קַבָּלַת שַׁבָּת
החלק הראשון של תפילת ערבית בליל שבת נקרא בשם "קַבָּלַת שַׁבָּת" מהסיבה הפשוטה שהוא קטע התפילה הראשון של השבת והוא זה שלמעשה 'מקבל' אותה.
בקהילות מסויימות נוהגים לומר לפני (או אחרי) "קַבָּלַת שַׁבָּת" את מגילת "שִׁיר הַשִּיׁרִים" שכתב שלמה המלך, וכן את פרק "בַּמֶּה מַדְלִיקִין" מתוך מסכת שבת העוסקת בהדלקת נרות שבת קודש.
מזמורי פתיחה
תפילת "קַבָּלַת שַׁבָּת" פותחת בסדרה של שישה מזמורי תהלים – כנגד ששת ימי השבוע – העוסקים בשלושה נושאים מרכזיים, שמחה, בריאת העולם וציפיה לימות המשיח:
-
- שמחה: במזמורי תהילים אלו שוררת אוירה של שמחה ועליצות, שעוזרים לנו 'לקבל' את השבת מתוך שמחה אמיתית ורוממות רוח.
- בריאת העולם: יום השבת הוא 'גולת הכותרת' של הבריאה, היום בו שבת הבורא ממלאכתו לאחר שברא ויצר את העולם על כל שלל החיים המפכים בו.
במזמורים אלו אנו מביעים את הכרת התודה העמוקה שלנו לבורא העולם על 'יצירתו' הנהדרת, מתוך תחושה של ביטול והכנעה.
- ציפיה לימוֹת המשיח: ששת ימי השבוע מקבילים לששת אלפי השנים בהם העולם קיים. האלף השביעי נמשל ל'שבת', בו יגיע העולם למצב של שלימות וסדר חדש שיוביל אותו לקראת תקופת "הָעוֹלָם הַבָּא" בזמן ימות המשיח.
מזמורים אלו מבטאים את הכמיהה לימים המיוחדים האלו, בהם תשרור רוח של קדושה וטהרה בעולם.
- בשעת אמירת המזמור השישי – "מִזְמוֹר לְדָוִד", יש לעמוד לקראת הפיוט "לְכָה דוֹדִי".
לְכָה דוֹדִי
כולנו מכירים את הפיוט היפה וה'שבתי' של תפילת "קַבָּלַת שַׁבָּת".
פיוט זה חובר על ידי צדיק ומקובל גדול בשם רבי שלמה אלקבץ, מגדולי המקובלים שגרו בצפת עיר הקודש לפני כ 500- שנה.
המחבר 'חתם' את שמו "שלמה הלוי" בכל שמונת 'בתי' הפיוט, כך שכל 'בית' פותח באות אחת משמו:
"שָׁמוֹר וְזָכוֹר", "לִקְרַאת שַׁבָּת", "מִקְדַּשׁ מלֶךְֶ" , "הִתְנַעֲרִי" וכן הלאה.
הפזמון המרכזי שחוזר על עצמו במהלך הפיוט הוא "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה". עם ישראל הוא ה'חתן', ואילו השבת מוצגת כ'כלה', אנו מבקשים מ"דוֹדִי" – שהוא הקדוש ברוך הוא שיבוא איתנו לצאת 'לקבל' את פני השבת.
-
- לפני אמירת ה'בית' האחרון ("בּוֹאִי בְּשָׁלוֹם"), יש להסתובב שמאלה יחד עם כל הקהל לכיוון צד מערב של בית הכנסת ואז לומר "בּוֹאִי בְּשָׁלוֹם".
- בסוף ה'בית' אומרים שלוש פעמים "בּוֹאִי כַלָּה": בפעם הראשונה מטים את הראש לצד ימין, בפעם השניה – לצד שמאל, ואז מסתובבים חזרה לכיוון מזרח, כשהפנים לכיוון ארון הקודש ואומרים את הפעם השלישית "בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא" בלחש ובהטיה קלה של הראש קדימה. לאחר מכן מסיימים את הפיוט בשורת הפזמון: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה".
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת
לכבוד שבת קודש אנו מקדישים את פרק צ"ב שבתהילים, המזמור שאותו היו הלוויים אומרים בבית המקדש מידי שבת.
שבת וימי השבוע (וכן הגאולה וימי הגלות) מקבילים ליום ולילה. ב'בוקר' אנו רואים את חסדי השם הגלויים, אך ב'לילה' עלינו להאמין בחסדו, משום שלא תמיד אנו רואים את החסד בצורתו הישירה. יום השבת הוא כזה שבו אנו יכולים להתבונן במעשיו של הבורא ולהבין את העומק שמסתתר מאחוריהם. לעתים ניתן לחוש תסכול מהעובדה שהרשעים 'פורחים' כמו עשב ומצליחים כל כך, אך באם נביט קצת 'פנימה', נבין שכל ה'פרָסים' שהם מקבלים בעולם הזה משמשים כעונש, משום שבעולם הבא כבר לא יישאר להם שום 'קרדיט'.
דוד המלך ממשיך ומשווה את הצדיק לעץ התמר והארז: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". עץ התמר מתייחד בכך שכל חלקיו משמשים לתועלת: הפירות הינם מאכל מזין ומקור לדבש- תמרים, והענפים משמשים לצל, לקליעת סלים ומחצלות ואף לברכת הלולב בחג הסוכות. עץ הארז מפורסם בשל גובהו, כוחו וחוזקו. הארזים הינם עצים ירוקי עד, מרשימים בהדרם ובעלי ריח נעים – ומסיבות אלו ועוד מדמה אותם דוד המלך לצדיקים.
ביחס לבני האדם הרגילים, הצדיק הוא כמו שבת בין ימות השבוע. הוא האדם המושלם, אין בו כל רע והוא קדוש לגמרי. אנו נושאים תפילה שכולם יראו את שכרם של הצדיקים ואת עונשם של הרשעים ואזי יהיו כולם מוכרחים "לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר הַשֵּׁם".
ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ
את מזמור זה אנו אומרים כעת, כיוון שאדם הראשון אמר את שני המזמורים הללו (שיר ליום השבת וה' מלך), עם כניסת השבת הראשונה, כדי לקבל עליו מלכות שמים יחד עם כל הבריאה. בתחילת המזמור מדבר דוד המלך על זמן הגאולה, בו יכירו כל אומות העולם במלכותו של הבורא ובנצחיותו. אך כעת, בזמן הגלות, כשאנו נתונים לאיומים ולהפחדות מצד גורמים עוינים, אין לנו אלא להאמין ולדבוק בדברי התורה הקדושה והנביאים, כי בוא יבוא היום שיבָּנה בית המקדש השלישי בביאת משיח צדקנו, ובכך אנו מאמינים ונאמנים להשם "לְאֹרֶךְ יָמִים".
- בתפילה בציבור, אומר כאן יתום או אָבֵל: "קַדִּישׁ יָתוֹם".
כְּגַוְנָא
לפני שאנו מסיימים את החלק של "קַבָּלַת שַׁבָּת" ועוברים לקטעי התפילה ה'רגילים' של תפילת ערבית, אנו אומרים שני קטעים מתוך ספר הזוהר הקדוש, המתחילים במילים: "כְּגַוְנָא" ו"רָזָא דְּשַׁבָּת".
קטעים אלו עוסקים ב'סוד' ובמהות הרוחנית של יום השבת:
הם מסבירים את מעלת קדושתה המיוחדת ומתארים כיצד 'כוחות הטומאה' – ששוררים בעולם בשאר ימי השבוע – נרתעים מעוצמתה החזקה של קדושת השבת, 'נעלמים' ובורחים להם.
בקטעים אלו אנו מוצאים התייחסות ישירה לעובדת הימצאותה של ה'נשמה היתרה' שכל אדם מקבל בשעת כניסת השבת: רובד עמוק יותר בנשמה, דרכו אנו יכולים לחוש ולהרגיש את קדושתה המיוחדת של השבת.
לאחר סיום הקטע "רָזָא דְּשַׁבָּת" – ועד תפילת ה"עֲמִידָה" – מתחילה למעשה תפילת ערבית ה'רגילה', כפי שמתפללים בכל לילה.
-
- אדם המתפלל ביחידות, או שרואה שלא יספיק להתפלל יחד עם הציבור, יאמר את הקטע: "וְלוֹמַר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ" המופיע בסידורים לפני "בָּרְכוּ" של ערבית לשבת.
- בתפילה בציבור החזן אומר "חֲצִי קַדִּישׁ" והקהל עונה "אָמֵן", לאחר מכן החזן אומר "בָּרְכוּ" והקהל עונה אחריו.
ברכות קְרִיאַת שְׁמַע
לפני "קְרִיאַת שְׁמַע", אנו אומרים שתי ברכות: "המַּעַרֲִיב ערֲָביִם" ו"אַהֲבַת עוֹלָם".
ברכות אלו מעוררות את הלב לחוש אהבה לבורא העולם על ידי התבוננות בסדר הנפלא בו הבורא מנהל את צבא השמים ועל ידי כך שאנו מזכירים לעצמנו את אהבתו העצומה של הבורא לעמו – עם ישראל.
קְרִיאַת שְׁמַע
-
- בשעת אמירת הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" יש לכסות עם יד ימין את העיניים ולעצום אותן, כדי שנוכל להיות במצב של ריכוז מוחלט ללא שום הפרעות.
- פסוק זה יש לומר בכוונה גדולה ומתוך מחשבה על משמעותה של כל מילה. הכוונה היא 'קריטית' באמירת פסוק זה, ואם אדם לא 'כיוון' בו, עליו לומר שוב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".
- את המילים "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ" יש לומר בלחש.
- יש לקרוא את קריאת שמע במתינות ומתוך מחשבה על כל מילה. כמו כן, יש להקפיד שלא 'לחבר' מילים ובטח שלא להבליע אותן.
- אין מחזיקים בציציות בשעת קריאת שמע בלילה ואין מנשקים אותן בשעת אמירת "צִיצִת".
לאחר "קְרִיאַת שְׁמַע" מברכים שתי ברכות:
"אֱמֶת ואֱֶמוּנהָ" – המכונה גם "בִּרְכַּת גְּאֻלָּה", העוסקת בנפלאות הבורא בזמן יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
"הַשְׁכִּיבֵנוּ" – ברכה מיוחדת בה אנו מבטאים את 'רגשות הבֵּן' שלנו כלפי אבינו שבשמיים. בבוקר, כשעולם הרגש שלנו עדיין 'קר' ביחס לדברי קדושה, היחס שלנו לבורא העולם הוא כ'מלך'. בלילה, לאחר יום שלם העמוס ב'ניסים סמויים' ולאחר שלוש תפילות מלאות רגש ומחשבה, היחס שלנו לבורא העולם הוא כאבא. אבא טוב ורחום שאוהב את בניו.
בשונה מתפילת ערבית של ימי החול, אין אנו מבקשים כאן הפעם שמירה מיוחדת עבור שעות הלילה, היות ואנו מובטחים בכוחה המיוחד של השבת שתשמור עלינו מכל רע ופגע.
הברכה מסתיימת במילים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם".
- בתפילה בציבור, אומר החזן כעת "חֲצִי קַדִּישׁ" ולאחר מכן ניגשים לתפילת ה'עמידה'.
תפילת העֲמִידָה
תפילת ה'עֲמִידָה' של ליל שבת מתחילה ומסתיימת באותן ברכות כמו בתפילת "שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה" 'שגרתית' של אמצע השבוע:
-
- שלוש ברכות שבח: "אָבוֹת", "גְּבוּרוֹת" ו"קְדֻשּׁוֹת".
- שלוש ברכות סיום: "עֲבוֹדָה", "הוֹדָאָה" ו"שָׁלוֹם".
יום השבת הוא יום של קדושה, שמחה ורוגע. אנו משמיטים בשבת את כל שלוש עשרה הברכות האמצעיות של תפילת "שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה" היומיומיות, היות והם עוסקים בעניינים גשמיים, בדאגות הפרנסה, בבקשת צרכים שקשורים לחיי היומיום השגרתיים וכדומה.
הברכה האמצעית – קְדֻשַּתׁ הַיּוֹם
כתחליף לכל שלוש עשרה הברכות היומיומיות, הכניסו חכמינו זכרונם לברכה באמצע תפילות ה"עֲמִידָה" של שבת ברכה אחת מרכזית, הנקראת "קְדֻשַּתׁ הַיּוֹם" ועוסקת – איך לא – בקדושת השבת.
יחד עם ברכה נוספת זו, הופכת תפילת השבת לכזו עם שבע ברכות. המספר שבע מייצג סוג של שלימות מסויימת בבריאה, ואך טבעי וסימבולי הדבר שהיום השביעי של השבוע 'מקבל' תפילה עם שבע ברכות.
ברכה זו כוללת בתוכה מספר קטעים המדברים על אותו נושא – קדושתה המיוחדת של השבת.
בליל שבת, הסדר של הברכה הוא כדלהלן:
-
-
"אתַָּה קִדּשְַׁתָּ"
-
קטע זה מהווה מעין 'הקדמה' ו'פתיח' לציטוט של קטע מן התורה, בו מופיעה ההתייחסות הראשונה ליום השבת, בסוף תיאור בריאת העולם בפרשת "בְּרֵאשִׁית".
אנו מזכירים שהבורא הוא זה ש'קידש' את יום השבת והפך אותו ליום מיוחד, המהווה את תכלית כוונת הבריאה: יום שמוקדש להתעלות רוחנית ולהכרה בבורא העולם ומנהיגו.
-
-
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם"
-
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". במילים היסטוריות אלו 'חותמת' התורה את הסיפור המופלא ביותר ברחבי התנ"ך: בריאת העולם. השמים והארץ, הים והיבשה, עולם הצומח על כל סוגיו ומיניו, השמש, הירח והכוכבים, עולם החי על כל ברואיו וכמובן… את בני האדם הראשונים – אדם וחוה.
כל מה שמרכיב את היקום המדהים שלנו נברא בתוך שישה ימים של 'עבודה', בהם גילה הבורא מעט מכוחו העצום ויצר יצירה של מופת, בריאה של חיים חדשים "יֵשׁ מֵאַיִן".
בסוף היום השישי, כשנסתיימה העבודה, מייעד הבורא את היום השביעי ליום של מנוחה, קדושה והתעלות. יום שבו ברואיו האהובים יוכלו להכיר בו, להזדכך מעט מגשמיותם ומחומריותם ולחיות – לפחות במשך יום אחד בשבוע – חיים רוחניים יותר, חיים שיש בהם משמעות.
כשכל אחד מעם ישראל אומר את "וַיְכֻלּוּ", הוא הופך ל'עד חי' המאשר את העובדה שאלוקים הוא זה שברא את עולמנו הנהדר על כל צורות החיים שבו, הוא זה שיצר את הבריאה כולה במשך שישה ימים והוא זה שקבע את היום השביעי ליום של קדושה ומנוחה.
עלינו להכיר בזכות הגדולה והמיוחדת שנפלה בחלקנו, להיות חלק משרשרת חיה ובלתי פוסקת של העברת העדות החיה הזו, וממילא אנו מגיעים לקטע הבא: "יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ".
-
-
"יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ"
-
קטע נוסף הפותח במילים "יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג", בו אנו מבטאים את רגשות השמחה והעונג שלנו מקדושת יום השבת שהוא למעשה "זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" – יום המנציח את מעשה הבריאה בידי בורא העולם.
-
-
"אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵנוּ"
-
תפילה מיוחדת בה אנו מבקשים מהבורא שיקבל ברצון ובקורת רוח את 'יום המנוחה' שלנו, מתפללים אליו שייתן לנו את האפשרות להבין את לימוד התורה ויטהר לנו את הלב על מנת שנוכל להיות 'מחוברים' אליו בצורה כנה ואמיתית.
בסיום הקטע, אנו חותמים את ברכת "קְדֻשַּתׁ הַיּוֹם" במילים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת".
כשראש חודש חל בשבת, יש לזכור להוסיף "יַעֲלֶה וְיָבוֹא" לפני אמירת "מוֹדִים".
לאחר מכן אומרים את ברכת ההודאה – "מוֹדִים", וממשיכים עד לסיום תפילה ה'עמידה'.
לאחר תפילת ה'עֲמִידָה'
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם"
בתפילת ערבית לא חוזר החזן שוב על התפילה (חזרת הש"ץ) כבתפילות שחרית ומנחה, אחר תפילת ה"עֲמִידָה" מתחיל החזן בקול: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" וכל הציבור אומר שוב את פרשת "וַיְכֻלּוּ" – ביחד, בעמידה ובקול רם.
אנו חוזרים שוב על פרשה זו, על אף שכבר אמרנו אותה קודם, בכדי 'להוציא ידי חובה' גם את אותם אלו המתקשים בקריאה, או שעדיין לא בקיאים בתפילה ולא אמרו פרשה זו במהלך תפילת ה'עֲמִידָה'.
למה עומדים ב"וַיְכֻלּוּ"?
כפי שהזכרנו קודם, קריאת פרשת "וַיְכֻלּוּ" מבטאת למעשה את העדות החיה שלנו למעשה הבריאה. כפי שהיה נהוג בבית הדין היהודי, וכך גם כיום בבתי המשפט, כשנותנים עדות – על העדים לעמוד.
- אדם שמתפלל ביחידות, אומר (בעמידה) רק שני קטעים: "וַיכְלֻּוּ" – עד "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת", ו"מָגןֵ אָבוֹת" – עד "זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית". בכל מקרה, תמיד עדיף לומר "וַיְכֻלּוּ" יחד עם עוד חבר.
ברכת מֵעֵין שֶׁבַע
לאחר פרשת "וַיְכֻלּוּ" מתחיל החזן את ברכת "מֵעֵין שֶׁבַע": ברכה מיוחדת המכילה בתוכה מעין תמצית של שבע בִּרכות תפילת ה"עֲמִידָה" שאמרנו זה עתה.
החזן מתחיל: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ .. הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵ-ל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", ואז הציבור אומר יחד את הקטע העיקרי המכיל בתוכו בקיצור נמרץ את כל תוכנן של שבע ברכות ה"עֲמִידָה":
-
- "מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ" – כנגד ברכת אבות ("מָגֵן אַבְרָהָם").
- "מְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ" – כנגד ברכת גבורות ("מְחַיֶּה הַמֵּתִים").
- "הָאֵ-ל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ" – כנגד ברכת קדושות ("הָאֵ-ל הַקָּדוֹשׁ").
- "הַמֵּנִיחַ לְעַמּוֹ בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם" – כנגד ברכת קדושת היום ("רְצֵה בִּמְנוּחָתֵנוּ").
- "לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד" – כנגד ברכת העבודה ("רְצֵה ה'").
- "וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד" – כנגד ברכת הודאה ("מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ").
- "אֲדוֹן הַשָּלׁוֹם" – כנגד ברכת השלום ("שִׂים שָׁלוֹם").
לאחר שהציבור מסיים קטע זה, המסתיים במילים "זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית", החזן ממשיך: "אֱלֹקֵינוּ ואלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, רצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ . . וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת", ו'חותם' את הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מקְ דֵַּשׁ השַּבַּׁתָ".
ברכת "מֵעֵין שֶׁבַע" הוכנסה לסידור התפילה בתקופה שבה בתי הכנסת היו נמצאים מחוץ לעיר, בתוך היערות או השדות, בכדי שיהיו מבודדים מהמולת ושאון העיר.
בכדי לתת מספיק זמן לאותם מתפללים המאריכים בתפילה, הוסיפו ברכה זו עבורם בכדי להאריך את תפילת הציבור ולמנוע מצב שבו יישארו כמה מתפללים בודדים בבית הכנסת שיצטרכו לחזור וללכת לבדם בתוך היער המסוכן או השדה, בדרך לביתם.
גם כיום, כשבתי הכנסת מצויים בתוך העיר, תקנת חכמים זו אינה מתבטלת וממשיכים לומר את ברכת "מֵעֵין שֶׁבַע".
לאחר מכן אומרים את "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסָר", החזן אומר "חֲצִי קַדִּישׁ" ומיד לאחריו "בָּרְכוּ" ומסיימים את התפילה עם "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ".
בימים שבין פסח לשבועות סופרים את "סְפִירַת הָעֹמֶר" לפני "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ".
למה סופרים? מי סופר? ואיך סופרים? – ראו בהרחבה בפֶּסַח וְשָׁבוּעוֹת".
עם סיום התפילה מאחלים אחד לשני "שַׁבַּת שָׁלוֹם" ופונים הביתה כדי לערוך את סעודת השבת.
