מעלת התפילה
תפילת מנחה היא התפילה השניה של היום, וזמנה היא החל מחצי שעה לאחר חצות עד שקיעת השמש. במסורת היהודית מקובל שיצחק אבינו קבע תפילה זו, ואנו מקשרים אותה גם ל"קָרְבָּן הַתָּמִיד" שהוקרב בבית המקדש בשעת "בֵּין הָעַרְבַּיִם" – לפני השקיעה.
לתפילת מנחה יש ייחודיות המבדילה אותה משאר התפילות של היום.
בתפילת שחרית – אדם ניגש לתפילה לאחר שקם בבוקר, ראשו פנוי וליבו עירני.
בתפילת ערבית – האדם מתפלל לאחר שסיים את עבודתו, חזר לביתו והוא רגוע ושליו.
אך זמנה של תפילת מנחה הוא באמצע היום. היא כמו 'קוטעת' את רצף היום והעבודה של האדם, באמצע כל טרדותיו ועסקיו, ו'מרעננת' את הקשר שלו עם הבורא. זו הסיבה שתפילה זו חביבה במיוחד על הבורא, והוא מקבל אותה ברצון מיוחד.
הגמרא משבחת את ייחודו של זמן המנחה, ומציינת את העובדה, שאליהו הנביא, בעת המעמד ההיסטורי בהר הכרמל, בו היה מאבק בינו לבין נביאי הַבַּעַל (סוג של עבודה זרה), התפלל להשם בזמן שלפני שקיעת החמה, שהוא זמן המנחה, ואז נענה מיד בתפילתו: אש ירדה מן השמים, 'ליחכה' את המים שהיו על המזבח אותו בנה, ושרפה את הקרבן שהיה עליו.
שֵׁם התפילה
מדוע נקראת תפילה זו בשם "תְּפִלַּת מִנְחָה"?
בתפילת שחרית, צריך האדם להודות להשם על שהחזיר לו את הנשמה, וגם לשבח אותו על הבריאה היפה שברא. בתפילת ערבית, שוב אנו מחויבים להודות להשם על היום שעבר בשלום, ועל כך שאנו נותנים לו את הנשמה כפיקדון ומאמינים בביטחון גמור שהוא יחזיר לנו אותה חדשה ורעננה.
אם כן, תפילת מנחה, היא לכאורה 'מיותרת'. כבר 'אמרנו תודה' להשם על כך שהחזיר לנו את הנשמה, אך עדיין אין אנו מחזירים אותה בחזרה… אנו נמצאים עדיין באמצע היום!
לאור האמור קודם, זוהי המיוחדות של תפילה זו. מתפללים אותה, כ'נדבה'. אנו מגישים 'מתנה' – "מנחה" לבורא, כמו שני חברים המתגעגעים אחד לשני – 'סתם כך', באמצע היום.
"מִנְחָה גְּדוֹלָה"
"מִנְחָה גְּדוֹלָה" היא כינוי לתפילת מנחה שמתפללים כחצי שעה לאחר חצות היום, ונקראת כך היות שמתפללים כשעדיין יש זמן ארוך להתפלל, לעומת 'מנחה 'קטנה' שאז הזמן קצר (יחסית). בהרבה מבתי הכנסת מתקיים מנין לתפילת מנחה גם בצהרי היום, וכך גם במקומות עבודה רבים ניתן למצוא מנין ל"מִנְחָה גְּדוֹלָה" בצמוד להפסקת הצהריים.
"מִנְחָה קְטַנָּה"
"מִנְחָה קְטַנָּה" היא כינוי לתפילת המנחה שמתפללים בסמוך לשקיעת השמש. בכל בתי הכנסת מתפללים את תפילת מנחה בזמן זה, כשהיא 'צמודה' לתפילת ערבית שלאחריה.
ש. אני בדרך לבית הכנסת עם הרכב, אך יש פקק רציני וייתכן שאגיע לתפילה רק לאחר השקיעה. מה עלי לעשות?
ת. במצב כזה, בו יש שיקול של עדיפות לתפילה במנין או לתפילה בזמנה, עדיף להתפלל מנחה בזמנה, לפני השקיעה, וביחידות.
הכנה לתפילה
סמוך לזמן התפילה אין להתחיל להתעסק בדברים שעלולים להימשך עד הערב, כמו סעודת ברית מילה, פגישה ארוכה וכדומה. לכן, אם אנו יודעים שיש לפנינו עיסוק שיכול 'להיסחב' עד לאחר השקיעה, יש להתפלל תחילה תפילת מנחה.
הכנת הגוף והבגדים
- לפני התפילה יש לוודא שהגוף נקי ושאין לנו צורך ללכת לשירותים.
- בשעת התפילה עצמה עלינו להיות לבושים בצורה מכובדת ומתאימה, כפי שמקובל בימינו להתלבש בזמן פגישה עם אדם חשוב.
"נְטִילַת יָדַיִם"
כמו לפני תפילת שחרית, יש לרחוץ ("לִטּוֹל") את הידיים במים עבור תוספת ניקיון וטהרה (גם אם הידיים אינן מלוכלכות), אין מברכים ברכה מיוחדת על "נְטִילָה" זו.
כשנמצאים במקום שאין בו מים, ניתן לנקות את הידיים עם כל דבר אחר (מגבונים וכדומה).
- לאחר ש'נטלנו' את הידיים, יש להקפיד לשמור עליהן נקיות במשך כל זמן התפילה.
צדקה
גם תפילה זו נוהגים להתחיל עם מעשה של טוב וחסד, ולכן נותנים צדקה לפני התפילה.
סדר התפילה
"קָרְבָּנוֹת"
בתחילת תפילת מנחה אנו אומרים את פרשת התמיד, "פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת" ו"אנא בכח", שעליהם הרחבנו כבר בתפילת שחרית (ראה לעיל עמוד 49).
אנו אומרים את פרשיות ה"קָרְבָּנוֹת" משום שבבית המקדש היו מקריבים את "קָרְבָּן הַתָּמִיד" פעמיים בכל יום. פעם אחת בבוקר – שכנגדה אנו מתפללים תפילת שחרית, ופעם אחת לקראת השקיעה – תפילת מנחה.
"אַשְׁרֵי"
לאחר ה"קָרְבָּנוֹת", אומרים "אַשְׁרֵי".
- כשמתפללים בציבור, כאן מתחילה התפילה באופן 'רשמי': החזן מתחיל עם "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ", ולאחר מכן אומר "חֲצִי קַדִּישׁ".
'עֲמִידָה'
מתפללים את תפילת ה'עֲמִידָה' – שמונה עשרה, וכמו בשחרית, גם כאן חוזר החזן על התפילה בקול רם (חזרת הש"ץ), והציבור אומר את קטעי "קְדֻשָּהׁ" ו"מוֹדִים" במהלך החזרה.
- ראה בהרחבה את דיני תפילת ה'עֲמִידָה' בעמוד 76 .
'תַּחֲנוּן'
לאחר תפילת ה'עֲמִידָה' אומרים את קטעי ה'תַּחֲנוּן', באותו סדר כפי שאמרנו בתפילת השחרית:
"אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ", "אֵ-ל אֶרֶךְ אַפַּיִם", "שָׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת", "נְפִילַת אַפַּיִם" – "לְדָוִד", "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ" ו"וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע".
- השוני היחיד בין ה'תַּחֲנוּן' של שחרית למנחה הוא ב"נְפִילַת אַפַּיִם", שבתפילת מנחה יש 'ליפול' על יד שמאל ולא על ימין כמו בשחרית. גם בשחרית היינו צריכים 'ליפול' על יד שמאל, אלא שמפני קדושתן של התפילין, אנו לא מניחים עליהן את הראש.
כל יום שאין אומרים בו "תַּחֲנוּן" (ולדוגמה: ט"ו בשבט), אין אומרים "תַּחֲנוּן" גם בתפילת מנחה באותו יום, ואף בתפילת מנחה של היום שלפניו (י"ד בשבט).
ביום כזה, אומר החזן "קַדִּישׁ שָׁלֵם" מיד לאחר תפילת ה'עֲמִידָה', ולאחר מכן אומרים הציבור "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" ו"אַל תִּירָא".
- לפירוט הימים שאין אומרים בהם "תַּחֲנוּן", ראה בעמוד 94 .
שימו לב! ישנם שלושה ימים יוצאי דופן, בהם אומרים 'תַּחֲנוּן' בתפילת מנחה, למרות שמחרתם הוא יום ללא 'תַּחֲנוּן':
- ביום הקודם לערב רֹאשׁ הַשָּׁנָה (כ"ח באלול),
- ביום הקודם לערב יוֹם כִּפּוּר (ח' בתשרי),
-
בערב פֶּסַח שֵׁנִי (י"ג באייר).
"לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" מא' באלול עד סיום חג הסוכות – יום הושענא רבה, כ"א בתשרי, אומרים לאחר ה"קַדִּישׁ" שאחרי ה'תַּחֲנוּן', את מזמור כ"ז שבתהילים, המתחיל במילים "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי".
על מזמור זה כבר הרחבנו לעיל בעמוד 109 .
לאחר ה'תַּחֲנוּן' אומר החזן "קַדִּישׁ שָׁלֵם", ולאחר מכן מסיימים את התפילה עם "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" ו"אַל תִּירָא", כשבסופה נאמרים עוד שני "קַדִּישִׁים" לסיום, על ידי אבֵל.
