מבוא
חג השבועות הוא חג מתן תורה, והוא השני מבין "שְׁלוֹשֶׁת הָרְגָלִים" – פסח, שבועות וסוכות. הוא החג היחיד שאין לו תאריך מוגדר, אלא הוא מתקיים בסיום שבעת השבועות של "סְפִירַת הָעֹמֶר". בלוח העברי הנהוג כיום, שהוא קבוע, חג השבועות יוצא תמיד בו' בסיון. חג זה שונה גם משני ה"רְגָלִים" האחרים בכך שהוא נחוג יום אחד בלבד ולא 7 ימים.
בחוץ לארץ, חוגגים את חג השבועות במשך יומיים: ו' וז' בסיון.
סיפור מתן תורה
בשנת 2448 לבריאת העולם, לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, הודיע להם משה רבינו שהם עתידים לקבל "תּוֹרָה" ו"מִצְווֹת" מהאלוקים, ובקבלתם וקיומם הם יהפכו להיות עמו הנבחר.
הכנה של טהרה
עם ישראל התכונן למעמד המכונן במשך שבעה שבועות, תוך כדי שהם סופרים את הימים מרוב ציפיה, מַשִּׁילִים מעליהם את ההרגלים המגונים שרכשו במשך מאות שנות שעבוד בארץ החטאים (מִצְרַיִם), ועוברים שינוי רוחני עמוק של היטהרות ו התקדשות.
בג' בסיון, מורה אלוקים למשה להכין את בני ישראל 'הכנה אחרונה' לקראת קבלת התורה, ולהזהיר אותם שלא יתקרבו אל הר סיני במשך 3 ימים.
יום מתן תורה
בבוקרו של חג השבועות, בשעת בוקר מוקדמת, העיר אלוקים את עם ישראל באמצעות קול שופר חזק מאוד. התגלותו של אלוקים על ראש הר סיני לוותה גם בברקים, ענן כבד, אש ועשן.
משה מוציא את העם המפוחד מן המחנה, ויחד הם עומדים בקצה ההר. אלוקים קורא למשה לעלות אליו להר, ומזהיר שוב את בני ישראל לבל יתקרבו או יגעו בו.
עשרת הדברות
את שתי ה"דִּבְּרוֹת" הראשונות שומעים כל העם מפי אלוקים בכבודו ובעצמו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". מפני עוצמתו האדירה של הגילוי האלוקי הזה, ומחשש שמא ימותו במהלכו, ביקשו עַם ישראל ממשה שיהיה ה'מתווך' בינם לבין האלוקים ויעביר את שאר ה"דִּבְּרוֹת" אליהם, מה שאכן התרחש בפועל.
"עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" הוא הכינוי לעשרת הציוויים שנצטוו בני ישראל באותו מעמד מרטיט, הכוללים ציוויים 'אלוקיים' ומיסטיים כמו "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", וגם 'פיזיים' כמו "לֹא תִרְצָח".
המטרה
מטרתו של מעמד זה הייתה ללכד את עם ישראל, להאדיר את שמם בין אומות העולם, ולהביא אותם למצב של "יִרְאַת שָׁמַיִם" ואמונה חוויתית באלוקים. בנוסף לאמונה, היה זה מעמד שבו נתן אלוקים לעמו את 'הוראות היצרן' שלו – "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" – שיהוו אבן יסוד ובסיס לתורה כולה למשך הדורות הבאים. אירוע זה סימל למעשה מעין 'כריתת ברית' בין העם לאלוקים. מסיבה זו, הלוחות עליהם נכתבו ה"דִּבְּרוֹת" מכונים גם בשם: "לוּחוֹת הַבְּרִית".
שמות החג
חג השבועות: זהו שמו הנפוץ של החג, הנקרא על שם ציווי התורה לספור את שבעת השבועות המחברים בין חג הפסח לחג השבועות. המילה "שָׁבוּעוֹת" יכולה להתפרש גם במובן של "שְׁבוּעָה", כרמז לשתי הַשְּבׁוּעוֹת שהיו בזמן מעמד הר סיני: השבועה שנשבע אלוקים לעם ישראל שלעולם לא יחליף אותו בעם אחר, ושבועתם של היהודים שהתחייבו מצידם כי ישמרו אמונים לאלוקים, לתורתו ולמצוותיו.
זמן מתן תורתנו: נקרא כך משום שביום זה נתן לנו אלוקים את התורה על הר סיני.
חג הביכורים: על שם עונת ה"בִּכּוּרִים", המתחילה בחג השבועות, בה היו מביאים החקלאים לבית המקדש את תוצרת הפירות הראשונה שהפיקו בשנה זו.
עצרת: משמעות המילה "עצֲרֶֶת" היא: עצירה, סיום ונעילה. במובן מסויים, חג השבועות הוא הסיום וה'נעילה' של חג הפסח, בשל תקופת "סְפִירַת הָעֹמֶר" המחברת ומקשרת ביניהם. כמו כן, בחג אנו פשוט עוצרים בפועל מעשיית מלאכה.
חג הקציר: בארץ ישראל, תקופת קציר החיטים החלה לפני חג השבועות. במהלך החג, היו מביאים לבית המקדש קורבן מיוחד המציין עובדה זו. הקורבן כונה בשם "שְׁתֵּי הַלֶּחֶם", והיה מורכב משתי חלות העשויות חיטה.
