רקע
"פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה" (ובעברית: פסוקים של זמרה) הוא כינוי ללקט פרקי תהילים ופסוקים נוספים, שתוכנם הוא שבח ותהילה לבורא העולם, הנאמרים בנימה של שיר וזמרה.
לפני קטעי התפילה המרכזיים – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ותפילת ה"עֲמִידָה", בהן אנו מבקשים מהבורא בקשות עבור עצמנו, עַמֵּנוּ והעולם כולו – אנו פותחים קודם בקטעי תפילה שבהם אנו משבחים ומהללים את כבוד הבורא, גדולתו, רוב חזקו ותפארתו. רק לאחר מכן, 'נרשה' לעצמנו לפנות להשם ולבקש בקשות 'קטנות' ואישיות. צעד זה מכונה בשפה ההלכתית: "סִדּוּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם".
פַּן נוסף שטמון בשם "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה" מצביע על כך ש"זִמְרָה" היא לא רק מלשון שירה וזמרה, אלא גם יכולה להתפרש כ"מַזְמֵרָה". תוך כדי אמירת פסוקים אלו, האדם 'מזמר', חותך ועוקר את המחסומים הנמצאים על ליבו, ופותח צוהר וחלון של קדושה לאביו שבשמיים.
- יש לומר את "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה" בנחת, בצורה רגועה, נעימה ולא חפוזה. כל מילה היא יהלום וכל אות היא פנינה, ובתפילתנו אנו כמו סופרים יהלומים ואבנים טובות.
"לְשֵׁם יִחוּד"
לפני אמירת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" אנו אומרים קטע קצר הפותח במילים "לְשֵׁם יִחוּד" הלקוח מעולם הַקַּבָּלָה ומהווה כמו 'הכנה' לקיום המצוות.
- בשעת אמירת קטע זה, יש לחשוב שאנו אומרים אותו כעת גם עבור כל המצוות שנקיים במהלך היום.
"בָּרוּךְ שֶׁאָמַר"
"בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" הינו מזמור של ברכה הפותח את "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה", ומכאן ועד סיום תפילת ה"עֲמִידָה" אין לדבר.
במסורת עם ישראל מקובל שתפילה זו נוצרה על ידי אנשי כנסת הגדולה – קבוצה של מאה ועשרים מזקני גדולי ישראל, בהם היו צדיקי עולם ונביאים קדושים, שקבעו ו'תיקנו' מנהגים ותקנות רבות לעם ישראל.
בתפילה זו אנו מברכים את הבורא על כך שברא את העולם, על כך שהוא מקיים את הבטחותיו, מרחם על הברואים, ו'משלם להם שכר' על מעשיהם הטובים.
אנו מבטאים בהחלטיות את העובדה כי הבורא הוא "חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח", הוא לא ברא את העולם ו'נטש' אותו חלילה, כפי שסוברים אומות העולם. אלוקנו "חַי", נוכח, נמצא ומתערב בכל פרט בחיינו מתוך השגחה פרטית על כל יצור ונברא.
כפי שהזכרנו קודם, "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה" משמשים כעין 'פתיח' לבקשות האישיות שלנו מהבורא. זו הסיבה שהם פותחות בברכה "בָּרוּךְ אַתָּה .. מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת" (סוף ברכת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר") ומסתיימות בברכה "בָּרוּךְ אַתָּה .. מֶלֶךְ יָחִיד חֵי הָעוֹלָמִים" (סוף ברכת "יִשְׁתַּבַּח").
- את "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" יש לומר בעמידה.
- לפני אמירת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" לוקחים (הגברים) ביד שמאל את שתי הציציות הקדמיות של הטלית, ואוחזים אותן במשך כל הברכה.
- בסיום הברכה, לאחר המילים "מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת", מעבירים את הציציות על שתי העיניים, מנשקים אותן, ומחזירים אותן למצבן הקודם.
"מִזְמוֹר לְתוֹדָה"
לאחר "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" אומרים "מִזְמוֹר לְתוֹדָה", שתוכנו הוא כשמו: מזמור שכולו מוקדש לאמירת תודה להשם, ויש לומר אותו בעמידה ומתוך שמחה.
לפי המסורת, היו שרים מזמור זה בעת הקרבת "קָרְבַּן תּוֹדָה", בזמן שבית המקדש היה קיים. אדם שאירע לו נס מיוחד של הצלה, היה מביא קרבן זה במשך ימי השבוע.
אנו אומרים 'תודה' מידי יום, מכיוון שאנו נהנים מִנִּסָּיו של הבורא בכל רגע, אפילו מבלי לתת את דעתנו על כך: השמש שזורחת, הצמחים שצומחים, הנשימה שלא פוסקת ועוד ועוד. כל אלו הם למעשה ניסים במסווה טבעי ו'רגיל', ועל כך מגיע לו "מִזְמוֹר (שֶׁל) תּוֹדָה".
- אומרים את "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" בעמידה, אחר-כך ניתן להמשיך את התפילה בִּישִׁיבָה.
"יְהִי כְבוֹד"
פסוקי "יְהִי כְבוֹד" מלוקטים ממזמורי תהילים שונים, ומהווים מעין מבוא לששת המזמורים האחרונים של ספר התהלים הנחשבים לעיקר "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה".
ליקוט הפסוקים "יְהִי כְבוֹד" נאמר לפני פרק "אַשְׁרֵי", משום שהוא מכיל עשרים ואחת פעמים את שם השם (בגוף הקטע 19 פעמים, ויחד עם הפסוק 'תהלה לדוד' – "אשרי העם שהשם אלוקיו", יש 21 שמות) – מתאים בדיוק למספר הפסוקים בפרק "אַשְׁרֵי" הבא אחריו.
"תְּהִלָּה לְדָוִד" – "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ"
מזמור זה נקרא בשם "תְּהִלָּה לְדָוִד", אך שמו הנפוץ הוא: "אַשְׁרֵי" על שם תחילתו: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ".
חכמינו זכרונם לברכה אמרו, שכל מי שאומר את מזמור "תְּהִלָּה לְדָוִד" שלוש פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
ואכן, מפאת חשיבותו של מזמור זה נהוג לאומרו פעמיים בתפילת שחרית, ופעם אחת במנחה.
הפסוקים של מזמור זה מסודרים לפי האל"ף-בי"ת, חוץ מהאות נ' המסמלת נפילה. למרות זאת, דוד המלך לא השמיט אותה לחלוטין, ונתן לה ביטוי בפסוק הבא: "סומך ה' לכל הנופלים".
- בזמן אמירת הפסוק: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", צריך לחשוב על כך שהבורא משגיח על כל ברואיו בכך שמכין להם את מזונם ודואג לכל צרכיהם. מחשבה זו הינה 'קריטית' בפסוק זה, ואם אמרנו פסוק זה מבלי לחשוב על משמעות המילים, צריך ל זור ולאומרו בכוונה.
- בשעת אמירת המילים "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ", יש לגעת בתפילין של יד. באמירת המילים "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" יש לגעת בתפילין של ראש, ולאחר מכן לנשק את האצבעות שנגעו בתפילין.
מזמורים קמ"ו – ק"נ שב"תְּהִלִּים"
אחרי "אַשְׁרֵי" מופיעים חמשת המזמורים האחרונים שבספר תהילים, המתחילים במילה: "הַלְלוּיָ-הּ".
חמישה מזמורים אלו הם שירי שבח שנכתבו בהשראה אלוקית על ידי דוד המלך. בהם הוא הביע את אהבתו היוקדת לבוראו, והם מהווים כמין 'מבוא' לחלק העיקרי של תפילת השחר – "קְרִיאַת שְׁמַע" וברכותיה ותפילת ה'עֲמִידָה'.
להלן סקירה קצרה על חמשת המזמורים שנאמרו – בשם כולנו – על ידי דוד המלך:
- במזמור הראשון, "הַלְלוּיָ-הּ הַלְלִי נַפְשִׁי אֶת ה'", אנו מהללים את הבורא על עזרתו, תוך שלילת ההישענות על הכוח והעוצמה האנושית.
- המזמור השני, "הַלְלוּיָ-הּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹקֵינוּ", מדבר על ההשגחה הכללית של הבורא על ברואיו.
- במזמור השלישי, "הַלְלוּיָ-הּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם", אנו ממשיכים לומר דברי שבח לבורא העולם בשמם של כל ברואי העולם.
- במזמור הרביעי, "הַלְלוּיָ-הּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ", רואה דוד בחזיונו את האנושות כולה בהתלכדות מחודשת בזמן הגאולה.
- במזמור החמישי והאחרון, "הַלְלוּיָ-הּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ", מתאחדים כל כלי הנגינה והקולות השונים בהרמוניה של תפילה.
כולנו משתמשים במטבע הלשון המפורסם: "בְּעֶזְרַת הַשֵּםׁ". תוכנה הפנימי של 'הצהרה' זו נובעת מההכרה בגדולת השם: עזרת האדם היא בעלת אופי 'ארעי' ורק לעיתים נובעת מנדיבות אמיתית, לעומת זאת, עזרת השם היא נצחית, בטוחה, מגיעה לעשיר ולעני במידה שווה ותומכת ביתומים ובאלמנות.
אנו משבחים את השם על השגחתו על עם ישראל ועל הטובות שהוא עושה בעולמו ועל כך שהוא 'מעורב' בחוקי הטבע שבעולם.
(למילה "הַטֶּבַע" יש ערך מספרי זהה למילה "אֱ-לֹהִים". חוקי הטבע הם לא אחרת מאשר 'קודים אלוקיים' שמופעלים על ידי הבורא בכל רגע, ורק בחסדו הגדול העולם ממשיך להתקיים, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע).
כל היקום 'מתלהב' ומשבח את הבורא: מן המלאכים ה'רוחניים', ועד כל צבא השמים והארץ. השמש, הירח והכוכבים, האוקיינוסים, האש והברד, הגשם והשלג.
גם בני האדם חוברים לתפילה: זקנים ונערים, נשים וגברים, מלכים, שרים ושופטים. כולם יחד מצטרפים למקהלה אחת אדירה בשיר של תהילה לבורא העולם.
העולם כולו ידמה לבית-מקדש אחד גדול, ממנו יבקע שיר גדול, שיר חדש של תהילה להשם: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ". אויבי השם כבר קיבלו את עונשם, התרבות האנושית הכללית כבר מזוככת, מעודנת וטהורה. שום דבר לא 'חוסם' יותר את הדרך בפני עוצמתה של הקדושה המתפרצת ומציפה את העולם.
הם מהללים ומשבחים את הבורא ב 13- צורות וביטויים, במקביל ל 13- הפעמים של המילה "הַלְלוּיָ-הּ" הנמצאת במזמור זה.
המזמור מפרט כלי נגינה שונים ומגוונים (שחלקם לא מוכרים לנו כיום), המביעים ב'השתפכות הנפש' את כמיהתה של הבריאה כולה ליוצרה. היקום כולו מתאחד לגוש אחד ומאוחד תחת ריבונותו של הקדוש ברוך הוא. "כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ הַלְלוּיָ-הּ".
לאחר כל המזמורים הללו, אנו מוסיפים עוד תפילה קצרה המורכבת מפסוקים שונים בתהילים, הפותחת במילים "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן". אנו כמו 'מאשרים' את האמור (ומקווים שהכל יתקיים במהרה) ואומרים "אכן, כן, נכון הדבר"!
- מתחילת הקטע "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן", יש לעמוד עד לאחר "בָּרְכוּ".
"וַיְבָרֶךְ דָּוִד"
תפילה זו מורכבת משילוב של פסוקים מספר "דִּבְרֵי הַיָּמִים" ו"נֶחֶמְיָה" שבתנ"ך, שבהם גם דוד המלך וגם נחמיה מודים להשם, מברכים אותו על גדולתו וגבורתו, ומסבירים לעם ישראל את הצורך והחיוב להודות לו.
לאחר פסוקי התשבחות לבורא, אנו מתחילים לפרט את השתלשלות ההיסטוריה מאז בחר השם באברם והחליף את שמו לאברהם. השם כורת עמו ברית לתת לזרעו את ארץ כנען, רואה את מצבם הקשה של עם ישראל במצרים, מפליא בהם את עשרת המכות, מוציאם ממצרים ב"יד חזקה" ו'קורע' להם את ים סוף.
תפילה זו מביאה אותנו היישר אל "שִׁירַת הַיָּם" – ה'שיא' של כל "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה".
- בתחילת הקטע של "וַיְבָרֶךְ דָּוִד", בעת אמירת הפסוק "וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל", טוב לתת מטבע/ות לצדקה.
שירת הים – "אָז יָשִׁיר"
נס 'קְרִיעַת יַם סוּף' מהווה מאורע היסטורי ובעל חשיבות ממדרגה ראשונה. בני ישראל יוצאים ממצרים, לאחר שנים של סבל ועבדות. פרעה ההפכפך מחליט לרדוף אחריהם ו'סוגר' עליהם את הדרך מכל צדדיה, כשמאחוריהם צבא מצרים, משני הצדדים הרים ורכסים, ומקדימה – ים סוף.
הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבינו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"! העם כולו נכנס לתוך הים, והנס המדובר ביותר בהיסטוריה מתרחש: הים 'נחתך' ו'נקרע' לשניים, ובו נוצר מעבר יבשתי שבתוכו עוברים בני ישראל.
לאחר נס 'קְרִיעַת יַם סוּף', עומדים כל בני ישראל, יחד עם משה, ונושאים תפילה של הודיה ושבח לבורא העולם על כך שהציל אותם מידי המצרים. תפילה זו נקראת: "שִׁירַת הַיָּם", ואנו נוהגים לומר אותה בכל יום, מתוך שמחה, כאילו אנו עומדים על שפת ים-סוף ושרים ביחד עם משה רבינו.
פסוקי ה"שירה" לקוחים מספר "שְׁמוֹת", ולאחריה באים מספר פסוקים בשפה הארמית המדברים על זמן העתיד וביאת המשיח, שבה תהיה ההתגלות הגדולה של הבורא. ממילא, "בַּיּוֹם הַהוּא" – בזמן הגאולה – "יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", האמונה באחדותו של הבורא תחדור להכרת העולם כולו ותהיה לנחלת הכלל.
"יִשְׁתַּבַּח"
ברכת "יִשְׁתַּבַּח" מסיימת ו'חותמת' למעשה את "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה".
ברכה זו לא פותחת במילים "בָּרוּךְ אַתָּה" (כמו בכל ברכה 'מסודרת'), משום שהיא נחשבת לסיום ברכת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" שאמרנו קודם.
כפי שכבר הזכרנו: ברכת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" פותחת את "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה", וברכת "יִשְׁתַּבַּח" סוגרת אותם.
ברכת זו מכילה חמישה עשר ביטויים של שבח: שיר, שבחה, הלל, זמרה, עוז, ממשלה, נצח, גדולה, גבורה, תהילה, תפארת, קדושה, מלכות, ברכות והודאות.
המספר 15 הוא בעל משמעות מיוחדת. בתהילים, קיים רצף של 15 מזמורי "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" שנאמרו על ידי הלויים בבית המקדש על גבי 15 המדרגות שהובילו מ"עֶזְרַת נָשִׁים" ל"עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל".
כמו כן, המספר 15 הוא שווה ערך לאותיות י"ה, שהוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא.
ברכת "יִשְׁתַּבַּח" מסתיימת במילים "חֵי הָעוֹלָמִים". סיום זה, ה'חותם' את פסוקי דזמרה, הולם אותם להפליא. הִלַּלְנוּ את השם ואת כוחו, את חכמתו וחסדו, שיבחנו אותו בתור בורא היקום וכל אשר בו, אך הנקודה העיקרית היא שהוא מחיה את כולם באשר היותו מקור החיים. בו הכוח האינסופי, הבלתי פוסק, המהווה והמחיה את הכל.
