רקע
שש מאות ושלוש עשרה ( 613 – תרי"ג) מצוות ציווה אותנו אלוקים בתורה.
מצוות אלו מחולקות לשתיים: 248 מצוות 'עֲשֵׂה' ו 365- מצוות 'לֹא תַּעֲשֶׂה'. מצוות 'עשה' הן ציוויים אותן עלינו לעשות, כמו הנחת תפילין, צדקה וכיבוד הורים. מצוות 'לא תעשה' הן פעולות אותן אסור לנו לעשות, כמו לגנוב, לרצוח ולנקום.
נבהלתם מהמספר הגבוה? אל 'תיבהלו'…
ישנן מצוות רבות שניתן לקיים רק כשבית המקדש עומד על תילו והכהנים עוסקים בעבודתם הקדושה. כמו כן, מצוות רבות מקוטלגות לזמנים או אנשים מסויימים, כך שבפועל, מתוך 248 מצוות 'עֲשֵׂה' ניתן לקיים רק 207 כיום. (רוצים לזכור? – 207 , גימטריה של 'אור').
למה מצווה?
מה פירוש המילה 'מצווה'? למה ציווה אותנו אלוקים כל כך הרבה מצוות? ומדוע עלינו להיות שמחים כשאנו מקיימים מצווה?
'מצווה' היא מלשון ציווי, אלו ההוראות אותם מצווה עלינו אלוקים לעשות, כמו כן, 'מצווה' היא מלשון 'צוותא' (=יחד). המצווה מחברת אותנו עם אלוקים, וזוהי הזכות הגדולה בקיומן; דווקא באמצעותן יש בידינו את היכולת להתחבר עם אלוקים האינסופי.
דוגמא פשוטה לדבר ניתן למצוא ביחסים בין אדם פשוט למלך חשוב מאוד. היחס ביניהם הוא כמעט ללא ערך, כשהאיש הפשוט, עובד האדמה, בכלל 'לא קיים' אצל המלך הגדול. אך ברגע שהמלך פונה לאיש הפשוט ומבקש ממנו בקשה מסוימת, הוא מתחיל לקבל משמעות אצל המלך, הוא כבר 'תופס מקום' אצלו. דווקא באמצעות אותה בקשה מתחבר האיש הפשוט עם המלך הגדול, וכמובן שזה מה שגורם לאיש הפשוט לקיים את ציווי המלך בשמחה גדולה.
כך, ועוד הרבה יותר מכך, הוא המצב בינינו לבין אלוקים. היחס בינינו הוא באמת ללא ערך. בעוד שאנו יצורים מוגבלים (גם המלך במשל, מוגבל ביכולותיו ויום אחד גם הוא כבר לא יהיה) אלוקים, הבורא, הוא אינסופי. אנו כביכול 'לא תופסים' בכלל מקום אצלו ואין לשום יצור בבריאה יכולת להתחבר איתו. וזו הזכות הגדולה במצוות שציווה אותנו, רק באמצעותן יש בידינו יכולת להתחבר אליו. לכן עלינו לקיימן מתוך שמחה אמיתית, כי היא זו שנותנת לאדם, היצור החומרי המוגבל, יכולת להתחבר עם אלוקים האינסופי.
זוהי גם הסיבה לכך שהוא ציווה אותנו כל כך הרבה מצוות; דווקא אהבתו הגדולה של אלוקים אותנו, היא זו ש'גרמה' לו לבקש מאיתנו כל כך הרבה, כדי שנוכל להתחבר אליו בכל רגע.
אז בבוקר, כשאנו מניחים תפילין לפני העבודה, החשיבה לא צריכה להיות "נו, מתי אני כבר מסיים עם זה", אלא "תודה לך אלוקים שנתת לי את הזכות לעשות מצווה ולהתחבר איתך".
כללים בקיום המצוות
-
- על מנת 'להראות' לאלוקים שאנו מקיימים את מצוותיו מתוך אהבה ורצון, ואפילו ב'כיף', אנו צריכים לעשותם בשמחה. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" – כתב דוד המלך בספר התהילים.
- כמו כן, אם יש בידינו את היכולת לקיים מצווה מסוימת, עלינו לעשותה בהקדם האפשרי. בכך אנו מראים לו את אהבתנו ושמחתנו בקיום המצוות.
- מאותה הסיבה יש גם לרוץ לכל דבר מצווה שאנו יכולים לעשות, ואף 'לרדוף' ולחפש לעשות עוד ועוד מצוות.
- אם ניתנת לנו אפשרות לקיים מצווה מסוימת שגם אחרים יכולים לקיים אותה, עדיף שאנחנו נעשה אותה בעצמנו.
- מצוות הניתנות לקיום בקבוצתיות, טוב לקיימן בנוכחות כמה שיותר אנשים. ריבוי האנשים נותן חשיבות גדולה יותר לקיום המצווה, וככל שנוכחים יותר אנשים כיבוד המצווה גדול יותר. החשיבות הגדולה ביותר היא לקיימה לפחות בנוכחות עשרה אנשים ('מנין'), ולכן, עדיף להתפלל במניין בבית הכנסת מאשר בבית, וטוב יותר ללמוד תורה עם הרבה אנשים יחד מאשר לשבת לבד.
שני סוגי מצוות
ישנן שני סוגים של מצוות:
'בין אדם למקום' – המצוות הנוגעות ליחסים שלנו עם אלוקים, ו'בין אדם לחברו' – המצוות הנוגעות ליחסים בינינו לבין אנשים אחרים.
מעבר למכנה המשותף בין השניים – ששניהם הם מצוותיו של אלוקים על אף שאני 'רק' עוזר לחבר וכדומה ולא עושה משהו ישירות עם אלוקים (כמו תפילה) – יש ביניהם גם הבדלים רעיוניים והלכתיים.
ניקח כדוגמא את בקשת הסליחה. אדם שלצערנו חטא ולא עשה את המוטל עליו במצוות ש'בין אדם למקום', עליו לבקש את סליחתו מה'מקום' (אלוקים), ואילו אדם שחטא כלפי חברו ועבר על מצווה ש'בין אדם לחברו' עליו לבקש את סליחתו של חברו, וגם את סליחתו של בוראו. ללא זה, אלוקים לא יסלח לו על מעשהו גם אם יתפלל ויבקש סליחה ברגעי השיא של תפילת נעילה ביום הכיפורים בבית הכנסת.
להלן כמה דוגמאות (יומיומיות) לשני סוגי המצוות:
'בין אדם למקום'
-
- להניח תפילין.
- ללמוד תורה.
- להתפלל.
- לאהוב את אלוקים (כן, ממש. כמו שאנו אוהבים את החבר הטוב ביותר שלנו) ויחד עם זאת גם לפחד ממנו.
'בין אדם לחברו'
-
- "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ": עלינו להשתדל לאהוב כל יהודי בדיוק כמו שאנו אוהבים את עצמנו.
- 'גמילות חסדים': אם נפגשנו עם אדם שביכולתנו לעזור ולסייע לו בכל תחום שהוא (הלוואה כספית בעת דוחק, מילה טובה בעת צרה וכדומה) עלינו לעשות זאת בשמחה.
- 'צדקה': מצווה גדולה לתת צדקה בכל יום (אפילו מטבע אחד). לא חייבים לעשות 'הוראת קבע' בשביל זה, מספיקה נתינה של מטבע קטן בקופת הצדקה. מצד שני אדם מחויב גם במצוות 'מעשר כספים' – נתינת עשירית מכל הרווחים או המשכורת שמקבל בכל חודש למטרות צדקה.
- 'לשון הרע' – אסור לאדם לספר לחברו משהו רע שמישהו עשה. או לספר על מידה או תכונה שלו באופן שיציג אותו באור שלילי. וכן על מידע אודותיו שאם יתפרסם יגרום לו נזק בגופו או ברכושו או להצר לו או להפחידו.
- 'רכילות' – 'רוכל' בימים עברו היה אדם שקונה סחורה במקום אחד ומסתובב ומוכר אותה קצת יותר יקר במקומות אחרים. התורה אוסרת עלינו את ה'רכילות' אך לא זו של הפרנסה, אלא של ה'כיף'. אסור לאדם ללכת לספר את מה ששמע בשיחות פרטיות שאינן שלו ושלא נועדו שישמע. גם אם הדברים אותם מספר נכונים ואין בהם שום 'לשון הרע' אלא סתם פרטים אישיים וכדומה.
- אסור לבייש אנשים או לגרום להם צער. גרימת בושה לזולת נחשבת כחטא חמור עד כדי כך שחכמים התבטאו עליה ש"המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא", ו"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
- לא לגנוב. נשמע משהו שלא מדבר אלינו? לא בטוח. כל דבר שיש בו זכויות יוצרים אין לקחת ממנו ללא רשות: צריבת דיסקים, לקיחת חומרים ותמונות מהאינטרנט וכדומה וכן שימוש בכלים של המעביד ללא רשות.
ישנן שתי מצוות שלא יכולות להיכנס בצורה מוחלטת לאחד הסוגים האלו. בנוסף, מפאת חשיבותן הרבה הן ראויות לקבל מקום של כבוד כיחידות בפני עצמן: כיבוד הורים וחינוך הילדים.
כיבוד הורים
אחת המצוות שנצטווינו בעשרת הדיברות ששמענו בהר סיני מאלוקים, היא מצוות כיבוד הורים. היא גם אחת משתי המצוות היחידות בתורה שהשכר על קיומן מופיע מיד בהמשך הפסוק: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה".
טעם המצווה
הסיבה הפשוטה למצוות כיבוד הורים היא הכרת הטוב שלנו כלפיהם. הם האנשים שהביאו אותנו לעולם בבחירתם. הם עמלים, טורחים, דואגים, ופשוט 'נמצאים שם בשבילנו' – מגיל החיתולים והינקות, דרך הילדות והבגרות, ולאורך כל תחנות החיים שלנו. מגיעה להם כף גדושה של הכרת הטוב, שתחזיר להם קצת מההשקעה הרבה שלהם בנו.
מעבר לכך, למרות שמצווה זו מצטיירת כמצווה ש'בין אדם לחברו' – בין אדם להוריו, היא נחשבת גם כמצווה ש'בין אדם למקום', משום שיש שלושה שותפים ביצירת כל אדם: אביו, אימו ואלוקים. אביו ואימו הם היוצרים את הגוף, ואלוקים נותן בו את הנשמה. וכדרך שותפים אמיתיים, פגיעה באחד מהווה גם פגיעה (עקיפה) גם בשני, כך כיבוד הורים מהווה גם כיבוד השותף הנוסף – אלוקים.
איך מקיימים אותה?
-
- אין לשבת במקום המיוחד לאבא או לאמא.
- אין לסתור את דבריהם.
- יש למלא את מבוקשם, ובסבר פנים יפות.
- יש לדבר אל ההורים בנחת, במתינות ובצורה מכובדת.
- אין לספר להורים שמועות לא טובות ודברים שעלולים לגרום להם צער.
- גרים ליד ההורים? מגוון רחב נוסף של אפשרויות בפניכם: עריכת הקניות בסופר במקומם, תשלום חשבון החשמל שלהם במקרה והם זקוקים לכך, וכדומה.
- גרים רחוק מההורים? תוכלו לכבדם באמצעות שיחת טלפון מזדמנת או קבועה, או על ידי ביקור.
- גם כאשר אחד ההורים אינו בין החיים, יש להמשיך ולכבדו במעשים ומצוות לעילוי נשמתו. בין הדברים:
- אמירת קדיש.
- עריכת אזכרה ביום השנה והדלקת נר נשמה.
- עלייה לתורה ביום השנה.
- אמירת תפילת "יִזְכֹּר" בחגים.
חינוך הילדים
דור הולך ודור בא. כדי ליצור עולם מתוקן, מתורבת וערכי, וכמובן יהודי, על הדור הבוגר לדאוג תמיד לחינוכו ופיתוחו של הדור הצעיר.
משנה תוקף יש למחויבות של האבא (כן, בעיקר לו) לחינוך בנו. התורה מצווה עליו "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" – עליו לשנן עם בנו וללמדו את התורה ומצוותיה ולהרגיל אותו ללכת בדרכיה.
איך מחנכים?
חינוך אמיתי הוא לא רק הוראות כיצד להתנהג בחיי היומיום היהודיים, אלא גם לעצב את דמותו של הילד ולבנותו כך שיתנהג בהתאם לרצונו של האבא (ובעיקר זה שבשמים – אלוקים) מעצמו ובטבעו.
הנה כמה 'נגיעות' על חינוך הילדים:
-
- על ההורים לבחור מוסד חינוכי שיחנך את הילדים לאהבת התורה וקיום המצוות.
- כמו כן, מומלץ להיות בקשר עם הצוות החינוכי, המורים והמדריכים של הילדים.
- על האבא לשבת עם ילדיו וללמוד איתם יחד את החומר הנלמד בכיתה.
- על ההורים ליצור מסגרת של זמן איכות סבירה אך קבועה, בה יבלו עם הילד.
- יש לשמור על כבודם של הילדים, גם כשמעירים להם על שגיאותיהם.
עוצמת החיוב
לעיתים נדמה, שהחינוך המרכזי מתבצע על ידי המורים בבית הספר – מה ש'פוטר' את האבא מחינוך בנו. אלא שכמובן אין הדבר כך. בדיוק כפי שיש חיוב לאדם להניח תפילין במשך היום, יש עליו גם חיוב בכל יום (!) לחשוב על חינוך ילדיו, לחשוב על מצבם וכיצד ניתן לחזקם, להדריכם ולשפר את מידותיהם.
נסו להיזכר רגע במורה שהשפיע רבות על אישיותכם. קרוב לוודאי שמעבר למסירותו אליכם ואהבתו אתכם, הוא היה כנראה דוגמה אישית של התנהגות מוסרית, אנושית, חמה ולבבית. כך גם כשאנו ניגשים לחנך את ילדינו, עלינו לענות לעצמנו בכנות: האם הם רואים בנו מודל לחיקוי? האם מעבר ל'מקל והגזר' אנו משתדלים לתת להם 'דוגמה חיה' של התנהגות יהודית?
