מה כשר ומה לא?
התורה נותנת לנו כללים ברורים בקשר למזון אותו אנחנו יכולים לאכול.
בעלי החיים נחלקים ל 4- סוגים באופן כללי: חיות, עופות, דגים ורמשים.
היות ובימינו, אנו רוכשים את רוב הבשר, העופות והדגים, לאחר כל התהליכים, כשהם מוכנים לאכילה, יש לוודא שעל אריזת המזון מוטבעת חותמת של כשרות. בארץ, לדוגמה, רוב מוצרי החי עוברים ביקורת מינימלית של מבקרי כשרות על מנת לוודא שהבשר מגיע ממקור כשר.
חיות
התורה נותנת לנו 2 סימני כשרות בכדי שנדע האם בהמה או חיה כלשהי כשרה לאכילה:
-
- בעל-החיים "מעלה גרה": אם מבנה הקיבה ומערכת העיכול של הבעל-חי בנויים כך שהוא מחזיר שנית לחלל הפה לצורך לעיסה נוספת.
- בעל-החיים "מפריס פרסה": אם כפות הרגליים של הבעל חי שסועות ומחולקות לשניים, וכל פרסה נראית כזוגית.
רק אם אנו מבחינים בשתי תכונות אלו יחד אצל בהמה או חיה – אזי אנו יכולים לקבוע בוודאות שהוא כשר לאכילה (כמובן, לאחר שחיטה והכשרת הבשר – נושא שעליו תוכלו לקרוא בהרחבה בעמוד 69).
- לא רק בעלי חיים טמאים עצמם אסורים, אלא גם מה שיוצא מבעל חיים טמא, כגון חלב שנחלב מבעל חי טמא – אסור בשתייה.
דוגמאות לחיות כשרות: פרה, כבש, עז, אייל, צבי ועוד.
דוגמאות לחיות לא כשרות: חזיר, שפן, דוב, כלב, קוף, גמל, סוס ועוד.
מדוע נבחרו דווקא שני הסימנים האלו?
שני סימנים אלו מופיעים בעיקר אצל בעל חי 'צמחוני', שאינו טורף:
הפרסה השסועה נצרכת לבעל חי שצריך להתגונן מטורפים ועליו לברוח. היא מסייעת לו להיאחז בקרקע בצורה טובה ולהיות מוכן למנוסה.
גם העלאת הגרה מסמלת את ה'צמחוניות' של הבהמה. כשהיא מוצאת את מאכלה היא מכניסה את כולו במהירות לתוך פיה – מחשש שמא יבוא טורף ויטרוף אותה או שיגזול ממנה את מזונה – ובהזדמנות רגועה יותר, במקום מבטחים, היא מעלה את האוכל חזרה לפיה לצורך לעיסה וטחינה.
אנו לא מעוניינים להכניס לתוכנו אוכל כזה שמגיע מבעלי חיים טורפים, כדי שלא נספוג רוצים להכניס לתוכנו לכן מותר לאכול את בהמות הללו שאין להן תכונות טורפות ולא ישפיע עלינו אחר כך…
עם זאת, חשוב להדגיש כי אנו אוכלים כשר משום שכך רוצה הקדוש ברוך הוא. וכמו בכל מצוה, כאשר אנו מקפידים לקיים אותה, אנו מתחברים עם אלוקים ונהיים קשורים אליו.
שחיטה
בטח שאלתם את עצמכם לא פעם מה כל כך מורכב בכשרות הבשר? בואו נציץ לכמות הפרטים והמשימות עליהם מופקדים במשחטות צוות השוחטים, משגיחי הכשרות וכל העובדים:
איך שוחטים?
שחיטה היא פעולה להמתת בעל חיים במטרה להכינו כבשר למאכל אדם. הפעולה מתבצעת לרוב בבתי מטבחיים (משחטות) על ידי שוחטים וקצבים, בעזרת טכניקות שונות, התלויות בסוג בעל החיים, חוקי המדינה והנחיות הלכתיות.
השחיטה על פי ההלכה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בסכין חדה וחלקה מפגימות. מן המובחר, שבפעולת השחיטה ייחתכו גם הקנה וגם הוושט של הנשחט, (המכונים בהלכה 'סימנים). לאחר השחיטה יש לבדוק אם הקנה והוושט נחתכו כשיעור הנדרש, ופעולה זו נקראת 'בדיקת סימנים'.
ניקור
השלב הראשון בהכשרה הוא הסרתם של החֵלֶב ושל גיד הנשה והשומן העוטף אותו. החיוב ההלכתי על הסרת חלקים אלה, מבוסס על הציוויים המקראיים "עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה", ו"כל חֵלֶב שור וכשב לא תאכלו". אומנם הציווי המקראי לא אוסר את אכילת שומנו של גיד הנשה, אבל בתלמוד כתוב שמשום שישראל קדושים הם נהגו בו איסור. החיוב בניקור מתייחס לבהמה בלבד, אך חֵלֶב חיה אינו אסור באכילה.
הוצאת החֵלֶב והגיד דורשים ידע, והאנשים המוסמכים לכך נקראים 'מנקרים'. להשלמת הכשרת הבשר יש להוציא גם את הדם, על ידי מליחה או צלייה.
מליחה וצלייה
אחרי השחיטה והניקור, ממליחים את הבשר כדי להוציא ממנו את הדם לפני הבישול, או לחלופין צולים אותו. איסור אכילת דם אינו אלא בדם שפרש (כלומר נזל) ממקומו. בשעת הבישול הדם פורש ממקום למקום ונאסר, לכן יש להוציאו לפני הבישול.
מלח הוא סופח נוזלים ולכן נהוג להשתמש בו כדי לספוח את הדם. בשר ששהה שלושה ימים בלי מליחה, לא ניתן להמליחו כיוון שהדם התייבש כבר. בכבד אין דרך להוציא את הדם שבו על ידי מליחה ולכן כשר לאכילה רק אם נצלה לאחר השחיטה.
צלייה היא אופן ההכשרה היחיד המותר לצורך אכילת איברים רוויים בדם כגון כבד או בשר שלא הומלח שלושה ימים משחיטתו. כאשר צולים בשר, על פי ההלכה אין צורך להמליחו, שכן האש מאדה את הדם. עם זאת, לפי מנהג כמה עדות ממליחים מעט גם בשר שצולים כדי לסייע לדם לצאת.
תראו לאיזה פרטים קטנים וחשובים נדרשים בכשרות הבשר: "בשר שנתעלם מן העין" הוא אחד מדיני כשרות בהלכה היהודית, אשר לפיו חל איסור לאכול בשר אשר לפחות לזמן-מה לא היה בהשגחת יהודי, מחשש שמא הוחלף על ידי עורבים, עכברים או אדם, בבשר שאינו כשר. אלא אם כן, יש סימן ברור, המעיד שבשר זה הוא-הוא הבשר שנעלם מעינינו קודם.
-
- אבר מן החי הוא שמו של ציווי הלכתי האוסר לאכול אבר שניטל מבעל חיים בעודו חי.
- באם הבהמה נפצעה או שיש להם סימנים המעידים כי אינה יכולה להיות כשרה היא נקראת 'טרפה'.
עופות
התורה לא נותנת סימנים מיוחדים לזיהוי כשרות העופות, אלא מפרטת למעלה מ 20- סוגים של עופות לא כשרים, ברובם ציפורי טרף.
לכן, ברמת העיקרון, רוב העופות בעולם מותרים באכילה. עם זאת, בפועל אנו נוהגים לאכול רק עופות שיש לגביהם מסורת שהם מותרים לאכילה.
- את העוף ניתן לאכול רק לאחר שחיטה והכשרה.
דוגמאות לעופות כשרים: תרנגול, תרנגול הודו, ברווז, אווז, יונה ועוד.
דוגמאות לעופות לא כשרים: נשר, ינשוף, תנשמת, בז, בת יענה, ועוד.
דגים
גם לדגים נותנת התורה שני סימני כשרות:
-
- "סנפיר": כל אחד מאברי התנועה של הדגים, (לא משנה היכן הוא ממוקם).
- "קשקשת": כל אחת מן הקליפות הקשיחות, הדקות והקטנות, הצמודות לגופם של הדגים.
חכמינו זכרונם לברכה קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר". לכן, אם אנו מוצאים סימני קשקשים על הדג – זהו סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש גם את הסנפירים.
כשר: טונה, סול, קרפיון, מקרל, בקלה ועוד.
לא כשר: שפמנון, חידקן, דג החרב, סרטנים, שרימפס, צדפות, וכל שאר יונקי הים: כלב ים, אריה ים, סוס ים, דולפין, כריש, לוויתן, ועוד.
-
- בשונה מחיות, בהמות ועופות, את הדג לא צריך לשחוט ולהכשיר. ההגבלה היחידה היא: אין לאכול אותו חי.
- יש לקנות דגים רק בחנות עם כשרות מוסמכת, כי לעיתים מתערבים דגים כשרים עם אסורים.
- כמו כן, דגי 'פילה' (-דגים נקיים מעצמות ומעור), היות שלא ניתן לראות עליהם האם הם כשרים – יש לקנותם רק כשהם סגורים בצורה מוחלטת ועליהם חותמת כשרות, או בחנות דגים עם כשרות מוסמכת.
שרצים
התורה מפרטת לנו רשימה של זוחלים רבים שאסורים באכילה. רשימה זו כוללת בתוכה למעשה את כל הזוחלים, הדו-חיים, התולעים והחרקים.
יש רק ארבעה מינים של אַרְבֶּה המותרים לאכילה על פי הסימנים הבאים:
-
- ניתור.
- רגליים גבוהות.
- מסורת האכילה של החגבים השתמרה רק אצל עדות התימנים.
הג'לטין
בעידן הטכנולוגי של היום, כשניתן לפרק כל יצור לגורמים, משתמשים לעיתים ברכיבים מבעלי חיים לצרכים שונים. לכן, לבעלי החיים המותרים או האסורים באכילה יש השלכות ישירות על רבים מהמוצרים אותם אנו צורכים בחיי היומיום שלנו.
לדוגמה: ה'ג'לטין'. ג'לטין הוא חלבון המופק מעצמות ועורות בעלי חיים (בעיקר מבָּקָר וחזירים) או דגים והוא משמש כחומר מייצב בתעשיית המזון. מותר להשתמש רק בג'לטין המופק מדגים כשרים או מבהמות כשרות שנשחטו כהלכה.
דבר זה נכון במיוחד בימינו, כאשר בתהליך הייצור עובר החומר מייד ממצב של עצמות ועורות למצד של ג'לטין מוכן (בניגוד לייצור בדורות קודמים, שבשלבו הראשון הפך חומר-הגלם למוצר שאינו ראוי למאכל, ורק לאחר מכן ייצרו ממנו את הג'לטין).
