מבוא
כשמישהו אהוב מעניק לנו מתנה יקרה ומיוחדת, אנו שומרים עליה היטב ומשתמשים בה בזהירות ותשומת לב, שלא תינזק או תישבר. השבת, היא המתנה הנפלאה ביותר שקיבלנו מאת הבורא, וחשוב לדעת כיצד לשמור עליה כראוי.
לפני שנתחיל בפירוט המעשי של סדר יום השבת ומה מותר ומה אסור בשבת, נסקור בקצרה כמה מושגים הקשורים לאיסורי השבת השונים, בכדי שלא נצטרך לפרט אותם בכל פעם שנזכיר אחד מהם.
דיני והלכות שמירת שבת הינם רחבים ומורכבים הרבה יותר, אך 'פטור בלא כלום' אי אפשר, לכן השתדלנו בחוברת זו לתת לכם 'נגיעות' של ידע בתחומים הקשורים לשמירת השבת.
לאחר שנלמד את המושגים הכללים הנוגעים לשמירת השבת, נפרט בהמשך החוברת, תוך כדי סדר יום השבת, את האיסורים השכיחים ביותר בהם אנו נתקלים מידי שבת.
חשוב לזכור כי ישנם דברים רבים נוספים שאסורים (או שמותרים) בשבת, ומה שהבאנו בחוברת זו הינה רשימה חלקית בלבד. על כל שאלה או התלבטות – תמיד עדיף לשאול את רב בית הכנסת, השכונה או העיר.
מהי 'מְלָאכָה'?
התורה אוסרת עלינו לעשות כל סוג של מלאכה בשבת, שנאמר: "וְיוֹם הַשְּבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" וכו'.
בניגוד למה שרבים חושבים, משמעות המילה 'מְלָאכָה' אינה עבודה הכרוכה במאמץ פיזי דווקא. ההלכה אומרת שבהקשר של שבת קודש, מלאכה היא רק 'עבודה יצירתית' או 'מלאכת מחשבת'. לדוגמה: כתיבה או בישול נקראות מלאכות, ואילו הזזת רהיט כבד מצד אחד לצידו השני של בית מרוצף – אינה נקראת 'מְלָאכָה' כלל.
חכמינו זכרונם לברכה מיינו עבורנו את שלל המלאכות האסורות, כשהם מחלקים אותן לשלושים ותשע (ובגימטריה – ל"ט) קטגוריות שונות. הקריטריון לקביעת עבודה כלשהי כ'מְלָאכָה' הוא: כל עבודה שנעשתה עבור המִַּשׁכְּןָ. (משכן = מבנה עץ מפואר ששימש כמקדש, 'דירה' עבור הבורא, והיה הקדמה זמנית לבית המקדש בזמן שבני ישראל היו במדבר, לאחר יציאת ממצרים, עד לבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך).
סוגי עבודות המשכן כוללים בין היתר: עבודה חקלאית (על כל שלביה – מחרישה וזריעה ועד קצירה ודישה), בישול, אפייה, תפירה, אריגה, כתיבה, בנייה, הדלקת אש ועוד. כל אותן עבודות, כאמור, אסורות בשבת.
אָב' ו'תּוֹלָדָה'
שלושים ותשע המלאכות מכונות בשם 'אֲבוֹת מְלָאכָה' של איסורי השבת. מכל 'אָב מְלָאכָה' יוצאים ענפים רבים של איסורים הדומים ל'אָב' בדרך פעולתם, מטרתם וכדומה, ומכונים בשם 'תּוֹלָדוֹת'. איסור עשיית ה"תּוֹלָדָה" זהה בחומרתו לאיסור עשיית 'אָב הַמְּלָאכָה'.
לדוגמה: במלאכת בּוֹנֶה, הגדרת האיסור היא בניית בניין וזהו למעשה "אָב הַמְּלָאכָה". מעבר לכך, ישנם כמה "תּוֹלָדוֹת" שמסתעפים ממלאכה זו, והן כל המלאכות שקשורות באופן ישיר או עקיף לבניה, חיבור או הרכבה של דבר מחדש, כמו למשל: עשיית אוהל קבוע, קליעת צמה בשערות, ואפילו גיבון גבינה (משום שבמהלך הגיבון מתקבצים כל החלקים הקטנים ונעשים כדבר אחד).
פרטי ה'אָבוֹת' וה'תּוֹלָדוֹת' הינם רבים ומורכבים מאוד, ובמסגרת חוברת זו ניתן רק 'טעימה' על קצה המזלג מכל אותן שלושים ותשע אבות המלאכה. ליתר פירוט והרחבה תוכלו לעיין בספרי ההלכה הרבים שעוסקים במלאכות השבת השונות.
ל"ט אֲבוֹת מְלָאכָה'
להלן נביא את שלושים ותשע אבות המלאכה שנעשו בזמן המשכן, עם ההגדרה הבסיסית והמקורית של כל אחת ואחת, עם דוגמאות של המלאכה, וכן 'תּוֹלָדוֹת' או איסורים של חכמינו זכרונם לברכה הנובעים ממלאכה זו ונוגעים לנו באופן מעשי.
-
- זוֹרֵעַ – זריעה, נטיעה או כל פעולה אחרת המסייעת לגידול הצמחים.
- זמירת ענפים, ניכוש עשבים שוטים, השקיית צמחים.
- זוֹרֵעַ – זריעה, נטיעה או כל פעולה אחרת המסייעת לגידול הצמחים.
- חוֹרֵשׁ – הכשרת והשבחת קרקע לזריעה או לנטיעה.
- הסרת דברים המפריעים לגידול הצמחים, חפירת בור, סיקול אבנים משדה.
- קוֹצֵר – עקירת צמח ממקום גידולו.
- קצירת תבואה, קטיפת פרי מהעץ,
- מְעמֵַּר – איסוף וקיבוץ תבואה במקום גידולה.
- קיבוץ חיטים מפוזרות לערימה אחת, אסיפת קנים וענפים לצורך מדורה.
- דָּשׁ – פירוק והפרדה של גידולי קרקע מהפסולת הטבעית שלהם.
- פירוק הקליפה העליונה של קטניות יבשים, סחיטה של זיתים וענבים, חליבה.
- זוֹרֶה – זריית (זריקת) תבואה כלפי מעלה כדי שהרוח תפריד בין השיבולים הכבדות לקנים הקלים.
- בּוֹרֵר – הפרדה בין פסולת לאוכל.
- הפרדה בין שני סוגי מאכל, מיון של סכו"ם או חפצים.
- טוֹחֵן – טחינה או פירור של גידולי קרקע לחלקים קטנים.
- עשיית קמח, קציצת סלט ירקות דק דק (ם זה עבור אכילה מיידית, מותר).
- מרְַקּדֵ – הפרדת פסולת מאוכל על ידי הרקדה בכלי.
- ניפוי קמח, סינון שמרים מהיין.
- לָשׁ – דיבוק וחיבור של שני חומרים לגוש ועיסה אחת.
- עירוב מים עם קמח והפיכתם לבלילה אחת, הכנת דייסה בבלילה עבה לתינוק.
- קאוֹפֶה (מְבַשֵּלׁ) – פעולה העושה שינוי בדברים, על ידי שימוש בחום.
- באוכל: בישול, אפייה, טיגון, צלייה. המסת שעווה, הוספת מים קרים למים רותחים.
- גּוֹזֵז – עקירת דבר ממקום גידולו הטבעי – על גוף האדם או על גוף בעל חיים – חי או מת.
- גזיזת צמר מכבשה, גזיזת ציפורניים, סירוק שערות במסרקים שונים, תלישת עור מדולדל מהגוף.
- מְלבַּןֵ (מְכבַּסֵ) – ניקוי הצמר לאחר גזיזתו והפיכתו ללבן, כדי שיוכל לשמש חומר גלם לבגדים.
- ניקוי בגד על ידי כיבוס או שטיפה, שפשוף בגד מלוכלך בעודו רטוב, סחיטת מים מבגד.
- מְנפַּץֵ – הפרדת והכשרת חומר גולמי לעשיית חוטים.
- הפרדת סיבים, הכאה על צמר עם מקלות עד שיפרדו החוטים זה מזה.
- צוֹבֵעַ – פעולה הגורמת לשינוי צבע, וכן חיזוק צבע קיים.
- צביעת הקירות בבית, ציור על נייר או בד, צביעת השפתיים באודם, לשים לַכָּה על הציפורניים, צחצוח נעליים.
- טוֹוֶה – עשיית חוטים מחומר גלם על ידי משיכה, מתיחה, שזירה וכדומה.
- מֵסךְֵ – פעולת הכנה למלאכת אריגה בצורת 'שְׁתִי וָעֵרֶב' – אורך ורוחב (ראה איור) – מתיחת חוטי האורך (ה'שְׁתִי') כדי שיוכלו לארוג עליהם לאחר מכן את חוטי הרוחב (ה'עֵרֶב').
- עוֹשֶׂה בָּתֵּי נִירִין – העברת חוטי ה'שְׁתִי' במכונת האריגה.
- הכנה של רשתות ומחצלות מקש, הכנת צמידים מחוטים.
- אוֹרֵג – העברת חוטי ה'עֵרֶב' דרך ה'שְׁתִי'.
- עשיית אריג מחוטי 'שְׁתִי וָעֵרֶב', סריגת כיפה, רקימת רקמה.
- פּוֹצֵעַ – ההיפך מ"אוֹרֵג" – פירוק וסתירת דבר ארוג או קלוע.
- נטילת חוט מבגד על מנת לתקנו, התרת צמות קלועות בפאה נכרית (כאשר הצמה עומדת דרך קבע).
- קוֹשֵׁר – עשיית קשר חזק ("בַּר קַיָּמָא") שיחזיק מעמד לזמן בלתי מוגבל מראש.
- קשירת שרוכי הנעליים פעמיים (קשר על קשר), קשירת קשרים ברשתות הדיג.
- מתִַּיר – ההיפך מ"קוֹשֵׁר" – התרת קשר "בַּר קַיָּמָא".
- תּוֹפֵר – חיבור שני בדים או חומרים אחרים זה לזה (על
- ידי חוט, דבק וכדומה). תפירת בגד, הדבקת ניירות או עורות בדבק.
- קוֹרֵעַ – ההיפך מ"תּוֹפֵר" – הפרדת חומרים דרך קריעה (אך מבלי להרוס אותם).
- הפרדת חיבור בדבק, קריעת ניירות ובדים אלו מאלו.
- צָד – תפיסת ולכידת בעלי חיים שרגילים לצוד אותם (ללא הריגתם) לשם שימוש בהם.
- צמצום חופש התנועה של בעלי החיים למצב שהאדם יכול לתפסם בקלות, הוצאת דם מאדם.
- שׁוֹחֵט – הריגת בעל חי לשם שימוש בו.
- כל פעולה המקצרת את חייו של הבעל חיים כמו: חניקת בעל חי או הוצאת דג מהמים, הכאת בעל חי ופציעתו.
- מַפשְׁיִט – הפשטת עור של בעל חיים לאחר מותו.
- מְעבַּדֵ – עיבוד עורות או חומר גולמי אחר לשם הכשרתו לשימוש.
- משיחת נעל בשמן, צחצוח נעליים במברשת, מליחת מאכלים חריפים.
- מְמַחקֵ – החלקה של עורות וחומרים אחרים, לשם הכשרתם לשימוש.
- מריטת נוצות, מריחת משחה על תחבושת, רחיצת ידיים או כלים בסבון, העברת שיער או צמר מעל העור.
- משְׂרְַטטֵ – עשיית סימנים על קלף או נייר, לצורך כתיבה או חיתוך העור, אפילו בציפורן.
- מחְתֵַּךְ – חיתוך חומרים לפי המידה והגודל הנצרך. חיתוך בד או חוט לפי מידה מסויימת.
- כּוֹתֵב – כתיבת אותיות או צורות הנחשבות אצל אנשים כסימנים מובנים.
- ציור ציורים, 'כתיבה' על חלון מלא אדים, 'כתיבה' על עפר וחול, הקלדה במחשב.
- מוֹחֵק – ההיפך מ"כּוֹתֵב" – מחיקת כתב או צורה, עבור כתיבה חדשה.
- פתיחת אריזת במבה או ביסלי וכדומה, תוך כדי קריעת האותיות, אכילת עוגיות שיש עליהם אותיות, קריאה ב'שטרי הדיוטות' – ובכללם ענייני עסקים (גזירה משום שמא ימחק).
- בּוֹנֶה – פעולה המשמשת לבניית מבנה או חלק ממנו.
- הושבת אבנים אחת על השניה, השוואת גובה הקרקע או חפירת גומה, עשיית אוהל קבוע, גיבון גבינה, חיבור שני קרשים על-ידי מסמר או הברגה.
- סוֹתֵר – ההיפך מ"בּוֹנֶה" – 'סתירה' או פירוק של דבר בנוי.
- מַבעְיִר – הדלקת אש, הגדלתה או הארכת קיומה.
- הוספת שמן לנר דולק, הדלקת נורת חשמל, הנעת רכב.
- מְכבַּהֶ – ההיפך מ"מַבְעִיר" – כיבוי אש, צמצום תהליך הבעירה או קיצור זמנו.
- הקטנת הלהבה בכיריים, טלטול נר דולק.
- מַכּהֶ בּפְטַּיִשׁ – הכאה בפטיש – פעולה המסמלת סיום ו'גימור' של המלאכה.
- השחזת סכין, קיפול בגדים בצורה המיוחדת להם.
- מוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת – העברה של חפץ מ"רְשׁוּת הַיָּחִיד" ל"רְשׁוּת הָרַבִּים", או ההיפך. מלאכה זו מכונה גם בשם "טִלְטוּל". (ראה להלן).
- העברת חפץ למרחק של ארבע אמות בתוך "רְשׁוּת הָרַבִּים".
הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת" – "טִלְטוּל
כדי להבין יותר את גדרה של מלאכה זו, נקדים ונסביר מה הן אותן "רְשׁוּיוֹת" שעליהן אנו מדברים:
"רְשׁוּת הַיָּחִיד" הוא כינוי לשטח המוקף במחיצות, ששטחו המינימלי הוא 4 על 4 טפחים (כ 1.024- ס"מ רבוע לפחות), והוא נבדל מרשות הרבים על ידי מחיצה (קרש, קיר וכדומה) המתנשאת מוגבה הקרקע (או מגובה של פחות מ 24- ש"מ ממנה) עד גובה של 80 ס"מ לפחות.
-
- לדוגמה: בית מגורים, חצר, רכב, עגלה גדולה וכדומה (אפילו אצטדיון, שמוקף בארבע רוחותיו – נקרא רשות היחיד).
- אגב, אין הכרח ש"רְשׁוּת הַיָּחִיד" תהיה דווקא בבעלות פרטית של אדם 'יחיד', וניתן להפוך שטח גדול המשותף לאנשים רבים ל"רְשׁוּת הַיָּחִיד" אחת גדולה (ראה להלן – "עֵרוּב").
"רְשׁוּת הָרַבִּים" הוא כינוי לשטח ציבורי פתוח, ללא תקרה וללא מחיצות המקיפות אותו, ושעוברים בו אנשים רבים. שטחה של רשות הרבים צריך להיות לפחות ברוחב של שש עשרה אמות (כ 8- מטר), ושני צדדי הדרך צריכים להיות פתוחים לדרך בין עירונית.
-
- ישנם דעות ש"רְשׁוּת הָרַבִּים" היא רק דרך כזו שבה עוברים לפחות שש מאות אלף איש (!) מידי יום.
- לדוגמה: רחוב ראשי גדול, דרך בין עירונית וכדומה.
"כַּרְמְלִית" הוא כינוי למקום 'פרווה' ש'תלוי' בין שתי הרשויות האמורות: מצד אחד הוא לא מוקף במחיצות ואינו מקורה, כך שהוא דומה ל"רְשׁוּת הָרַבִּים", אך מצד שני הוא לא מקום שנועד להילוך אנשים רבים ובזה הוא דומה ל"רְשׁוּת הַיָּחִיד".
- לדוגמה: שדות, ימים, נהרות, מדבריות וכדומה.
גדרה של מלאכה זו הוא, שאין להוציא חפץ או משא כלשהו מ"רְשׁוּת הַיָּחִיד" ל"רְשׁוּת הָרַבִּים" או להיפך במשך יום השבת, וכן אין להעביר ("לְטַלְטֵל") חפץ למרחק של יותר מארבע אמות (כ 1.92- מטר) ב"רְשׁוּת הָרַבִּים". מצד שני, מותר "לְטַלְטֵל" בגדים שאדם לבוש בהם, או תכשיטים שאישה עונדת, משום שהם לא חפצים 'זרים' אלא כמו 'חֵלֶק' מהאדם.
טיול רגלי מחוץ לעיר
בהמשך לאיסור הטלטול, מתאים להביא כאן איסור נוסף שקבעו חכמינו זכרונם לברכה, והוא – שאין ללכת יותר מאלפיים אמה (כ-ק"מ אחד) מחוץ לעיר או ליישוב. האיסור תקף בהליכה רגלית, גם כאשר האדם אינו נושא עימו מאומה, לדוגמה: אשה שילדה ביום שישי ומאושפזת במהלך השבת בבית רפואה שנמצא מחוץ לעיר, ובעלה צועד מביתו בכדי לבקר אותה במשך השבת.
- באם יודעים מראש שבמהלך השבת נצטרך ללכת מרחק גדול, ניתן לעשות "עֵרוּב תְּחוּמִין" ובכך לאפשר הליכה עד למרחק של כ 2- ק"מ. דיני ה"עֵרוּב" הינם מורכבים מבחינה הלכתית, ויש להסתייע בהדרכה צמודה של רב הבקיא בפרטי ההלכות הללו.
עֵרוּב – צורת הפתח
"עֵרוּב" הוא מנגנון ייחודי שבא לפתור את בעיית הטלטול וההוצאה מרשות לרשות, וכפי שכבר הזכרנו קודם, ניתן להפוך שטח גדול – המשותף לאנשים רבים – ל"רְשׁוּת הַיָּחִיד" אחת גדולה על ידי עשיית "עֵרוּב".
ה"עֵרוּב" מורכב לרוב מעמודים מיוחדים המקיפים את העיר או השכונה, כשעליהם עובר חוט דק מתוח, ובזה מקיפים את השטח ב'פתחים' (שכל אחד מהם מכיל שתי מזוזות-פתח (=העמודים) מימין ומשמאל, ומשקוף (=החוט המתוח) מעליהן). עמודים אלו מקיפים ותוחמים את השטח הרצוי ובכך הופכים אותו ל'יחידה' אחת.
ישנה חשיבות גדולה לעירוב, משום שבזכותו אנו יכולים להתנהל בצורה סדירה בשבת ולטלטל חפצים כמו סידור תפילה או עגלת ילדים וכדומה.
עֵרוּב חֲצֵרוֹת
כהשלמה לתקנת ה"עֵרוּב", לוקח הרב המקומי חבילת מזון (לרוב – מצות, כדי שיחזיקו מעמד זמן רב) ומניח אותה בקופסה מיוחדת המונחת בבית הכנסת. מזון זה מיועד לאכילה עבור כל אחד ואחת מתושבי המקום, ובכך נוצרת מעין 'שותפות' סמלית בין כל הבתים והרחובות שנמצאים באזור.
בארץ ישראל ישנה מחלקה מיוחדת במשרד לשירותי דת, האחראית על הקמת ותחזוקת ה"עֵרוּב" ביישובים השונים בארץ, בשיתוף עם הרבנויות המקומיות והמועצות הדתיות השונות. כיום, כמעט ואין עיר או יישוב בארץ שאין בו "עֵרוּב" כשר ולא קיימת כמעט בעיית הטלטול בשבת.
כשנמצאים בחו"ל, הטלטול הופך לבעיה רצינית ויש לבדוק בכל מקום לגופו האם יש שם "עֵרוּב" כשר.
מֻקְצֶה
בנוסף לשלושים ותשע המלאכות, קבעו חכמים תקנה נוספת שנועדה ליצור הפרדה ונתק בין ימות החול לשבת קודש. תקנה זו אומרת שאין להזיז ממקומם (או לנגוע בהם, באם על ידי כך מזיזים אותם ממקומם) חפצים הקשורים לפעילויות החולין שאנו עושים במשך ימי השבוע בדרך כלל, ולכן עדיף גם לא לגעת בחפצים אלו, משום שהעיסוק בהם יכול לגרום לחילול שבת.
חפצים אלו מקבלים את הכינוי "מֻקְצֶה", כלומר: חפץ זה מוקצה לשימוש רק בימות החול ולא בשבת.
ישנם קרוב לעשר קטגוריות של מוקצה, ולהלן נציין את הנפוצים והשימושיים יותר:
-
- כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר – חפץ המשמש לעשיית מלאכה שאסורה בשבת. לדוגמה: מכשירי כתיבה, גפרורים, פטיש, מסמרים וכדומה.
- כּלְִי שֶׁמְּלַאכתְּוֹ לְהֶתֵּר – גם חפץ המשמש לעשיית מלאכה המותרת בשבת נחשב כ"מֻקְצֶה" באותו זמן שאין משתמשים בו, כמו סכו"ם שלא בשעת האוכל.
- מֻקְצהֶ מֵחמֲַת חסֶרְוֹן כּיִס – חפץ יקר שמקפידים לא להשתמש בו לדברים אחרים. לדוגמה: מכונת כתיבה, מצלמה, ניירות ערך, שטרות כסף, מוצרים העומדים למכירה (שמקפידים לא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו) וכדומה.
- מֻקְצהֶ מֵחמֲַת גּוּפוֹ – כל החפצים ה'סתמיים' שאין להם שימוש מוגדר בשבת. לדוגמה: אבנים, חול, קליפות, מטבעות, דברים שאינם ראויים לאכילה ללא בישול (כמו בשר, דגים וכדומה).
- קטגוריה נוספת היא: "בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר", והיא כינוי לחפץ שאינו "מֻקְצֶה" מצד עצמו, אך מהווה בסיס לחפץ אחר שהוא כן מוקצה. לדוגמה: שולחן מחשב שעליו מונחים נרות דולקים (שהינם מוקצה).
בכל קטגוריה של "מֻקְצֶה" ישנם מקרים שנותנים לנו את האפשרות לגעת או להזיז את חפצי המוקצה, ויש ללמוד ולדעת את כללי מוקצה בכדי לדעת את סיווגן ודיניהן של הקטיגוריות השונות.
מֵכִין מִשַּׁבָּת לְחוֹל
איסור נוסף שקבעו חכמים הוא להכין משהו משבת ליום חול שמגיע אחריו (ואפילו למוצאי שבת), משום שיש בכך זלזול בכבוד השבת, ולדוגמה: הכנת הבית ופעולות נקיון שנעשים בשבת עבור אירוע שייערך בבית במוצאי שבת.
- אם העבודה היא לצורך כבוד השבת (כמו למשל: לנקות ריח רע בבית, לסדר את הבית לאווירת השבת) – אזי מותר.
אֲמִירָה לְנָכְרִי (לְגוֹי)
תקנה נוספת שקבעו חכמים היא, שכל מלאכה שאסור ליהודי לעשות בשבת אין גם לבקש מגוי לעשות אותה (גם לא לבקש ביום שישי שיעשה זאת עבורנו בשבת), משום שהגוי נחשב כ'שליח' של היהודי, והרי זה כאילו היהודי עשה זאת בעצמו. אין לבקש מהגוי מפורשות ואף לא לרמוז לו.
אין ליהנות מאותה מלאכה שעשה הגוי עבור היהודי בשבת, גם אם הגוי עשה זאת מעצמו וללא בקשה מיוחדת מהיהודי. לדוגמה: אם גוי ראה שיש חושך בבית של יהודים והדליק עבורם את האור, אסור להם ליהנות מאור זה.
- אם הגוי עושה את המלאכה עבור עצמו (לדוגמה: אם גוי נמצא בבית יהודי חשוך, ומדליק את האור כדי לקרוא ספר) – מותר ליהודי ליהנות מהמלאכה.
בשכונות רבות נמצא "גּוֹי שֶׁל שַׁבָּת" שמכיר את הלכות השבת הקשורים ל"אֲמִירָה לְנָכְרִי" וניתן להיעזר בו במקרים שההלכה מתירה, אך בכל מקרה בו זקוקים להיעזר בשירותיו של גוי בשבת, עדיף לשאול את הרב אם, מתי וכיצד בדיוק לעשות זאת.
