות השם כשיגיע הזמן לגלות את כוחו ותפארתו. כל עמי העולם ייראו אז שהאלוקים לא שכח או זנח חלילה את עמו ישראל – גם במשך כל תקופת הגלות הקשה והארוכה.

 

דוד רואה בחזיונו את כל הבריאה מצטרפת לשמחה הגדולה שתשרור אז: הים 'ירעש', הנהרות 'ימחאו כפיים' וההרים 'ישירו' לכבוד השם הגדול שיבוא לשפוט את כל העולם בצורה צודקת והגונה.

• שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים: הנושא העיקרי במזמור זה הוא ההשגחה העליונה. לעיתים, ברגעי ייאוש, יכולה לחלוף במוחנו המחשבה "מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי"? אך התשובה טבועה בנו באופן טבעי: "עֶזְרִי מֵעִם הַשֵּםׁ", אנו מאמינים בהשם ויודעים שהוא כל יכול ואין דבר שנבצר ממנו.

במשך ההיסטוריה ידענו אינספור רגעים קשים, אך תמיד זכרנו כי "לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". הבורא שומר עלינו, משגיח את צעדינו, מְשַׁמֵּשׁ כמו 'צל' המגן עלינו מחום השמש, ושומר עלינו תמיד.

• שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: מזמור זה מוקדש לעיר הקודש ירושלים, כשברוח קדשו רואה דוד המלך את העיר ובית המקדש גדושים בעולי רגל שמחים המגיעים מכל רחבי הארץ ומכל שבטי ישראל.

וכמו שירושלים מהווה 'מיצג' של קדושה ושלום מבחינת המקום, כך גם השבת מייצגת קדושה ושלום בתוך מימד הזמן.

• שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי: במזמור זה אנו מתבקשים 'לשאת את עינינו' כלפי מעלה. תנועה זו איננה רק מבטאת תפילה, אלא נושאת בחובה משמעות עמוקה יותר: עלינו להבין כי כל דבר שנעשה כאן, בעולמנו, אינו אקראי או מקרי אלא נעשה מתוך כוונה והשגחה אלוקית מיוחדת.

בפרק זה מדמה דוד המלך את עם ישראל לעבד שנתון לגמרי בידיו של אדונו ובו הוא תלוי באופן מוחלט.

• שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ: מזמור זה, כקודמו, מדבר על תלותינו בהשם, ובמיוחד בזמני משבר וצרה. עלינו להבין שלכל דבר שקורה עמנו ישנה סיבה עמוקה ומכוונת. אין 'סתמיות' ואין 'מקריות', ולכן אם ארע לאדם מקרה לא נעים עליו לראות בכך רמז וסימן שמשהו בהתנהגותו טעון שיפור.

בפרק זה מדמה דוד המלך את עם ישראל לציפור שמצליחה להימלט מהמלכודת שטמנו לה הציידים – הלוא הם אותם אומות עוינות שמחפשות להציק ולהכאיב לנו.

• הַלְלוּיָ-הּ, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': מזמור זה הוא 'שיר הלל' לקדוש ברוך הוא. אנו קוראים איש לרעהו, לבוא, להלל ולשבח את בורא העולם על כל הניסים והנפלאות שעשה במשך קורות ימי עם ישראל. אנו מזכירים את איתני הטבע שעושים את רצונו ומספרים את הניסים שהיו בזמן יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל.

לבסוף אנו מתייחסים ל'יום הדין', בו יחזיר השם לעמו את הארץ המובטחת, ויפייס אותם על כל הסבל הרב שעברו במשך זמן הגלות. אז, כל עובדי האלילים – שמשתחווים לפסלים שאינם רואים, אינם שומעים ואינם מדברים – יכירו בטעותם ויודו שהשם הוא הוא האלוקים.

• מקטע זו ואילך נוהגים לעמוד עד לאחר אמירת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר".

• הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב: מזמור זה מכיל עשרים ושישה פסוקים (ובגימטריה של שם השם: י= 10 ה= 5 ו= 6 ה= 5) של הודיה להשם, כשכל אחד מהם מסתיים במילים "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". בפסוקים אלו אנו מתארים את הניסים והנפלאות שעשה השם, החל מבריאת העולם, השמים, הארץ, הירח והכוכבים, עד לנס קריעת ים סוף והגאולה העתידה.

"הָאַדֶּרֶת וְהָאֱמוּנָה"

פיוט זה מסודר לפי סדר האל"ף בי"ת, כשכל פסקה מורכבת משתי 'תכונות אלוקיות' המתחילות באותה אות, ומסתיימת במילים "לְחַי עוֹלָמִים", כלומר: שאותם תכונות שייכות לאותו אחד שהוא חי וקיים לנצח, לעולמים.

לדוגמה: "הָאַדּרֶֶת והְאֱָמוּנָה (=החוזק והנאמנות) לְחַי עוֹלָמִים, הַבִּינהָ והְַבְּרָכָה (=החכמה והכוח לברך) לְחַי עוֹלָמִים . . הַנּוֹי והְַנֵּצַח (=היופי והניצחון) לְחַי עוֹלָמִים, הַסִּגּוּי וְהַסֶּגֶב (=העליונות והאינסופיות) לְחַי עוֹלָמִים, וכן הלאה.

על פי המסורת, פיוט מיוחד זה נאמר גם על ידי המלאכים בשמים כשהם משבחים את בוראם, ולכן נהוג לומר אותו ביראת כבוד ובדרך כלל גם במנגינה מיוחדת.

"בָּרוּךְ שֶׁאָמַר"

לפני אמירת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" אנו אומרים קטע קצר הפותח במילים "לְשֵׁם יִחוּד" הלקוח מעולם הַקַּבָּלָה ומהווה 'הכנה' לקיום המצוות. בשעת אמירת קטע זה, יש לחשוב שאנו אומרים אותו כעת גם עבור כל המצוות שנקיים במהלך היום.

• • "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" הוא הקטע שפותח את "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה" באופן רשמי, וממנו ואילך אסור לדבר שום דיבורים עד לאחר תפילת ה"עֲמִידָה".

• לאמירת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" יש לעמוד ולהחזיק את שתי הציציות הקדמיות של הטלית ביד שמאל (בין האצבע לזרת, כשרוב אורך הציציות 'נופל' קדימה) – באותה צורה כפי שעושים ביום חול. בסיום הברכה, לאחר המילים "מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת", מעבירים את הציציות על שתי העיניים, מנשקים אותן, ומניחים אותן חזרה.

 

על המזמורים "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" ו"ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" כבר פירטנו בהרחבה בתפילת ליל שבת, ראה לעיל בעמוד 50 .

רקע והסבר לשאר קטעי התפילה הבאים, תוכלו למצוא בחוברת "יַהֲדוּתוֹן – בֵּית הַכְּנֶסֶת וְהַתְּפִלּוֹת", בקטע "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה".

"נִשְׁמַת כָּל חַי"

תפילה פיוטית ו'ציורית' זו מתווספת לתפילת השבת כמו מאליה: בשבת קודש אנו פנויים ממלאכה, רגועים יותר, לא ממהרים לשום מקום, ובאופן טבעי יש לנו יותר זמן לדבר עם אבא שבשמים, להקדיש עוד כמה רגעים עבור מערכת היחסים המיוחדת שבין האדם לבורא.

בתפילה זו אנו משבחים את בורא העולם על כל אותם ניסים גלויים ו'סמויים' שהוא עשה איתנו במשך ההיסטוריה של עם ישראל וממשיך לעשות גם כיום, מתוך תודה עמוקה שאין לה יכולת להתבטא במילים או באותיות. אפילו אם הפה שלנו היה מלא בדברי שבח כמו שהים מלא במים, והלשון היתה משבחת את הבורא בעוצמה ובקול כמו גלי הים, ועוד ועוד – "אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, ה' אֱלֹקֵינוּ"!

אך היות ו'פטור בלא כלום' אי אפשר, לכן אנו 'מקדישים' את כל אברי הגוף – אותם איברים שהשם בעצמו העניק לנו – שיהיו תמיד 'מלאים' בשבח והודאה לבורא העולם: "כָּל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע, וְכָל עַיִן לְךָ תְצַפֶּה", כמו שכתוב "כָּל עַצְמוֹתַי (=כינוי לכל האיברים, הגידים והעצמות שבגוף האדם) תֹּאמַרְנָה – ה', מִי כָמוֹךָ"!

"שׁוֹכֵן עַד וּבְמַקְהֵלוֹת"

כהמשך טבעי לתפילה הפיוטית שזה עתה נשאנו, וכהכנה לברכת "יִשְׁתַּבַּח" ה'חותמת' את "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה" אנו מוסיפים עוד שני קטעים המדברים על כך שעל כ-ל הנבראים חובה להביע דברי שבח והלל לבורא העולם:

הצדיקים, הישרים והחסידים שבעם ישראל, שאר 'עַמְּךָ' היהודים, וגם כל יצורי וברואי העולם – כולם מחוייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס (=שמות וכינויים שונים לדברי שבח) את מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, וזאת – בנוסף לכל דברי השירות והתשבחות שכבר אמר "דָּוִד בֶּן יִשַׁי" – דוד המלך – במזמורים שאמרנו קודם.

בָּרְכוּ"

לאחר ברכת "וּבְכןֵ ישְִׁתַּבַּח" אומר החזן "חֲצִי קַדִּישׁ", ולאחר מכן: "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבֹרָךְ" והציבור עונה: "בָּרוּךְ ה' הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד".

ביאור רחב ומקיף יותר על תוכנם של הקטעים הבאים, וכן על כל ההנהגות שיש לקיים תוך כדי התפילה, תמצאו בחוברת "יַהֲדוּתוֹן – בֵּית הַכְּנֶסֶת וְהַתְּפִלּוֹת", בקטעים "בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע" ו"קְרִיאַת שְׁמַע".

'בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע'

אנו פותחים בברכת "יוֹצֵר אוֹר" כמו בכל יום, אך לכבוד שבת אנו מוסיפים בתוכה עוד שלושה קטעים נוספים:

"הַכֹּל יוֹדוּךָ"

בתחילת תפילה זו אנו מודים להשם על כך שברא את השמש ומיקם אותה בשמים מתוך רחמים, באופן כזה שכדור הארץ אינו נשרף מרוב החום, אך גם אינו מתכסה בקרח מפאת גודל המרחק מהשמש.

אנו ממשיכים ומשבחים את בורא העולם: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", ומבקשים ממנו שיהיה לנו למגן ולמחסה מפני השונאים והאויבים שלנו. קטע זה מסתיים בהכרזה שאין דבר שיש לו איזשהו ערך אל הבורא, ואין מציאות אחרת מלבדו.

"אֵ-ל אָדוֹן"

במקביל לתפילת "אֵ-ל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה" המסודרת לפי סדר האל"ף בי"ת, אותה אומרים ביום חול – אנו אומרים פיוט ארוך ו'משודרג' יותר לכבוד שבת קודש, כשכל אות מקבלת משפט שלם ולא רק מילה אחת: "אֵ-ל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ בּפְיִ כּלָ הַנּשְָׁמָה, גָּדְלוֹ וְטוּבוֹ מָלֵא עוֹלָם, דַּעַת וּתְבוּנָה סֹבְבִים הוֹדוֹ".

פיוט זה עוסק בשבח להשם, אדון כל הנבראים, שברא את העולם, ומתייחס בעיקר ל"מְאוֹרוֹת" שנמצאים בשמים, הלוא הם השמש הירח והכוכבים, שנבראו בצורה כזו שאנו יכולים ליהנות מהם, ולקבל מהם אור ושפע.

הפיוט כתוב לפי סדר האל"ף בי"ת כדי להמחיש לנו שהעולם נברא על ידי 'דיבורו' של השם באמצעות התורה שנכתבה גם היא בעשרים ושתים אותיות.

"לָאֵ-ל אֲשֶׁר שָׁבַת"

התוספת השלישית המיוחדת לשבת מתמקדת בעובדה שהיום השביעי הוא למעשה יום של מנוחה. ביום זה 'שָׁבַת' הבורא מכל מלאכתו ומכל מעשה הבריאה שנוצרה בששת הימים האחרונים, "נִתְעַלָּה, וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ".

את היום השביעי ציוה הבורא לענג ולכבד בצורה מיוחדת, ואנו עושים זאת מתוך רגש של הודאה על כך שהוא העניק ו'הנחיל' לנו באהבתו את יום שבת קודש – יום של מנוחה ויום של קדושה.

• קטע זה יש לומר מתוך 'כוונה' ושימת לב מיוחדת לכל מילה.

לאחר מכן אנו ממשיכים עם הקטעים ה'רגילים': "תִּתְבָּרֵךְ לָנֶצַח", "לָאֵ-ל בָּרוּךְ נְעִימוֹת יִתֵּנוּ", ולאחר מכן אומרים את ברכת "אַהבֲתַ עוֹלָם" – שהיא הברכה השניה של "בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע".

• בשעת אמירת המילים "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ", יש לאסוף את ארבעת הציציות של הטלית ולהחזיקם ביד שמאל (באותה צורה כפי שעושים בכל יום חול: בין האצבע לזרת, כשאורך הציצית 'נופל' קדימה), עד שמגיעים ב"אֱמֶת וְיַצִּיב" למילים "ונחמדים לעד", שלאחריהן אנו שומטים את הציציות מידינו.

קְרִיאַת שְׁמַע

אומרים את כל שלושת הפרשיות של "קְרִיאַת שְׁמַע" ומשלבים בתוכן את ההנהגות הרצויות: יד ימין על העיניים בשעת אמירת הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", נשיקה לציציות בשעת אמירת המילה "צִיצִית" וכדומה.

לאחר "קְרִיאַת שְׁמַע" אנו ממשיכים עם "אֱמֶת וְיַצִּיב" ו"עֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ" וניגשים לתפילת ה"עֲמִידָה" של שבת.

תפילת ה'עֲמִידָה'

תפילה זו דומה לתפילת ה'עֲמִידָה' שהתפללנו בליל שבת:

מתחילים עם שלושת ברכות הפתיחה: "מָגֵן אַבְרָהָם", "מְחַיֶּה הַמֵּתִים" ו"אַתָּה קָדוֹשׁ", מקדישים את הברכה המרכזית עבור יום השבת, ומסיימים עם שלושת הברכות "הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת", ו"הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּלׁוֹם".

קדושת היום – "יִשְׂמַח מֹשֶׁה"

הברכה האמצעית מציגה את התורה הקדושה כ'מתנה' אותה נתן הבורא למשה ולכל עַם ישראל, כשעִם אותה מתנה קיבלנו גם את הציווי של שמירת השבת.

אנו מצטטים את פסוקי התורה העוסקים בציווי השבת וההסבר למצווה זו: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לְדוֹרוֹתָם (=על בני ישראל לשמור את השבת בכל מקום, בכל דור ובכל זמן) . . בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת (=סימן) הִיא לְעוֹלָם . . וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (=משום שביום השביעי של הבריאה, לאחר שישה ימי 'עבודה', פסק הבורא ממלאכתו ונח)".

"וְלֹא נְתַתּוֹ"

לאחר מכן אנו ממשיכים ומציינים את העובדה שיום השבת הוא ייחודי לעם ישראל. בימי קדם לעגו לנו שאר אומות העולם על כך שאנו 'מבזבזים' יום עבודה שלם, מידי שבוע, ומקדישים אותו לענינים רוחניים ובלתי מועילים כביכול.

מאוחר יותר אימצו הנוצרים והמוסלמים את רעיון 'יום המנוחה השבועי' אך אין בינו לבין יום השבת שלנו, שום דמיון מהותי ואמיתי. השבת מהווה סמל ליחסי האהבה המיוחדים שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ועל כך אנו מביעים לו את תודתנו.

את שני הקטעים "יִשְׂמְחוּ" ו"אֱלֹקֵינוּ", הסברנו כבר בתפילת ה"עֲמִידָה" של ליל שבת. ראה לעיל בעמוד 55 .

ממשיכים עם "רְצֵה" ו"מוֹדִים", ומסיימים את התפילה עם "שִׂים שָׁלוֹם" ו"אֱלֹקַי נְצֹר".

חֲזָרַת הַשַּ"ׁץ

החזן חוזר על כל תפילת ה"עֲמִידָה" שזה עתה התפללנו, ולאחר כל סיום ברכה הציבור עונה "אָמֵן".

לאחר ברכת "מְחַיֶּה הַמֵּתִים" אומרים כולם יחד "קְדֻשָּהׁ", כשלאחר כל קטע שאומר הקהל, חוזר עליו החזן.

לאחר ברכת "הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן" אומרים כולם "מוֹדִים דְּרַבָּנָן", ולאחר מכן אומר החזן את "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" ומסיים את התפילה עם "שִׂים שָׁלוֹם" ואמירת "קַדִּישׁ שָׁלֵם".

בבתי כנסת רבים, עולים הכוהנים לברך את הציבור גם בחזרת הש"ץ של תפילת שחרית. פירוט ההנהגות של הכוהנים והציבור מופיע להלן, בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, בעמוד 99 .

לאחר חזרת הש"ץ אומרים "שִׁיר שֶׁל יוֹם" המיוחד עבור יום השבת: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", שעליו הרחבנו כבר לעיל, בתפילת ליל שבת. לאחריו אומרים "הוֹשִׁיעֵנוּ" ואבֵל או יתום אומרים "קַדִּישׁ יָתוֹם".

דברי תורה

בהרבה בתי כנסת נהוג שלפני (או אחרי) קריאת התורה עולה אחד מן המתפללים או רב בית הכנסת אל הבימה ואומר בפני הציבור דברי תורה מפרשת השבוע.

קריאת התורה

לאחר תפילת שחרית קוראים בתורה פרשה שלמה – 'פָּרָשַׁת הַשָּבׁוּעַ', מתוך ספר התורה.

רקע כללי למנהג קריאת התורה, מנהגי פתיחת ארון הקודש, ה'עליות', ה'חיובים' וסדר הקריאה – תמצאו בחוברת 'יַהֲדוּתוֹן – בֵּית הַכְּנֶסֶת וְהַתְּפִלּוֹת' בקטע 'קְרִיאַת הַתּוֹרָה'.

• • לאחר אמירת "בְּרִיךְ שְׁמֵהּ", אומר החזן שני פסוקים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ו"אֶחָד אֱלֹקֵינוּ", והקהל חוזר אחריו כל פסוק ופסוק.

• לאחר מכן אומר החזן "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי" והקהל אומר כרגיל "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה", אך בשבת מוסיפים קטעים נוספים: "עַל הַכֹּל יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ" ו"אָב הָרַחֲמִים".

 

• בשונה מיום חול, אומר הגבאי "וְיַעֲזוֹר וְיָגֵן וְיוֹשִׁיעַ" בנוסח העליה לתורה.

בשבת עולים לתורה שמונה אנשים: כהן, לוי, חמישה 'ישראלים' ואדם נוסף עבור "מַפְטִיר".

בסיום קריאת התורה אומר בעל הקריאה (או אָבֵל, 'חיוב') 'חֲצִי קַדִּיש', ולאחר מכן עולה האדם הנוסף, השמיני במספר, ובעליה זו חוזרים וקוראים את הפסוקים האחרונים של פרשת השבוע.

עליה זו נקרא בשם "מַפְטִיר" היות ולאחריה קורא העולה את ה"הַפְטָרָה".

• לעליית "מַפְטִיר" יכולים לעלות גם כהן או לוי.

"מִי שֶׁבֵּרַךְ" לעולה ולחולה

במהלך קריאת התורה, בין קטע לקטע, נוהגים שגבאי בית הכנסת אומר ברכה מיוחדת המוקדשת לאותו אחד שעלה לתורה. מברכים אותו שהקדוש ברוך הוא – אותו אחד שברך את אבותינו, אברהם יצחק ויעקב – יברך את העולה לתורה, ישמור את צעדיו, יציל אותו מכל צרה שתבוא עליו, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו.

• במקומות רבים נוהגים העולים לנצל הזדמנות זו ולהעניק תרומה כלשהי לבית הכנסת.

לאחר קריאת התורה (או בין העליות), ניתנת האפשרות לכל המתפללים להזכיר את שמות יקיריהם לרפואה שלימה. הגבאי אומר נוסח של "מִי שֶׁבֵּרַךְ" המיוחד לרפואת חולים )גברים ונשים בנפרד(, וניתן למסור לו את שמות החולים הזקוקים לרפואה.

בשבת יש נוסח מיוחד, קצר יותר, המסתיים במילים: "שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְנֹאמַר אָמֵן".

• כאשר מזכירים שם של אדם הזקוק לרפואה, יש לומר את שמו ושם אמו, לדוגמה: יוסף בן יהודית, רחל בת שרה וכדומה.

ההפטרה

ה"הַפְטָרָה" היא כינוי לקטע מספרי הנביאים, הדומה או קשור בתוכנו לפרשת השבוע או למהותו של היום (כמו לדוגמה: ראש חודש שחל בשבת, חגים וכדומה).

לדוגמה: פרשת "שְׁלַח לְךָ" עוסקת במרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, וה'הַפְטָרָה' של אותה פרשה מדברת גם היא על המרגלים שנשלחו לתור את הארץ על ידי יהושע.

בדרך כלל 'הַפְטָרָה' מורכבת מעשרים ואחד פסוקים לכל הפחות, כך שכנגד כל עליה שהיתה בקריאת התורה – מפטירים שלושה פסוקים לפחות.

• • לאחר קריאת ה'מַפְטִיר' מגביהים וגוללים את ספר התורה, ולאחר סיום ה'גלילה', אותו אחד שעלה ל'מַפְטִיר' אומר את 'בִּרְכַּת הַהַפְטָרָה': "בָּרוּךְ אַתָּה . . אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים".

• לאחר מכן, קורא ה'מַפְטִיר' את ה'הַפְטָרָה' מתוך החומש בקול רם כדי שכולם יוכלו לשמוע ולומר אותה יחד איתו. אין לדבר בשעת קריאת התורה או ה'הַפְטָרָה'.

 

• לאחר ה'הַפְטָרָה' מברך ה'מַפְטִיר' ארבע ברכות נוספות: "צוּר כָּל הָעוֹלָמִים", "רַחֵם עַל צִיּוֹן", "שַׂמְּחֵנוּ ה' אֱלֹקֵנוּ", וברכה מיוחדת עבור יום השבת: "עַל הַתּוֹרָה".

 

סך כל הברכות שמברך ה"מַפְטִיר" הם שבע, כנגד שבעת העולים לתורה: שתי ברכות בעליית ה'מַפְטִיר' לספר התורה (אחת לפני הקריאה ואחת אחריה), ברכה לפני תחילת ה"הַפְטָרָה", ועוד ארבע לאחריה.

יְקוּם פֻּרְקָן

לאחר שמסיימים לקרוא את ה'הַפְטָרָה', אומרים כמה תפילות לשלומם של מנהיגי האומה, ציבור המתפללים ולמען אותם שתורמים באופן קבע לאחזקת בית הכנסת.

תפילת "יְקוּם פֻּרְקָן" נכנסה לנוסח התפילה לפני כאלף וחמש מאות שנים, לאחר סיום כתיבת ה'תַּלְמוּד בַּבְלִי' (הגמרא). תפילה זו נשתמרה בשפתה המקורית – ארמית, כנראה משום שהיתה נפוצה לאחר תקופת התלמוד גם בקרב פשוטי העם שדיברו בשפה זו בלבד, והפכה עם הַשָּׁנִים לנחלת הכלל.

אנו מתחילים עם ה"יְקוּם פֻּרְקָן" הראשון, בו אנו נושאים תפילה לשלומם ולטובותם הרוחנית של מנהיגי הדור וקברניטי האומה.

אנו מבקשים שמן השמים יתן להם השם חן וחסד, רחמים וחיים ארוכים, פרנסה ברווח, בריאות איתנה, בנים ובנות העוסקים בתורה ובמצוות, ועוד.

ב"יְקוּם פֻּרְקָן" השני אנו נושאים תפילה זהה לשלום כל ציבור המתפללים שנמצא בבית הכנסת: אנשים, נשים, ילדים וילדות.

• אדם המתפלל ביחידות (שלא בנוכחות ציבור), אינו אומר את ה"יְקוּם פֻּרְקָן" השני.

מִי שֶׁבֵּרַךְ

עבור אותם אנשים שאינם דוברים ארמית רהוטה, הוסיפו את תפילת "מִי שֶׁבֵּרַךְ" הכתובה בלשון הקודש. תפילה זו עוסקת אף היא בברכה עבור כל ציבור המתפללים, אנשים נשים, ילדים וילדות.

בברכה אנו מברכים את אותם אלו שתורמים מכספם עבור אחזקת בית הכנסת, ואת אלו שמתנדבים לשלם את הוצאות החשמל, החימום והתאורה. כמו כן, ישנה ברכה מיוחדת עבור אלו שמקדישים את חייהם לעסקנות הציבורית מתוך רגש של אחריות וערבות הדדית למען הזולת ועוסקים ב'צָרְכֵי צִבּוּר' מתוך נאמנות ויושר.

אנו מברכים אותם שהשם "יְשַׁלֵּם שְׂכָרָם", ירפא את מחלותיהם וידאג לבריאותם, יסלח לעוונותיהם, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם.

בעבר, היה נהוג בקהילות יהודיות רבות 'לנצל את הרגע' ולהוסיף ברכת "מִי שֶׁבֵּרַךְ" עבור הקיסר, הצאר, שרי המדינה וכדומה. גם כיום, נהוג במדינות רבות להוסיף בחלק זה של התפילה "מִי שֶׁבֵּרַךְ" עבור ראשי ומנהיגי העם, ובארץ ישראל – ברכה מיוחדת עבור חיילי צבא ההגנה לישראל ועבור השבויים והנעדרים.

בִּרְכַּת הַחֹדֶשׁ

בשבת שלפני ראש חודש, אומרים תפילה מיוחדת עבור החודש הקרב ובא, הנקראת בשם 'בִּרְכַּת הַחֹדֶשׁ'.

בברכה זו אנו מביעים את תקוותנו שבורא העולם – זה שעשה בעבר ניסים ונפלאות לאבותינו וגאל אותם מארץ מצרים – יעשה לנו ניסים גם בהווה, יגאל אותנו במהרה מהגלות, ויאסוף ויאחד את כל עם ישראל המפוזר ברחבי העולם.

אנו מברכים את החודש הקרוב ומאחלים לעצמנו שהקדוש ברוך הוא יעניק לנו חודש שנזכה בו לחיים טובים ולשלום אמיתי, חודש מלא בשמחה וששון, חודש של ישועה ונחמה, "וְנֹאמַר אָמֵן"!

• • לפני שמתחילים את 'בִּרְכַּת הַחֹדֶשׁ' נהוג שהגבאי מודיע לכולם את זמן 'מולד הירח' המדוייק (=הרגע בו הירח 'נולד' מחדש במהלך המחזור החודשי שלו), ובאיזה יום יחול "רֹאשׁ חֹדֶשׁ" במשך השבוע הבא.

• החזן נעמד עם ספר התורה על הבימה, והציבור מתחיל לומר "מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים" עד "וְנֹאמַר אָמֵן".

 

• החזן אומר את שמו של החודש הקרוב ובאיזה יום הוא יחול. לדוגמה: "רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה", והציבור חוזר אחריו בקול רם.

 

• לאחר מכן, אומרים כולם יחד את הקטע "יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". החזן חוזר עליו בקול רם והציבור עונה "אָמֵן" לאחר כל צמד של ברכות: "לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם" – "אָמֵן", "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה" – "אָמֵן" וכן בסוף הקטע.

 

"אָב הָרַחֲמִים"

בכל שבת רגילה אומרים כאן תפילה המתחילה במילים "אָב הָרַחֲמִים". תפילה זו היא משמשת כ'נר זיכרון' לקדושים שנהרגו ב'מסע הצלב', וכן לכל אותם נשמות יהודיות שמסרו את נפשם וחייהם על קידוש השם, ובה אנו מבקשים מהבורא שיזכור אותם ברחמיו המרובים וינקום את נקמת הדם הנקי והטהור שנשפך מתוך שנאה עיוורת רק משום היותם יהודים, ובכך יפייס כביכול את האדמה ואת שאר עם ישראל.

• • בשבת שבה מברכים את החודש ("שַׁבַּת מְבָרְכִים"), או בשבת שחלה בתאריך שאין אומרים בו תחנון ביום חול (כמו שבת שחלה בחודש ניסן, או בראש חודש וכדומה) אין אומרים את "אָב הָרַחֲמִים".

• ב"שַׁבַּת מְבָרְכִים" של חודש סיון – כן אומרים "אָב הָרַחֲמִים".

 

לאחר מכן אומרים "אַשְׁרֵי", ואחר כך אומר החזן "יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" והציבור עונה "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם…", והם מלווים חזרה את ספר התורה לארון הקודש. החזן אומר "חֲצִי קַדִּישׁ" ואחריו ניגשים להתפלל את תפילת מוסף.

תפילת מוסף

כפי שכבר הרחבנו ב'יהדותון – בית הכנסת והתפילות', כל תפילה היא למעשה כנגד קרבן שהיו הכוהנים מקריבים כשבית המקדש היה קיים: שחרית – כנגד קרבן התמיד של שחר, מנחה – כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, וערבית – כנגד הקרבת איברי הקרבנות בלילה.

תפילת מוסף, הנאמרת לאחר תפילת שחרית בשבתות, חגים וראשי חדשים, היא כנגד קרבן מוסף שהוקרב בימים מיוחדים אלו בבית המקדש.

• זמנה של תפילת מוסף הוא עד שבע שעות 'זמניות' של היום, אך גם אם אדם שכח ולא התפלל אותה מיד לאחר תפילת שחרית, הוא יכול 'להשלים' ולהתפלל תפילת מוסף עד שקיעת השמש.

תפילה זו מורכבת מ"עֲמִידָה" בלבד, ללא הקדמות או קטעי פתיחה.

כמו כל תפילת "עֲמִידָה", גם תפילת מוסף מתחילה ומסתיימת עם שלושת הברכות הקבועות, ובאמצעה נמצאת הברכה המרכזית העוסקת במהות היום. בשבת, היא מדברת על קדושת יום השבת, ובחגים השונים היא עוסקת בחג הספציפי בו נמצאים.

"תִּקַּנְתָּ שַׁבָּת"

בברכה זו, המהווה את 'עמוד השדרה' של תפילת מוסף, אנו מביעים את תודתנו להשם על כך שהעניק לנו את יום השבת ועשה אותו ליום שכל כולו מוקדש לקשר וחיבור בינו לבין עם ישראל.

אנו נושאים תפילה ומבקשים מהשם שיעלה את כל עמו לארץ ישראל, יבנה לנו את בית המקדש השלישי, וכך נוכל להמשיך להקריב את קרבנות השבת כפי שנצטוינו בתורה.

אנו מצטטים מתוך פסוקי התורה את פרטי הקרבנות של יום השבת: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה…" וממשיכים עם הקטעים שכבר מוכרים לנו מתפילות ה'עֲמִידָה' של ליל שבת ושחרית: "יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ", ו"אֱלֹקֵינוּ".

ברכה זו מסתיימת במילים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת".

כשראש חודש חל בשבת, תפילת מוסף משתנָה מעט ואומרים את ברכת "אַתָּה יָצַרְתָּ" במקום "תִּקַּנְתָּ שַׁבָּת". בברכה זו אנו מוסיפים גם את פרטי הקרבנות שהיו מקריבים בראש חודש ומוסיפים ברכות מיוחדות עבור החודש הבא עלינו לטובה.

מעניין לשים לב שברכה זו – כמו רבות אחרות – בנויה אף היא לפי סדר האל"ף בי"ת, אך בסדר הפוך: מתחילה באות תי"ו וחוזרת אחורנית לכיוון האל"ף. "תִּקּנַתְָּ שַׁבָּת רָציִתָ קְָרבְּנוֹתֶיהָ . . וְגַם הָאוֹהֲבִים דְּברֶָיה >b>גְּדֻלּהָ בָּחָרוּ, אָז…"

לסדר האל"ף בי"ת ישנו תוכן רוחני עמוק, והוא לא סתם ביטוי ספרותי נחמד. אפילו לכיוון הסדר יש משמעות: סדר ישר (אבג"ד) מסמל תנועה של התקרבות האדם לבורא, וסדר הפוך (תשר"ק) מבטא התקרבות של הבורא לאדם. שני האופנים הללו הינם חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים שלנו עם הבורא, אך ישנם זמנים בהם אנו מדגישים ומעדיפים דרך אחת על חברתה.

הסדר ההפוך 'תפור' על תפילת מוסף של שבת, משום שיום השבת מסמל יותר מכל את ההתקרבות של הבורא אלינו: השבת ניתנה לנו כ'מתנה' מהשם מתוך אהבה וחסד אלוקי אינסופי. לא ביקשנו אותה, ובכל זאת קיבלנו הזדמנות שבועית שבה הבורא 'מתקרב' אלינו ונותן לנו את האפשרות להיות מחוברים אליו יותר.

חֲזָרַת הַשַּ"ׁץ של מוסף

עם סיום תפילת הקהל, החזן מתחיל לחזור על התפילה, לאחר שהחזן מסיים את ברכת "מְחַיֶּה הַמֵּתִים", אומרים 'קְדֻשָּהׁ' מיוחדת הפותחת במילים: "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ". "קְדֻשָּהׁ" זו מבוססת על פסוקים מהתורה, מתוך נבואת הנביאים ישעיהו ויחזקאל ומספר התהלים, והיא עוסקת בתיאור המלאכים שמשבחים את הבורא.

כמו ב'קְדֻשָּהׁ' של שחרית, גם כאן אומרים קטע בקטע – קודם הקהל, ואחריו החזן.

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

'בִּרְכַּת כֹּהֲנִים' הוא כינוי לברכה שנצטוו הכוהנים לברך את שאר העם. כיום, את הברכה אומרים הכוהנים במהלך חזרת הש"ץ, בתפילות שחרית ומוסף של חגים ושבתות בבית הכנסת, בפני הציבור ובקול רם.

• • כשאין כהן בבית הכנסת, אומר החזן לבדו את ברכת כוהנים, ונוהגים שהציבור מסתכל לכיוונו.

• ברכה זו מכונה גם בשם "נשְׂיִאַת כּפַּיַםִ", משום שבשעת הברכה מניפים הכוהנים את כפות ידיהם כלפי הציבור. שם נוסף לברכה זו הוא "בּרְָכהָ מְשֻׁלּשֶֶׁת" משום שיש בה שלושה פסוקים – שלוש ברכות.

 

הברכה מורכבת משלושה פסוקים הלקוחים מספר "בַּמִּדְבָּר", בהם מקבלים הכוהנים ציווי לברך את עם ישראל בשמו של הקדוש ברוך הוא.

תוכן הברכה

הכוהנים מברכים – בשמו של השם – את כל אחד מעם ישראל:

יבְרֶָכךְָ ה 'ויְשִׁמְ רְֶךָ – יברכך השם בברכות גשמיות, כסף ועושר, אך גם ישמור אותך מגנבים או ממצב שבו העושר יכול 'לסנוור' את האדם ולהפוך למקור של סכנה וגאווה.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךּ – השם יראה לך פנים מאירות (על ידי לימוד התורה), ותישא חן בעיני כל רואיך.

יִשָּאׂ ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם – השם 'ישא לך פנים' (=יוותר על כעסו עליך), ו'ישים' בתוכך רוגע נפשי ושלום – עם עצמך ועם הזולת.

מי נקרא כֹּהֵן כיום?

מסורת ה"כְּהֻנָּה" עוברת מדור לדור כבר יותר משלושת אלפים שנה, מתקופתו של אהרן הכהן (אחיו של משה רבינו) – עד צאצאי-צאצאיו החיים כיום.

כשבית המקדש היה קיים, היה לכוהנים תפקיד מרכזי בעבודות המקדש השונות. כיום, כשבית המקדש חרב, נשארו לכוהנים 'פריבילגיות' אחדות, וביניהן – האפשרות לברך את עם ישראל ב'ברכת הכוהנים' המיוחדת.

אולי גם אני כֹּהֵן?

כמו 'יהודי', כך גם 'כהן' – מעמד מיוחד זה בא במסורת אבות ובירושה 'גנטית' מאב לבנו. אם ידוע לך שאביך או אך אביך היו כוהנים, אזי גם אתה כהן!

בימינו, ניתן לזהות חלק מהכוהנים לפי שמות המשפחה שלהם: "כהן", "כץ" (ראשי תיבות "כהן צדק"), וכדומה

סדר "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים"

ישנם פרטים והנהגות רבות במהלך ברכת כוהנים. להלן חילקנו את המנהגים לשניים: חלק השייך לכל הציבור ששומע את ברכת הכוהנים, וחלק השייך לכוהנים (וגם לחזן המקריא את הברכה).

הציבור

• • בשעת ברכת כוהנים אין להסתכל על הכוהנים, ולכן, מי שיש לו טלית – 'ימשוך' את הטלית מעט קדימה ויכסה איתה את העיניים. מי שאין לו טלית – פשוט 'ישפיל' את עיניו.

• למי שיש ילדים קטנים, רצוי להכניס גם אותם מתחת לטלית.

 

בשעת ברכת כוהנים, אין לדבר וגם אין לומר את הפסוקים יחד עם הכוהנים. יש להקשיב בתשומת לב לברכה, ולאחר הברכה הראשונה וכן לאחר כל פסוק לענות "אָמֵן".

• לאחר שהכוהנים יורדים מן הדוכן, נהוג להודות להם בברכת "יִשַּרׁ כֹּחַ" על שברכו אותנו בברכת כוהנים.

הכוהנים

• • מיד לאחר ה'קְדֻשָּהׁ', ניגשים הכוהנים לרחוץ ('לִטּוֹל') את ידיהם עם ספל מלא מים, ונהוג שאדם שהוא 'לֵוִי' (או בְּכוֹר) יטול את הידיים לכוהנים. אין מברכים ברכה מיוחדת על נטילת ידיים זו.

• לאחר נטילת הידיים אין לגעת במקומות מלוכלכים או בנעליים, ומשום כך נוהגים הכוהנים להתיר את קשרי השרוכים לפני נטילת הידיים כך שיוכלו להסיר את הנעליים ללא צורך מגע יד.

 

• על הכוהנים לעלות ל"דּוּכָן" (בו הם מברכים) – בלי נעליים – בעת שהחזן מתחיל את הקטע "רְצֵה ה' אֱלֹקֵינוּ" שלפני "מוֹדִים", ולהישאר לעמוד עם הפנים לכיוון "אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ".

 

• לאחר שענו הכוהנים "מוֹדִים", הם נושאים תפילה קצרה להצלחת הברכה: "יְהִי רָצוֹן . . שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה הַזֹּאת . . בְּרָכָה שְׁלֵמָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".

 

• בשלב זה, על הכוהנים לכסות עם הטלית את הראש כולל הפנים.

 

• לאחר שהחזן מסיים את הברכה: "הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת", הוא אומר את קטע הפתיחה: "אֱלֹקֵנוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵנוּ, בָּרְכֵנוּ בַבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה . . מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו", ולאחר מכן הוא מכריז: "כֹּהֲנִים"! ומסיים בשקט: "עַם קְדוֹשֶׁךָ כָּאָמוּר".

 

• הכוהנים מתחילים לומר את הברכה בקול רם תוך כדי שהם מסתובבים לכיוון הציבור, כשפניהם מכוסות בטלית: "בָּרוּךְ אַתָּה . . אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה".

 

• בשעת הברכה הפותחת וכן במהלך ברכת כוהנים, נוהגים הכוהנים להושיט את ידיהם קדימה, קצת מעל לגובה הראש. בכל יד נוהגים 'לחלק' את ארבעת האצבעות לשתי קבוצות – אצבע ואמה, קמיצה וזרת, והאגודל 'שוכב' בצד. את שתי הידיים מחברים אחת לשניה, באופן כזה שהאגודלים והאצבעות נוגעים אלו באלו. במצב כזה נשארים הכוהנים בכל משך זמן הברכה.

 

• החזן מקריא לכוהנים בשקט מילה במילה מהברכות, והם עונים אחריו בקול: החזן אומר "יְבָרֶכְךָ" בלחש והכוהנים חוזרים אחריו בקול רם: "יְבָרֶכְךָ", וכך בכל המילים של הברכה.

 

• בכל מילה שנגמרת באות כ"ף סופית – "יְבָרֶכְךָ", "וְיִשְׁמְרֶךָ", "אֵלֶיךָ", "וִיחֻנֶּךָּ", "לְךָ" – וכן בעת אמירת המילה "שָׁלוֹם", נוהגים הכוהנים להזיז את הראש והידיים לימין ולשמאל תוך כדי האמירה.

 

• לאחר הברכה, כשהטלית עדיין מכסה את הפנים, אומרים הכוהנים ברכה קצרה: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ. עֲשֵׂה אַתָּה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל . . כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ – אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

 

• לאחר סיום ברכת כוהנים יש להסתובב חזרה לכיוון ארון הקודש, וניתן כבר להחזיר את הטלית למקומה הרגיל, על הכתפיים והראש.

 

• על הכוהנים להישאר לעמוד על הדוכן עד לאחר סיום ברכת "שִׂים שָׁלוֹם" על ידי החזן ואמירת "קדיש תתקבל".

 

סיום התפילה

לאחר תפילת מוסף, אומר החזן 'קַדִּישׁ שָׁלֵם'. אומרים "קַוֵּה", "אֵין כֵּאלוֹקֵינוּ", "פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת" וקטעי סיום נוספים כמו בכל יום. החזן (או יתום) אומר 'קַדִּישׁ שָׁלֵם' ולאחר מכן אומרים "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" ו"אַל תִּירָא".

בשבת מוסיפים קטע מיוחד הלקוח מספר "וַיִּקְרָא" העוסק במצוות "לֶחֶם הַפָּנִים":

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מכינים בכל שבוע שנים עשר לחמים בעלי צורה מיוחדת, והיו מניחים אותם על שולחן זהב שעמד בתוך בנין המקדש. המנהג היה שמידי שבת – לאחר שבוע בו שהה הלחם על השולחן ובאופן ניסי לא העלה עובש או התעפש – היו הכוהנים מחלקים את הלחמים ביניהם ואוכלים אותם.

לזכר מצוות "לֶחֶם הַפָּנִים", אנו אומרים לאחר תפילת מוסף של יום השבת את הפסוקים בהם נצטוו הכוהנים לאכול את אותם לחמים בבית המקדש, מידי שבת בשבת: "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת" . . כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּיׁ ה', חָק עוֹלָם.

הלחם היה נקרא בשם "לֶחֶם הַפּנָיִם" משום שהוא היה נמצא בתוך ההיכל הפנימי של בית המקדש, וגם משום שהיה נאה ויפה כמו 'פנים של מלך'.

לאחר מכן אומרים "שֵׁשׁ זְכִירוֹת", ומסיימים את התפילה עם פרקי ה'תְּהִלִּים' כפי שהם מחולקים לימי החודש ועם ה'פרק האישי' של כל אחד, לפני גילו.

• מותר לקפל את הטלית לאחר התפילה, אך לא בצורה מדוייקת ולא על הקפלים.

קידוש בבית הכנסת

בשבתות מיוחדות (כמו בשבת בה מברכים את החודש) או באירועים משמחים (כגון בר מצווה, שבת חתן, ברית מילה וכדומה) נוהגים לעשות קידוש בבית הכנסת. אחד המתפללים אומר את נוסח הקידוש בקול רם ומוציא את כולם ידי חובה.

היות ואת הקידוש יש לעשות או לשמוע באותו מקום בו אוכלים, יש לטעום מאכל כלשהו שברכתו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" (או לשתות 'רביעית' (86 גרם) יין או מיץ ענבים, ואו ליטול ידיים ולאכול בבית הכנסת את סעודת השבת).

• כאשר נשארים לקידוש בבית הכנסת, יש לזכור לברך "בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה" אחרי האוכל והמשקאות לפני שהולכים הביתה לאכול את סעודת השבת.

קידוש בבית הכנסת

בשבתות מיוחדות (כמו בשבת בה מברכים את החודש) או באירועים משמחים (כגון בר מצווה, שבת חתן, ברית מילה וכדומה) נוהגים לעשות קידוש בבית הכנסת. אחד המתפללים אומר את נוסח הקידוש בקול רם ומוציא את כולם ידי חובה.

היות ואת הקידוש יש לעשות או לשמוע באותו מקום בו אוכלים, יש לטעום מאכל כלשהו שברכתו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" (או לשתות 'רביעית' (86 גרם) יין או מיץ ענבים, ואו ליטול ידיים ולאכול בבית הכנסת את סעודת השבת).

• כאשר נשארים לקידוש בבית הכנסת, יש לזכור לברך "בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה" אחרי האוכל והמשקאות לפני שהולכים הביתה לאכול את סעודת השבת.

סעודת יום שבת

דיני והנהגת סעודת שבת ביום שווים לסעודת שבת בלילה, כפי שפירטנו לעיל בעמוד 62 .

• • כמו בליל שבת, גם ביום (אחרי התפילה) אין לאכול או לשתות שום דבר לפני שמיעת הקידוש.

• כאשר חוזרים מבית הכנסת, יש לוודא שהשולחן יהיה כבר ערוך לסעודת יום השבת.

 

קידוש

הַמְּקַדֵּשׁ מתחיל את הקידוש באמירת "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסָר", "אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא", "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת", "אִם תָּשִׁיב" ו"דָּא הִיא סְעוּדָתָא". הנוסח המלא מופיע בסידורים או בחוברות ברכת המזון הכוללות את סדר הקידוש.

לאחר מכן אומר המקדש מספר פסוקים מתוך 'עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' העוסקים במצוות שמירת השבת: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ . . שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבדֹ . . וְיוֹם הַשְּבִׁיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה . . כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ . . וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

• • קודם הקידוש, יש לוודא שיש על השולחן שתי חלות שלמות מכוסות. מוזגים יין לגביע עד שיתמלא ויעלה על גדותיו.

• המקדש מחזיק את כוס היין באותו אופן כפי שפירטנו בקידוש של ליל שבת, ואומר בקול רם את סיום הפסוקים שהתחיל קודם לכן: "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. סַבְרִי מָרָנָן, בָּרוּךְ אַתָּה . . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".

 

• לאחר הברכה, המקדש שותה לפחות רוב 'רְבִיעִית' ( 44 גרם) יין מן הגביע, מוזג יין חדש לתוך הכוס ומחלק לשאר הנוכחים 'טעימות' מיין הקידוש.

 

• לאחר הקידוש ניגשים ליטול ידיים לקראת הסעודה, מברכים "הַמּוֹצִיא" על שתי חלות שלמות ומטבילים את פרוסת החלה במלח.

 

• השוני היחיד בין סעודת היום ללילה הוא, שבסעודת היום בעל הבית מחזיק את שתי החלות באופן כזה שהחלה – אותה הוא מעוניין לחתוך קודם – תהיה בצד ימין, קצת מעל החלה השמאלית, ולא בגובה שווה כבלילה.

 

הסעודה

גם ביום השבת ישנה מצווה לכבד ו'לענג' את השבת על ידי אכילת מאכלים משובחים וטעימים ושתיית משקאות ערבים. מרבים בכבוד השבת בעיקר בדגים, בשר ויין, ובקהילות ישראל נוהגים לאכול גם "חַמִּין" ביום השבת.

כמקביל לפיוט "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין" המוקדש לסעודת ליל שבת, נוהגים לשיר את הפיוט "אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא" בסעודת יום השבת.

• גם במהלך סעודה זו חשוב לשוחח על 'פָּרָשַׁת הַשָּבׁוּעַ' ולעסוק בדברי תורה.

לאחר סיום הסעודה, מברכים 'בִּרְכַּת הַמָּזוֹן': נוטלים 'מַיִם אַחֲרוֹנִים', עושים 'זִמּוּן' באם ישנם שלושה גברים (או יותר) מעל גיל בר מצוה, ואם ישנם עשרה (או יותר) – ישנו 'זימון' מיוחד המתאים להם, מברכים את "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" ומוסיפים את הקטעים: "רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ" ו"הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ".

איסור הכנה משבת ליום חול

• • אין לשטוף ולהדיח כלים לאחר הסעודה האחרונה של השבת.

• אין להתחיל לארוז את המזוודות, כשמתארחים בשבת בבית מלון או אצל חברים, בכדי להיות מוכנים מיד בצאת השבת לעזוב את המקום.

 

• אין להכין את ילקוטי הילדים טרם צאת השבת לפי 'מערכת השעות', בכדי שיהיו מוכנים ליום ראשון.

 

הנהגות ביום השבת

לימוד תורה

לאחר סעודת השבת רצוי לקבוע זמן ללמוד תורה. החיוב ללמוד תורה בשבת מוטל על כולם, אך יש דגש על אותם אנשים שעסוקים בפרנסתם במשך ימי השבוע, ועליהם במיוחד להקדיש את יום השבת ללימוד התורה.

מאה ברכות

היות ובכל יום ויום ישנו ענין לברך מאה ברכות לפחות, ובשבת חסרות לנו כמה ברכות (משום שבתפילת ה"עֲמִידָה" של שבת אין שמונה עשרה ברכות כמו בכל יום חול), אזי משתדלים להרבות באכילת פירות ומאכלים שונים, כדי 'להשלים' ולהגיע לאמירת מאה ברכות גם בשבת.

אודות תקנת 'מאה הברכות' שיש לומר בכל יום, מי קבע זאת? ולמה? – עיינו בהֲלִיכוֹת וְהַנְהָגוֹת יוֹמְיוֹמִיּוֹת".

שינה

באם אדם רגיל לישון שנת צהריים בימי חול, אזי אין בעיה לישון גם בצהרי יום השבת, ואדרבה: "שֵׁינָה בְּשַׁבּתָ תַּעֲנוּג", מותר לאדם ללכת לישון בצהריים גם אם כל מטרתו היא להיות עירני וחזק לאחר צאת השבת, אך אסור לומר זאת בפירוש, משום איסור 'מֵכִין מִשַּׁבָּת לְחוֹל'.

חשמל ומכשירים אלקטרוניים

• • אין להדליק או לכבות את האור בשבת.

• באם יש בחצר הבית מנורה שעובדת על חיישן ונדלקת כשמישהו עובר לידה, יש לכבות אותה לפני שבת.

 

• אין להדליק או להפסיק פעולה של מכשירי חשמל כלשהם (טלפון נייח או נייד, מצלמה, מחשב, מיקרוגל, מזגן וכדומה).

 

• כל מכשירי החשמל הינם 'מֻקְצֶה' ואין לגעת בהם. כך גם האביזרים הנלווים אליהם שאינם 'חשמליים', כמו: מפצל, חוט מאריך, דיסקים, כונני זיכרון וכדומה.

 

• מותר להזיז מאוורר כשהוא פועל, בשביל לכוון את הרוח למקום הרצוי. צריך להיזהר שלא לנתק אותו מהחשמל, ובטח שלא לשנות את עוצמת ההפעלה.

 

• שעון יד אינו 'מֻקְצֶה', גם כשהוא מופעל על ידי סוללה.

 

פנאי

• • אין לרוץ או להתעמל (הן בחדר כושר והן בבית) למעט מי שמתענג בריצה וקפיצה.

• אין לשחות בים או בבריכה.

 

• מותר לשחק במשחקי קלפים או במשחקי חשיבה.

 

• אין לצלם תמונות או לפתח אותן.

 

• אין להשמיע קול באמצעות כלים, כמו: רעשן, משרוקית, פעמון וכדומה.

 

• אין לנגן בשום כלי נגינה, גם אם הוא לא חשמלי, כמו: פסנתר, כינור וכדומה.

 

בגינה

• • כאשר אוכלים בחוץ, יש להיזהר מאוד שלא ישפכו מים (או כל משקה אחר) על הדשא או על אדמת הגינה, ולכן עדיף להימנע מלאכול בגינה בשבת.

• מותר לפתוח ממטרות בערב שבת ולהשאירן פתוחות בשבת כדי שישקו את הגינה. כמו כן, מותר לסגור את הממטרות בשבת.

 

• אין לעשות שום פעולה הקשורה לטיפוח הגינה, העצים, הפרחים והעשבים (זריעה, קצירה, זמירה, השקייה, זיבול, ניכוש עשבים שוטים, ריסוס או עישון, סיקול אבנים, תלישת צמחים וכדומה).

 

• אין לטפס או לעלות על עצים.

 

מחוץ לבית

• • מותר לעלות ב'מעלית שבת' (מעלית שעולה ויורדת באופן אוטומטי) אך עדיף להימנע מכך.

• אין לרוץ או לפסוע פסיעות גדולות בשבת, אלא ללכת ולהתנהג בנחת.

 

• אין לעשות שום פעולות הקשורות לבניה, כמו: חפירה, יישור קרקע, יציקת מלט, בניית קירות, תקיעת מסמרים וכדומה.

 

• כל הדברים המשמשים לבניה הינם 'מֻקְצֶה' ואין לגעת בהם, כמו: ערימות חול, קרשים, פיגומים, כלי עבודה וכדומה.

 

• אין לפתוח או להשתמש במטריה.

 

• לא יוצאים לטיול רגלי ארוך מחוץ לעיר.

 

• לפני שמוציאים חפצים כלשהם מהבית לרחוב, מוודאים שיש 'עֵרוּב' במקום והוא נבדק ומתוקן כהלכה.

 

רכב

• • אין לנהוג או לנסוע בשום סוג של כלי רכב, גם באם הנהג הוא גוי והרכב נוסע ממילא (לדוגמה: רכבת או חשמלית שמונהגת על ידי גוי ונוסעת ממילא).

• יש להימנע מפתיחת או סגירת דלת בכלי רכב, כיוון שפעולה זו מפעילה נורות חשמליות וכדומה.

 

נשים

• • אין להתאפר בשבת עם אביזרי האיפור, כמו: אודם, שפתון, מייק-אפ, רימל, סומק וכדומה.

• אין להשתמש במשחות קוסמטיות או קרמים למיניהם.

 

• אין לצבוע את הציפורניים בלַכָּה.

 

• מותר לפזר אבקה (פודרה) על הפנים, אך עדיף להימנע מכך.

 

• אין להסתרק במסרק רגיל, אך מותר להשתמש במברשת רכה שאינה תולשת שערות.

 

• אסור לקלוע צמות או להתיר צמות קלועות.

 

• מותר לעשות 'שביל' בשערות – רק עם היד ולא באמצעות מסרק או מברשת.

 

• מותר להשתמש בכל סוגי התכשיטים (שרשראות, צמידים, עגילים וכדומה) ולענוד אותם בשבת.

 

ילדים

• • מותר לשחק בשבת במשחקי אותיות, מספרים או פאזל המורכבים מחתיכות ש'מנותקות' אחת מהשניה.

• מותר לילדים לשחק בכדור, אך רק מסוג כזה שלא עלול להתפוצץ במהלך משחק שגרתי.

 

• מותר לילדים לנסוע באופניים קטנים, קורקינט או 'בימבה' וכדומה שגלגליהם אינם מנופחים אלא מלאי גומי, משום שהם נועדו לצורך משחק בלבד ולא עבור נסיעה ממקום למקום.

 

• אין לנסוע באופניים, משום שבדרך כלל יש להם גלגלים המנופחים באוויר וייתכן שהגלגל יתפנצ'ר ומישהו יתקן זאת ובכך יחלל שבת.

 

• מותר לשחק בארגז חול.

 

• אין לשחק בבובות בעלות מנגנון חשמלי או שמופעלות על ידי סוללות.

 

• אין לשחק במשחקי הדבקה המצריכים שימוש בדבק או במדבקות.

 

• אין לשחק בשום משחק המצריך כתיבה, ציור וכדומה.

 

• אין לשחק במשחקי מונופול, 'זוג או פרט', או כל משחק שבנוי על רווח והפסד כספי (למרות שמדובר בכסף לא אמיתי).

 

• אין לשחק בפלסטלינה.

 

• כשמסדרים בחזרה את הצעצועים השונים, אין למיין אותם לפי סוגים, אלא להשאיר אותם בקופסאות בצורה מפוזרת עד צאת השבת.

 

תינוקות

• • עדיף להימנע משימוש במגבונים לחים כשהם רטובים במיוחד, משום שבשבת אסור לסחוט, אך יש מתירים בשעת הצורך.

• מותר לחתוך פירות וירקות לחתיכות קטנות או לרסק אותם עבור תינוק ומי שמתקשה לאכול רגיל, אך יש לעשות זאת באמצעות כף או מזלג ולא על ידי 'מועך' המיוחד לכך.

 

• תינוק שהתלכלך, מותר לרחוץ את גופו במים חמים שהוכנו מראש לפני השבת, אך ללא ספוג.

 

• מותר למרוח בידיים שמן על גוף התינוק, ואין לטבול בד או צמר גפן בשמן.

 

• מותר לפזר פודרה על גוף התינוק.

 

• אין למרוח שום משחה על גוף התינוק, אך אם יש צורך רפואי בכך – יש לשים את המשחה במקום הנצרך – ללא מריחה.

 

בגדים

• • אין לכבס או לגהץ.

• אין להרטיב בגד במים (ובמיוחד במקום שהוכתם), גם לא חיתולים ובגדים לא נקיים של תינוקות.

 

• אין לתלות כביסה לייבוש, או להוריד כביסה שהיתה תלויה מערב שבת (אלא אם כן צריכים את הבגדים לשבת, שאז מותר להוריד).

 

• אין לנקות כתם מהבגד.

 

• אבקת הכביסה הינה "מֻקְצֶה".

 

• אם הבגדים התלכלכו מקיר מאוּבק וכדומה, אין לנער מהם את האבק.

 

• אין לקפל בגדים לפי סימון הקיפול המופיע על הבגד (לדוגמה: טלית לאחר התפילה).

 

• עניבה: מותר לקשור עניבה, וכן להתיר אותן.

 

בעלי חיים

• • בעלי חיים באופן כללי נחשבים ל'מֻקְצֶה' ואין לגעת בהם בשבת, אך באם הם סובלים מותר לעזור להם במה שהם צריכים. לדוגמה: בעל חי שנתקע בתוך קופסה, אבנים, בור וכדומה, אך בלי לטלטל אותם ביד

• אין לצוד בעלי חיים בשבת, גם מבלי להרוג אותם (כמו זבובים או יתושים).

 

• אין להעמיד מלכודת עכברים (או כל מלכודת אחרת עבור בעלי חיים).

 

• מותר ללכוד בעלי חיים שעלולים להזיק (נחשים, עקרבים וכדומה).

 

• דגים חיים (בבריכה, או באקווריום) נחשבים ל"מֻקְצֶה", ולכן אין לגעת בהם.

 

• מותר להוציא כלב ביתי לטיול בחוץ, באם הוא יודע את דרכו לבד ולא צריך הובלה ביד.

 

בריאות

• • אדם שמרגיש לא טוב, באופן כזה שה'חולי' פוגע לו בתפקוד הגופני הרגיל – יכול לקחת את כל סוגי התרופות בשבת, בין אם בכדורים ובין בסירופ.

• יש לשים לב כשפותחים עטיפה חדשה של כדורים וכיו"ב – לא לקרוע את האותיות המוטבעות על גבי האריזה.

• מותר למדוד חום במדחום כספית רגיל, אך אין להשתמש במודד חום אלקטרוני המופעל על ידי סוללה.

 

• פצע השותת דם, מותר לחבוש אותו רק בתחבושת שמיועדת לכך (רטייה, גזה וכדומה).

 

• אין למרוח משחה על תחבושת או על פצע, אך אם הדבר דחוף – ניתן לשים את המשחה ללא מריחה ולהניח עליה בעדינות את התחבושת.

 

• אדם הסובל מכאב חזק באוזניים או בעיניים – מותר לו להשתמש בטיפות המיוחדות לכך (והדבר נכון גם לגבי מי שמרכיב עדשות-מגע וסובל מיובש בעין, או מי שסובל מיובש בעין רגילה – שמותר לו לטפטף טיפות לתוך העין).

 

• לפירוט אודות ההלכות הנוגעות לאשה בהריון, יולדת או מניקה – עיינו בחוברת "יַהֲדוּתוֹן – חַיֵּי הָאִשָּהׁ הַיְּהוּדִיָּה".

 

חשוב להדגיש! בכל מצב בו מתעורר ולו הספק הכי קטן של "פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ" – היינו: מקרה שבו החולה עלול להגיע למצב של מוות, חלילה – מותר לחלל את השבת בצורה מלאה ולעשות הכל למען החולה, כמו: להתקשר לאמבולנס, להרתיח מים, להדליק אש עבור חימום, לנסוע ברכב בכדי להזעיק עזרה ועוד.

צער וצום

• • אין לקרוא בשבת ספרים שיכולים להביא את האדם לידי צער.

• אין לדבר על דברים שעלולים להביא לידי צער, כמו פטירת אנשים קרובים וכדומה.

 

• אין לצום בשבת.

 

'דִּבְרֵי חֻלִּין' האסורים בשבת

• • אין לדבר אודות דברים שאסור לעשותם בשבת, כמו: נסיעה באוטו, תכנון של טיסה, כתיבת מכתב וכדומה.

• אין לקרוא בספר בישול או ספר מתכונים וכדומה.

 

• אין לעיין בדפי החשבונות או לחשב אותם.

 

• אין לקרוא מאמרים וספרים מקצועיים.

 

כללי

• • אין לעשן בשבת.

• אין לעסוק במסחר בשבת, הן לקנות והן למכור.

 

• אין לכתוב ולצייר (או למחוק) שום דבר – לא על דף, לא על לוח, ואפילו לא על חול, אבק או אדים שעל השמשה וכדומה.

 

• מותר לחתוך נייר טואלט בשירותים, רק באופן כזה שהחיתוך לא נעשה על הפס המקווקו.

 

• אין לתפור, למתוח חוט או להתיר תפרים.

 

• אין להשתמש בדבק או בנייר דבק.

 

• אין להשתמש בכל סוגי המשחות: משחת נעליים, כלים, קרם ידיים וכדומה.

 

• • אין לשטוף ולהדיח כלים לאחר הסעודה האחרונה של השבת.

• אין להתחיל לארוז את המזוודות, כשמתארחים בשבת בבית מלון או אצל חברים, בכדי להיות מוכנים מיד בצאת השבת לעזוב את המקום.

 

• אין להכין את ילקוטי הילדים טרם צאת השבת לפי 'מערכת השעות', בכדי שיהיו מוכנים ליום ראשון.

 

תפילת מנחה

"

זמן תפילת מנחה של שבת הוא זמן מיוחד שבו הבורא מקבל ברצון וביתר קלות את התפילות, עד כדי כך שתפילה זו הושוותה לתפילת נעילה של יום הכיפורים.

זמנה של תפילת מנחה היא כמו בכל יום – החל מחצי שעה לאחר חצות ועד שקיעת השמש.

• • מתחילים את תפילת מנחה עם אמירת ה""קָרְבָּנוֹת"", ""אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ"" ומוסיפים את ""וּבָא לְצִיּוֹן"".

• החזן אומר 'חֲצִי קַדִּישׁ' ולאחר מכן אומרים את הפסוק ""וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן, אֱלֹקִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ"".

 

פסוק זה מבטא את העובדה שאנו, עם ישראל, שונים משאר אומות העולם, ועל אף שאכלנו, שתינו ושבענו מסעודות השבת, אין אנו משתכרים ונרדמים כמו אותם ריקים ופוחזים, אלא באים – גם בסוף היום – לבית הכנסת, מתפללים כראוי ומודים להשם על כל השפע שהעניק לנו.

קריאת התורה

פותחים את ארון הקודש ואומרים ""וַיְהִי בִּנְסֹעַ"" ו""בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ"", החזן מכריז ""גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּיו"" והציבור עונה: ""לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה . . אָב הָרַחֲמִים . . בְּמִדָּה טוֹבָה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים"".

בקריאת התורה של תפילת מנחה עולים שלושה אנשים: כהן, לוי וישראל, ובקריאה זו קוראים מתוך ספר התורה את תחילת ""פָּרָשַׁת הַשָּבׁוּעַ"" הבא. לדוגמה: בשבת שבה קוראים את פרשת ""בְּרֵאשִׁית"", במנחה יקראו את תחילתה של פרשת ""נֹחַ"", וכן הלאה.

• לאחר הקריאה אין אומרים ""חֲצִי קַדִּישׁ"" ליד ספר התורה, אלא עושים מיד את ההגבהה והגלילה.

לאחר הגבהת וגלילת ספר התורה, אומר החזן 'חֲצִי קַדִּישׁ' ליד עמוד התפילה, ותוך כדי עניית ""אָמֵן"" על הקדיש מחזירים את ספר התורה לארון הקודש ואומרים ""יְהַלְלוּ"".

מיד לאחר שהחזן מסיים את הקדיש וספר התורה מונח כבר בארון הקודש, מתחילים את תפילת ה'עֲמִידָה'.

""אַתָּה אֶחָד""

תפילת ה'עֲמִידָה' של מנחה, מורכבת – כמו רוב תפילות השבת – משלושת הברכות הקבועות בהתחלה ובסוף, כשהברכה המרכזית והאמצעית מוקדשת ליום השבת:

ברכה זו, המתחילה במילים ""אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד"" פותחת בקשר המיוחד שקיים בין עם ישראל, השבת והבורא, שכל אחד מהם הוא ""אֶחָד"" מיוחד בפני עצמו, אך שלושתם יחד מאוחדים ל""אֶחָד"".

בהמשך אנו מזכירים את שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, ובטוחים שהם נהנים מאוד לראות את צאצאיהם שומרים את יום השבת מתוך מנוחה, אהבת השם ואמונה.

אנו מסיימים את הברכה עם הקטע שכבר מוכר לנו: ""אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ"" ו'חותמים' אותה: ""בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת"".

• לאחר תפילת ה""עֲמִידָה"", חוזר החזן על התפילה ב""חֲזָרַת הַשַּ""ׁץ"", כשבמהלכה אומר הציבור ""קְדֻשָּהׁ"" ו""מוֹדִים"".

סיום התפילה

לאחר חזרת הש""ץ אומרים שלושה פסוקים המתחילים במילה ""צ דְִקתָךְָ"": ""צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ-ל"", ""וְצִדְקָתְךָ אֱלֹקִים"", ""צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם"".

החזן אומר 'קַדִּישׁ שָׁלֵם' ומסיימים את התפילה עם ""עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ"".

תפילת ""צִדְקָתְךָ"" מבטאת את התוכן של תפילת 'צִדּוּק הַדִּין' – שמה של התפילה שהאבלים נוהגים לומר בבית הקברות, בה הם מקבלים עליהם את רוע הגזירה ו'מצדיקים' את הבורא. שלושת הפסוקים הם כנגד שלושת הצדיקים שנפטרו בשעה זו של שבת: משה רבינו, יוסף הצדיק ודוד המלך.

• אין אומרים את פסוקי ""צִדְקָתְךָ"" בתאריך שבו לא היו אומרים 'תַּחֲנוּן' ביום חול, כמו ""רֹאשׁ חֹדֶשׁ"" וכדומה, משום שפסוקי ""צִדְקָתְךָ"" מקבילים לאמירת ה""תַּחֲנוּן"" של ימי החול. ולדוגמה: אם חל ""רֹאשׁ חֹדֶשׁ"" בְּיוֹם ראשון (ואז לא אומרים ""תַּחֲנוּן"" כבר במנחה שלפניו) אזי גם במנחה זו של שבת אין אומרים ""צִדְקָתְךָ"".

"

פרקי אבות

"

החל מהשבת שלאחרי חג הפסח, עד לראש השנה, נוהגים לומר לאחר תפילת מנחה של שבת פרק משנה אחד מתוך מסכת ""אָבוֹת"", הנקראת גם בשם: ""פִּרְקֵי אָבוֹת"".

ייחודה של מסכת זו היא בכך, שבניגוד לשאר המסכתות שבמשנה העוסקות בדינים ובהלכות, עוסקת מסכת זו בענייני מוסר, מידות טובות ודרך ארץ. לימוד ענינים אלו מתאים לזמן הקיץ וימי החופשות, בהן שוררת אווירה 'מתירנית' יותר, ועל ידי הלימוד במסכת זו אנו 'נדבקים' במידות טובות וביראת שמים.

• • לפני כל פרק יש לומר את המשנה: ""כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא . . מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר"", ובסיום הפרק אומרים את המשנה: ""רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא . . יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר"".

"

סעודה שלישית

"

מצוה לאכול בשבת שלוש סעודות: אחת בליל שבת, לאחר תפילת ערבית, סעודה שניה לאחר תפילות שחרית ומוסף, וסעודה שלישית לאחר תפילת מנחה של יום השבת.

ישנם כמה הבדלים בין שתי הסעודות הראשונות לסעודה השלישית:

• • • אין עושים קידוש על היין בסעודה זו, אבל ניתן לברך על כוס יין ולשתות ממנו.

• בסעודה זו אין חיוב ליטול ידיים ולברך ""הַמּוֹצִיא"" על החלה, וניתן גם לאכול מאכל שברכתו ""בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת"" או פירות, ובכך גם 'יוצאים ידי חובה' של אכילת סעודה שלישית.

 

במהלך הסעודה השלישית אומרים את ""מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסָר"" ו""אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא"". כמו כן, נוהגים לשיר את הפיוט ""בְּנֵי הֵיכָלָא"" המופיע בסידורים או בחוברות של זמירות שבת.

אם אדם רוצה לאכול סעודה שלישית ולהמשיך אותה גם לאחר זמן שקיעת השמש, אזי עליו ליטול ידיים ולברך ""הַמּוֹצִיא"" על שתי חלות שלמות, כמו בסעודות הקודמות.

• • • יש לשים לב, שבמקרה כזה, שאדם התחיל את הסעודה בתוך השבת וסיים אותה לאחר השקיעה, עליו לומר ב""בִּרְכַּת הַמָּזוֹן"" את הקטעים השייכים לשבת (""רְצֵה"" ו""הָרַחֲמָן""), משום שמבחינה הלכתית הסעודה הזו 'שייכת' עדיין לשבת.

"

רַעֲוָא דְּרַעֲוִין

"

השבת מגיעה לשיא קדושתה לקראת צאתה, והזמן שבין תפילת מנחה לערבית מכונה בספר הזוהר הקדוש בשם ""רַעֲוָא דְּרַעֲוִין"" (=רצון הרצונות, כלומר: זמן שבו מתגלה מלמעלה דרגת 'רצון' נעלית ביותר, שהיא המקור לכל הרצונות של הבורא בעולם, וקל הרבה יותר 'להתחבר' עם הבורא).

בבתי כנסת רבים נוהגים בשעה זו לשבת כולם יחד, לשיר שירים וניגונים מיוחדים, והרב או אחד המתפללים אומר בפני הציבור דברי תורה.

"

תפילת ערבית

"

על פי לוח הזמנים הרשמי, השבת 'יוצאת' בשעת 'צֵאת הַכּוֹכָבִים' של יום שבת, אך בקרב כל קהילות עם ישראל נהוג 'להוציא' את השבת קצת יותר מאוחר מהזמן הרשמי. בכך אנו מאריכים בעוד קצת את האווירה השבתית ונפרדים מהשבת בתחושה שאומרת: ""היינו רוצים להישאר איתך עוד""…

• • • מתחילים להתפלל את תפילת ערבית כ 10- דקות לאחר הזמן של 'צֵאת הַכּוֹכָבִים'.

מתפללים תפילת ערבית רגילה כמו בכל יום: קטעי הפתיחה ""וְהוּא רַחוּם"" ו""בָּרְכוּ"", 'קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ' ותפילת ""שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה"", הלוא היא ה""עֲמִידָה"".

בברכת ""אַתָּה חוֹנֵן"" שבתפילת ה""עֲמִידָה"", מוסיפים קטע מיוחד עבור מוצאי שבת: ""אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ"", בו אנו מבקשים מהבורא שיתן לנו שבוע טוב ומבורך, שבוע נקי מעבירות ומלא במצוות.

את נוסח ההבדלה אנו אומרים לראשונה בתפילת העמידה, בברכת ""חוֹנֵן הדַַּעתַ"" דווקא, משום שעל ידי החכמה והדעת אנו יכולים להבחין במעלתה המיוחדת של השבת ולהבדיל בין (שבת) קודש ליום חול.

• • • כבכל תפילת ערבית, גם בתפילה זו אין 'חֲזָרַת הַשַּ""ׁץ', ולאחר תפילת ה""עֲמִידָה"" אומר החזן 'חֲצִי קַדִּישׁ'.

לאחר הקדיש, אומרים בעמידה כמה קטעים מיוחדים עבור מוצאי שבת:

• • • סיום פרק צ' בתהלים: ""וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵנוּ עָלֵינוּ . . וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ"".

• הפרק הבא, פרק צ""א, כולו: ""יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן"". בסיום המזמור אומרים פעמיים את הפסוק האחרון: ""אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי"".

 

• ""וְאַתָּה קָדוֹשׁ"": קטע שמוכר לנו מתפילת שחרית ומרכז בתוכו נושאים שונים מרחבי התפילה. במוצאי שבת משמיטים את הפסקה הראשונה: ""וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל . . מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם"".

 

אם חל 'יוֹם טוֹב' (כמו ראש השנה, פסח, שבועות וכדומה) באחד מימי השבוע הקרוב, אין אומרים את כל הקטעים הללו ומדלגים ישר ל""עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ"", היות והקטע הפותח – ""וִיהִי נֹעַם"" עוסק ב""מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ"" של ששת ימי השבוע הבא, וכשחל ""יוֹם טוֹב"" במהלך השבוע, אזי אין שישה ימים רצופים של עבודה ומלאכה.

לאחר מכן אומר החזן 'קַדִּישׁ שָׁלֵם' ולאחריו אומרים ""עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ"" ומסיימים את התפילה.

"

מוֹצָאֵי שַׁבָּת

"

'מוֹצָאֵי שַׁבָּת' הוא הכינוי לַזמן שבין צאת השבת ל""עֲלוֹת הַשַּׁחַר"" של יום ראשון. לאחר יציאת השבת נוהגים לעשות ""הַבְדָּלָה"" על היין (כפי שיוסבר להלן) ולאכול סעודה מיוחדת עבור זמן זה של מוצאי שבת, הנקראת בשם ""מְלַוֶּה מַלְכָּה"".

• • • אין לאכול או לשתות משקיעת החמה עד לאחר שמיעת ה""הַבְדָּלָה"" על כוס-יין, (אלא אם כן נמצאים בתוך סעודה שלישית, שאז מותר לאכול עד 'ברכת המזון').

• אין לעשות שום מלאכה לפני ה""הַבְדָּלָה"", אך אם אדם צריך לעשות מלאכה כלשהי באופן דחוף (לאחר שיצאה השבת) והוא לא אמר בתפילת ערבית ""אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ"" או שעדיין לא התפלל ערבית – אזי יאמר ""בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל"" ולאחר מכן יעשה את המלאכה הדחופה. אך גם במקרה כזה, עדיף לא לאכול או לשתות שום דבר עד לאחר עשיית או שמיעת ""הַבְדָּלָה"".

 

• גם נשים – שאינם צריכות להתפלל ערבית (וממילא אינן אומרות בתפילת העמידה את ""אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ"") – תאמרנה ""בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל"" במוצאי שבת, לפני שהן עושות מלאכה כלשהי.

 

"

הַבְדָּלָה

"

מצוה מן התורה לזכור ו'לקדש' את השבת – הן בכניסתה והן ביציאתה. בכניסת שבת אנו עושים את ה""קִדּוּשׁ"" בסעודה הראשונה, ולאחר יציאת השבת אנו אומרים את ברכת ה""הַבְדָּלָה"": ברכה מיוחדת שנועדה להבדיל בין שבת קודש לימי החול. אומרים אותה תחילה בתפילת ערבית של מוצאי שבת (בברכת ""אַתָּה חוֹנֵן"") ולאחר מכן, כל איש בביתו.

את ה'הַבְדָּלָה' שעושים בבית, אומרים על כוס יין – כמו בקידוש, ובנוסף מברכים שתי ברכות מיוחדות: ""בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים"" על צמחים ריחניים ו""בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ"" על אבוקה של אש.

• • • כשאין אפשרות לעשות או לשמוע 'הַבְדָּלָה' על יין, ניתן 'לסמוך' על נוסח ההבדלה שאמרנו בתפילת ערבית: ""אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ"", אך בכל מקרה, לאחר התפילה יש לומר: ""בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל"".

• מי שלא היה לו יין, או משקה מתאים אחר כמו בירה או תה וקפה, או שמִסיבה אחרת לא יכל להבדיל במוצאי שבת – יכול להבדיל עד לפני שקיעת השמש של יום שלישי הקרוב.

 

לָמָּה בְּשָׂמִים?

בשבת קודש מקבל כל יהודי נשמה נוספת ('נְשָׁמָה יְתֵרָה'), דרכה הוא יכול לחוש את קדושת השבת. כשהשבת יוצאת, הולכת לה אותה נשמה מיוחדת ואנו נשארים עם הנפש הרגילה וה'יומיומית' שלנו.

חכמינו זכרונם לברכה 'ריחמו' עלינו וקבעו את המנהג להריח בשמים בכל מוצאי שבת בכדי 'להשיב את הנפש' שנותרה בנו – אותה אחת שנותרה דואבת ועצובה על כך שעזבה אותה 'חבֵרה טובה', והיא נותרה לבדה. אנו מעניקים לה תחושה של שמחה והנאה בכך שאנו מריחים ריח טוב, משום שלחוש הריח יש קשר ישיר עם הנפש, יותר משאר החושים.

לָמָּה אֵשׁ?

לאחר שנברא אדם הראשון ביום שישי, האיר לו הקדוש ברוך הוא את העולם במשך כל יום השבת. לאחר שהשבת יצאה וירדה החשיכה לעולם בפעם הראשונה, נבהל האדם ותר אחרי מקור אור כלשהו. זימן לו הבורא שני אבנים, נתן בו תבונה לשפשף אותן זו בזו וכך נדלקה האש לראשונה במוצאי השבת הראשונה בהיסטוריה של העולם. כשראה זאת האדם, נשא עיניו למרום וברך את השם על כך שברא את האש. לזכר כך, אף אנו מקדישים לה ברכה מיוחדת: ""בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ"".

לפני ה'הַבְדָּלָה'

לפני ה""הַבְדָּלָה"" יש להכין: גביע, יין (או מיץ ענבים), מין בושם שמברכים עליו (לדוגמה: פרי ריחני, קנמון, עלי נענע, ציפורן וכדומה) ונר או אבוקה עם שתי פתילות לפחות (ולחילופין: שני גפרורים).

• כפי שכבר הזכרנו, אין לאכול או לשתות עד לאחר שמיעת 'הַבְדָּלָה'.

• • בשונה מהקידוש, ניתן לעשות הבדלה גם על בירה או כוס קפה. (מבחינת ההגדרה ההלכתית, ניתן לעשות 'הַבְדָּלָה' על כל משקה שניתן לכבד איתו אורחים והוא נקרא 'משקה מכובד').

• נהוג שבעל הבית או אחד המבוגרים עושה את ה'הַבְדָּלָה' ומוציא את כולם ידי חובה. בשונה מהקידוש, אין ענין שכל אחד יעשה 'הַבְדָּלָה' בפני עצמו.

 

סדר ה'הַבְדָּלָה'

פרט לשינויים שהזכרנו קודם, דיני ה'הַבְדָּלָה' זהים לדיני הקידוש, ראה לעיל בעמוד 63 .

• נוהגים למלאות את הגביע מעל לגדותיו באופן כזה שיישפך ממנו יין, דבר המסמל ברכה ושפע.

המבדיל מחזיק את כוס היין באופן הראוי (כמו בקידוש) ואומר את הקטע הראשון: ""הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי, אֶבְטַח, וְלֹא אֶפְחָד"".

• לאחר שהמבדיל מסיים את במילים: ""הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ"", אומרים כולם ביחד: ""לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר, כֵּן תִּהְיֶה לָנוּ"", והמבדיל חוזר על מילים אלו ומסיים את הקטע הראשון במילים: ""כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּאׂ וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא"".

לאחר מכן המבדיל מברך ""בָּרוּךְ אַתָּה . . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן"", מניח את הכוס על השולחן ולא שותה אותה עדיין. הנוכחים עונים ""אָמֵן"" אחר ברכותיו.

המבדיל לוקח את הבשמים ביד ימין, מברך עליהם ""בָּרוּךְ אַתָּה . . בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים"", כולם עונים 'אמן' ומריח בהם. ואז השומעים לוקחים את הבשמים (כל אחד לעצמו) ביד ימין, מברכים עליהם ומריחים אותם.

המבדיל מברך ""בָּרוּךְ אַתָּה . . בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ"", ולאחריו כולם מברכים שוב (כל אחד לעצמו), מקרבים את היד לעבר הנר, ומביטים על הידיים באופן כזה שאור הנר ישתקף על כפות הידיים והציפורניים.

לאחר מכן המבדיל מרים בחזרה את כוס היין, מניחו על כף יד ימין, ומברך את ברכת ההבדלה: ""בָּרוּךְ אַתָּה . . הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל"".

• לאחר הברכה עונים כולם: ""אָמֵן"".

לאחר שהוא מסיים את הברכה, המבדיל מתיישב ושותה רוב 'רְבִיעִית' ( 44 גרם) יין.

מעוניינים לזכור את סדר ברכות ההבדלה?

הנה שני רמזים שיעזרו לנו:

• • ראשי התיבות של ברכות ההבדלה הם ""יבנה"": יין, בשמים, נר, והבדלה.

• הסדר של הברכות בנוי בצורה כזו שהוא עולה מלמטה למעלה, ב'מַעֲלֵה הָרֹאשׁ': היין – ששותים דרך הפה, הבשמים – אותם מריחים דרך האף, האש – שרואים אותה דרך העיניים, וה'הבדלה' – שנעשית על ידי החכמה והתבונה ששוכנת במוח.

 

לאחר ה'הַבְדָּלָה'

נוהגים לכבות את נר ההבדלה על ידי ש'טובלים' אותו קלות ביין שנשפך על הצלחת, ובמקביל שופכים על הנר גם מעט מהיין שנשאר בכוס. הסיבה למנהג זה הוא כדי שיהא נראה לעין כל שהנר הודלק עבור מצוות ההבדלה, בכדי לברך עליו.

• • לאחר שתיית היין, מברך עליו המבדיל 'בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה': ""בָּרוּךְ אַתָּה . . עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן"".

• בשונה מהקידוש, המבדיל לא מחלק את היין לשאר הנוכחים.

 

מנהג נפוץ הוא לטבול את אחת האצבעות ביין שנותר על הצלחת ולהעביר אותן על העיניים, משום רגש של חביבות למצווה ומפני שיש בדבר סגולה לרפואת העיניים. תוך כדי כך יש שאומרים: ""מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם"". כמו כן, יש נוהגים להכניס את האצבעות הרטובות מהיין לתוך הכיסים כסגולה לפרנסה.

• בקהילות רבות, נהוג בסיום ההבדלה לשיר זמירות מיוחדות עבור מוצאי שבת.

""וְיִתֶּן לְךָ""

לאחר ה'הַבְדָּלָה' אומרים כמה קטעים של פסוקים, המתחילים במילים ""וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים"". קטעים אלו מופיעים בסידור לאחר ה'הַבְדָּלָה'.

בתחילה מביאים חלק מן הפסוקים העוסקים בברכותיו של יצחק ליעקב (""וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים""), ממשיכים עם הברכות שברך יעקב אבינו את אפרים ומנשה (""הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי""), מצטטים את הברכות שהשם מברך את עם ישראל כשהוא מתנהג בדרך הישרה (""בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר""), ומסיימים עם עוד לקט ברכות מספרי הנביאים (""יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' . . בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם"") המסתיים בפסוק המפורסם: ""ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּלׁוֹם"".

עם היכנס השבוע החדש, אנו מתחילים אותו עם אמירת פסוקים אלו, כדי שהפעולה הראשונה של השבוע תהיה בעניני ברכה וקדושה. אמירת ""וְיִתֶּן לְךָ"" לאחר ה'הַבְדָּלָה' נחשבת כסגולה להצלחה ולפרנסה טובה במשך כל השבוע הבא עלינו לטובה.

• • את לקט הפסוקים הנ""ל נוהגים לומר בזוגות – איש עם רעהו, אב ובנו, בעל ואשתו וכדומה – משום שהברכה ""וְיִתֶּן לְךָ"" נאמרת בלשון נוכח, כאדם שמברך את חברו, וכל אחד מהאומרים מברך בהם (גם) את חברו.

• נשים ובנות לא קיבלו עליהן לומר ""וְיִתֶּן לְךָ"", אך אישה יכולה לומר זאת עם בעלה.

 

"

קִדּוּשׁ לְבָנָה (או בִּרְכַּת הַלְּבָנָה)

"

'קִדּוּשׁ לְבָנָה' הינו כינוי לברכה מיוחדת שאומרים פעם בחודש לכבוד 'הולדתה' מחדש של הלבנה (=כינוי לירח). בברכה זו אנו מודים לקדוש ברוך הוא על כך שברא את הלבנה ו'מחדש' אותה מידי חודש בחדשו.

על פי 'מולד' הלבנה נקבע הלוח העברי, וממילא גם הימים המדוייקים בהם יחולו כל החגים והמועדים. מכאן נובעת החשיבות שאנו מייחסים למולד הירח, ולכן הוא מקבל ברכה מיוחדת בסידור התפילות שלנו.

הירח והתחדשותו החודשית מסמלים את כללות העם היהודי: כמו שהירח 'דועך' אך מתחדש מידי חודש, כך גם העם היהודי עובר מצבים של שפל וגאות במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו.

במהלך ""קִדּוּשׁ הַלְּבָנָה"" אנו 'מנחמים' אותה ואת עצמנו בכך שלעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, נזכה לחזור למעמדנו הראוי ביחס לאומות העולם, ואף הירח יחזור למצבו הראשון בו היה כשנברא בתחילה, ויאיר בעוצמה חזקה ויציבה, כמו השמש.

זמן הברכה

ניתן לברך את הלבנה אחת לחודש, מהרגע שרואים אותה בשמים ( 72 שעות מהמולד). ישנם הנוהגים לברך אותה לאחר שלושה ימים, אך על פי הקבלה נוהגים לעשות 'קִדּוּשׁ לְבָנָה' לאחר שעוברים שבעה ימים מזמן ה""מוֹלָד"", משום שאז הירח כבר מאיר וניתן ליהנות מאורו.

ניתן לברך את הלבנה בכל לילה, מיום ז' של החודש ועד הלילה של יום י""ד בו, אך נוהגים לעשות את ""קִדּוּשׁ לְבָנָה"" במוצאי שבת, כאשר עדיין לבושים בבגדי שבת יפים ונקיים.

• בימי החורף, כאשר הירח מכוסה לעיתים בעננים בזמן מוצאי שבת, יש לברך את הלבנה בלילה אחר, אך כמובן – עד ליל י""ד בחודש.

ש. בעבר, היה נפוץ בקרב אומות שונות של עובדי אלילים . להשתחוות לשמש או לירח. האם 'בִּרְכַּת הַלְּבָנָה' אינה מזכירה מנהגים של עבודת אלילים?

ת. בדיוק להיפך! ב""בִּרְכַּת הַלְּבָנָה"" אנו מברכים את הבורא . שברא את הירח. הברכה אמנם נאמרת על הירח, אך לא אליו. חשוב לדעת שהיהדות אוסרת להתפלל או לעבוד כל ישות אחרת (כולל צבא השמים, השמש, הירח או הכוכבים) – מלבד האלוקים.

בדיוק מִסִּבָּה זו נוהגים לאחוז בציציות הטלית-קטן לאחר הברכה, כדי לחדד את העובדה שאנו מתפללים לבורא העולם שנתן לנו את המצוות, ובתוכן – מצוות ציצית.

סדר 'קִדּוּשׁ לְבָנָה'

• את הלבנה יש לברך בחוץ, תחת כיפת השמים, בעמידה ועם הפנים לכיוון צד מזרח (ולא לכיוון הירח).

מתחילים עם ""הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם"" – המזמור ה'אולטימטיבי' שמדבר כל כולו על צבא השמים שמשבח ומהלל את הקדוש ברוך הוא: ""הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו, הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו, הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר"".

• לפני ""בִּרְכַּת הַלְּבָנָה"" עצמה, יש לעמוד עם רגליים צמודות ולהביט בירח פעם אחת.

מברכים את ברכת הלבנה: ""בָּרוּךְ אַתָּה . . אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים"", בה אנו מדברים על כך שהשם נתן ו'חקק' לכל הברואים בשמים זמן ותפקיד קבוע, ואין ביכלתם לשנות פתאום את מסלולם, אך הם עושים זאת מתוך שמחה גדולה משום שהם יודעים שזהו רצון השם.

בשעת הברכה עצמה לא מסתכלים על הירח, אלא קוראים את הטקסט מתוך הסידור או הדף.

מרימים את הגוף עם העקב שלוש פעמים ואומרים את הקטע ""בָּרוּךְ עׂשֵׂךְ"" עד ""אֵימָתָה עֲלֵיהֶם תִּפֹּל"". מרימים שוב שלושה דילוגים ואומרים את הקטע ""בָּרוּךְ עׂשֵׂךְ"", וכך עושים שלוש פעמים סך הכל.

בקטע זה אנו מברכים את השם על כך שעשה, יצר וברא את הלבנה, ואומרים שכשם שאנו 'רוקדים' מולה ולא יכולים לגעת בה, כך לא יוכלו כל אויבינו לגעת בנו לרעה.

לאחר מכן אומרים את שלושת הקטעים הבאים – שלוש פעמים, לסימן של חוזק ותוקף:

• • ""דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם"".

• אומרים איש לרעהו ""שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם"" והחבר משיב ""עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם"", (ברכת 'שלום' נאמרת היות ואמרנו מקודם ""תיפול עליהם אימתה ופחד"", אנו מברכים כעת את המתפללים ואת כל עם ישראל ב""שלום עליכם"").

 

• ""סִמָּן טוֹב וּמַזָּל טוֹב יְהֵא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל אָמֵן"".

 

אומרים קטע מיוחד מ""שִׁיר הַשִּׁירִים"" שכתב שלמה המלך, המתחיל במילים ""קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא"". בקטע פיוטי זה ממשיל שלמה את מלך המשיח לְאָהוּב (""דּוֹד"" הוא כינוי של חיבה ואהבה) שמגיע אלינו במהירות, ודומה במהירותו לצבי או לגור של איילה. הגאולה כמו עומדת מאחורי הקיר, והמשיח מביט עלינו מן החלונות ו'מציץ' בנו מתוך הפתחים שבקיר לראות האם אנו כבר מוכנים לבואו.

מוסיפים שני פרקי תהילים: ""שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּאׂ עֵינַי אֶל הֶהָרִים"" ו""הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵ-ל בְּקָדְשׁוֹ"", ולאחריהם אומרים קטע מתוך מסכת 'סַנְהֶדְרִין' – ""תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל"" – המדבר על מעלתה המיוחדת של ברכת הלבנה, שאפילו אם היתה לעם ישראל רק מצווה אחת – קידוש לבנה – היה זה מספיק להם משום שמצווה זו מקבילה בחשיבותה ל""קַבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה"".

אנו מתפללים ומבקשים מהשם שיחזיר ללבנה את אורה המקורי, ואור הירח יהיה גדול וזהה לאור השמש כפי שהיה בשעת בריאת העולם. במקביל, אנו גם מבקשים שעם ישראל – הנמשל לירח – יחזור למצבו האמיתי וכל האומות יכירו בגדולתו ובמעלתו המיוחדת.

לאחר מכן אומרים את פרק ס""ז שבתהילים ""לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר"", ומסיימים עם ""עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ"".

• • כשאומרים 'קִדּוּשׁ לְבָנָה' בציבור, אומר כאן אָבֵל או יתום ""קַדִּישׁ יָתוֹם"".

• לסיום, מנערים קלות את שולי הציציות של הטלית-קטן.

 

היות ותפילת ""קִדּוּשׁ לְבָנָה"" נאמרת בלילה ובחוץ, כשבדרך כלל המקום חשוך ולא מואר כפי שצריך, מובאים קטעי התפילה בסידורים באותיות גדולות ומאירות עיניים מהרגיל.

כמו כן, בבתי כנסת רבים ישנם 'דפי ברכה' מיוחדים שעליהם כתובה הברכה באותיות גדולות במיוחד או שלט גדול על קיר בית הכנסת שעליו רשומה הברכה באותיות ענק, ומכאן מגיע הביטוי: 'אותיות של קידוש לבנה'.

"

סדר מוצאי שבת

"

• • מנהג יפה הוא לקפל מיד במוצאי שבת את הטלית-גדול שאיתה התפללנו בתפילות שחרית ומוסף של בוקר יום השבת. מעבר לעובדה שהדבר שומר על כבוד ונקיון הטלית, יש בדבר סמליות בכך שאנו מתחילים את השבוע החדש בהתעסקות עם דבר מצווה.

• באם הדבר אפשרי, עדיף להישאר עם בגדי השבת גם במוצאי שבת, כדי 'למתוח' כמה שיותר את הרגשת קדושת השבת.

 

• כמו כן, מומלץ להימנע במוצאי שבת ממסחר, קניות ועיסוקים שונים בנושאים כספיים.

 

'מְלַוֶּה מַלְכָּה'

במוצאי שבת נוהגים לאכול סעודה מיוחדת, הנקראת בשם ""מְלַוֶּה מַלְכָּה"" משום שהיא סעודה שבה אנו 'מלווים' כביכול את שבת המלכה ביציאתה, רגע לפני שנכנסים לימי החול ולשגרת היומיום.

יש להשתדל לאכול בסעודה זו לחם או כל דבר שברכתו ""הַמּוֹצִיא"", אך אם הדבר קשה, ניתן להסתפק במיני מאפה שברכתם ""בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת"" בלבד.

בסעודת ""מְלַוֶּה מַלְכָּה"" נוהגים:

• • להדליק מספר נרות על השולחן.

• לומר או לשיר פיוטים וזמירות מיוחדים עבור מוצאי שבת, בכדי 'לְלַוּוֹת' את השבת, כדרך שמלווים מלך שיוצא מן העיר.

 

• לבקש ברכות עבור פרנסה טובה, בריאות ושלום.

 

• לְסַפֵּר סיפורי צדיקים, המעוררים את הלב ומכניסים בו אמונה ויראת שמים.

 

• לאחר הסעודה אין לשכוח לברך 'בִּרְכַּת הַמָּזוֹן'.

קריאת שמע שעל המיטה

כשאומרים 'קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה' במשך הזמן שלפני חצות הלילה, אין אומרים את קטעי ה'תַּחֲנוּן': ""אֱלֹקֵנוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ"", ""אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ"" ו""אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם"", אך אומרים את שאר הקטעים שאותם אין אומרים מפני השבת עצמה (""רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם"" ו""לַמְנַצֵּחַ . . בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא"").

"