דברים
פרשת דברים, היא הפרשה הראשונה בספר דברים. מסופר בה על נאומו ההיסטורי של משה לישראל.
נאום משה
התאריך: א' בשבט. עם ישראל לקראת סיום מסע-ארבעים-השנים, בדרכו לארץ ישראל. העם חונה בעבר הירדן המזרחי ומשה מַרצה לישראל ומבאר את התורה, כפי שקיבלה מאלוקים.
משה פותח בסקירת ההתרחשויות המרכזיות במדבר:
בהר חורב ציווה אותנו אלוקים ללכת לארץ ישראל, לרשת אותה, כפי שנשבע לאברהם, יצחק ויעקב. העם הלך וגדל ועמו כבד עול ההנהגה. לעזרתי – מספר משה – נבחרו אנשים חכמים ונבונים שישפטו משפט צדק, ללא משוא פנים וללא מורא מאיש.
מחורב התנהלנו במדבר עד לקדש ברנע, שם העליתם הצעה לשלוח מרגלים. ההצעה התקבלה ובחרתי שנים עשר מרגלים. המרגלים חזרו והביאו עימם מפירות הארץ וסיפרו בטובתה. בכל זאת, מיאנתם לעלות לארץ בגין ילידי הענק והערים הבצורות.
ניסיתי לעודד אתכם בניצחון האלוקי המובטח, הזכרתי לכם את הניסים שעשה אלוקים במדבר וכל אלה לא הועילו. אלוקים קצף והחליט להמית את אבותיכם במדבר, מלבד כלב ויהושע.
פרשת המרגלים הביאה בעקבותיה את המעפילים, שהחליטו לעלות מדעתם לארץ. ניסיתי להניעם מלהמרות את פי אלוקים, אך הם סרבו לשמוע וניגפו לפני האמוריים. בגין המרגלים נגזר עלינו ארבעים שנות נדודים במדבר.
במהלך המסע עברנו, בין היתר, בגבולה של שעיר, שם ציווה אותנו אלוקים שלא להתגרות עם השעירים, היות ומדינתם ירושה היא לבני עשיו. הדבר חזר על עצמו בגבולה של מואב ובני עמון, שארצותיהם הובטחו לבני לוט.
שלושים ושמונה שנים כבר חלפו ודור יוצאי מצרים מתו. אתם, בני הדור החדש, עתידים לרשת את הארץ המובטחת, ארץ ישראל.
המשכנו ללכת ובהוראת אלוקים נלחמנו בסיחון וניצחנו. הדבר אירע כאשר שלחתי שליחים לבקש לעבור בארצו מבלי לצרוך דבר ממשאבי המדינה, אך סיחון שהקשיח את ליבו, יצא למלחמה בה מצא את מפלתו. עוג, מלך הבשן, ניסה גם הוא את כוחו ונוצח מבלי השאיר שריד או פליט.
את האזורים הכבושים נתתי לבני שבט ראובן, גד וחצי המנשה, בתנאי שיעברו חלוצים לפניכם במלחמת כיבוש הארץ. את נשיהם, טפם ורכושם ישאירו מעבר הירדן, עד אשר ישובו מניצחון הכיבוש.
את יהושע אני מצווה שיראה את מפלת סיחון ועוג כדוגמא לניצחונות האלוקיים אותם ינחל בכל שאר מלחמותיו לכיבוש ישראל.
ואתחנן
פרשת ואתחנן, היא הפרשה השנייה בספר דברים. מסופר בה על המשך נאומו של משה לישראל בחזקו את ישראל לקיום התורה והמצוות.
משה והארץ
משה ממשיך בתיאורו את השתלשלות האירועים במדבר:
לאחר שנגזר עלי שלא אכנס לארץ, הפצרתי בתחנונים לאלוקים שיתרצה לזכותני שאראה את טוּב הארץ. אלוקים דחה את בקשותיי והסתפק בלהעמידני על תצפית, ממנה ראיתי את ארץ ישראל. במקומי, הורה לי אלוקים, עלי למנות את יהושע להנהיג את הכניסה והנחלה לארץ.
משא התחזקות
משה מסיים לתאר את אירועי המדבר ומכאן פונה לחזק את ישראל בחוקי ומצוות התורה:
שִמעוּ אל החוקים והמשפטים שלמדתם, אלה יועילו לחייכם ולירושתכם את הארץ. אין להוסיף או לגרוע ממצוות אלוקים. הרי כולכם נוכחתם – מזכיר משה לעם – במיתת הפונים עורף לאלוקים ועובדי הפעור. חכמת אלוקים תהיה יתרונכם על פני שאר העמים וקרבתכם לאלוקים תהיה מושא להערצה.
שננו את התורה ולמדוה לצאצאיכם. ספרו להם על מעמד הר-סיני הבוער, על קול אלוקים ששמעתם, על עשרת הדברות ולוחות הברית. העבירו להם את אשר לימדתי אתכם מתוך התורה. היזהרו מלגשם את אלוקים, מִפְּסַלים חיים או דוממים. אל תתפתו להאמין בא-לוהות גרמי השמים.
אני נשאר למות במדבר – אומר משה – ואתם עוברים את הירדן לרשת את הארץ. עשו הכול שלא לשכוח את בריתכם עם אלוקים ושלא לפנות אחר פסלים.
אם לאחר שתיכנסו לארץ ותקימו משפחות, תעשו פסלים נגד רצון אלוקים – הנני מודיעכם שמהר מאוד תאבדו את זכות קיומכם שם ותגורשו ממנה לכל עבר. במדינות הזרות תאולצו לעבוד לעמים מעריצי אלילים מעשי ידי אדם.
למרות הכול, כאשר תבקשו את אלוקים באמת, בגלותכם, ישמע הוא לכם ולא ירפכם, לא ישחיתכם ולא ישכח את בריתו שנשבע לאברהם, יצחק ויעקב.
אין עוד מלבדו!
'מציאות אלוקים היא דבר ברור', מכריז משה. 'האם נשמע בהיסטוריה שאלוקים דיבר עם אומה שלמה מתוך אש?! או האם נגלה איזשהו א-ל לעם באותות ובמופתים לייחדו לעם נבחר?! אין זה אלא שאלוקים אהב את אברהם, יצחק ויעקב ובחר להוציא את זרעם ממצרים ולהנחילם את ארץ ישראל'.
'דעו נא והפנימו זאת – אלוקים מציאותו היא היחידה בשמים ובארץ, אין עוד! יש לשמור את חוקיו ומצוותיו למען ייטב לכם ולבניכם ותאריכו ימים'.
הבדלת ערי המקלט
משה מייעד שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי. ערי המקלט מיועדות לניסת רוצח אדם בשגגה, בבריחתו מפני 'גואל הדם', קרוב משפחתו של הנרצח. כאמור, ערי המקלט מצילות את הרוצח כאשר ברור שהדבר נעשה בשגגה ולא הייתה שום מתיחות קודמת בין הרוצח לנרצח. ערי המקלט הן: בצר – בשטח שבט ראובן, רמות – בשטח שבט גד, וגולן – בשטח שבט מנשה.
רענון מעמד מתן תורה
משה משחזר את אירועי מתן תורה, את הברית שערך אלוקים עִם ישראל ואת המפגש פנים-בפנים של ישראל עִם אלוקים בדברו את עשרת הדברות מתוך האש:
א. מציאות אלוקים.
ב. שלילת יצירת ועבודת אלוקים אחרים ועשיית פסל או תמונה.
ג. איסור שבועת שווא.
ד. שמירת וקידוש השבת ביום השביעי – היהודי, בני ביתו, עבדו ובהמותיו.
ה. כיבוד אב ואם.
ו. איסור רצח.
ז. איסור ניאוף.
ח. איסור גניבה.
ט. איסור עדות שקר.
י. איסור לחמוד אשת או רכוש חברו.
דברות אלו נכתבו בידי אלוקים וניתנו לי בשני לוחות אבנים. אתם ניגשתם אלי יראים ומפוחדים ממראות אלוקים וביקשתם שאת שאר דברי אלוקים, יאמר לי ואני אעביר אותם לכם.
אלוקים קיבל את בקשתכם. אתם פניתם לאהליכם, אני המשכתי לשמוע את דברי אלוקים כדי ללמדכם. על כן, היזהרו שלא לנטות ימין ושמאל מדברי אלוקים וממצוותיו.
שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד
משה מונה את עיקרי חוקי ומצוות אלוקים, אלה נועדו לשמר את יראתם מאלוקים והנחלת עקרונות היהדות לדורות הבאים. השמירה על המצוות תזכה את השומרים באריכות ימים, ובהִתרבוּת מואצת בארץ רווית חלב ודבש.
אין תחליף לאלוקים ואין ריבוי ישויות אלוקיות. אלוקים הוא אחד ואותו יש לאהוב עם כל הלב ובכל הכוח. את מצוותיו יש לחרוט בעומק הלב, ללמדן לבנים ולשננן בכל הזדמנות; בישיבה בבית, בהליכה בדרך, בשכיבה ובקימה. יש לקשור את דברי מצוותיו על היד כסימן ולהניחם בין העיניים (תפילין). כמו כן, לכותבם ולקובעם בפתחי הבתים (מזוזה).
לאחר הכניסה לארץ וירושת ערים גדולות וטובות, בתים מלאים כל טוב, בורות חצובים, כרמים וזיתים נטועים – אין ללכת אחרי אלילי שקר ולשכוח את אלוקים המוציא אתכם ממצרים. יש לעבוד רק אותו ולא לנסותו.
אלוקים מקנא לשמו ועלול להשמיד את המסירים מעצמם את עולו. השמירה על מצוותיו היא הערובה לטוב, לירושת הארץ ולהדיפת האויבים.
מצוות חינוך ואיסור חתנות
כאשר ילדיכם ישאלו אודות מצוות אלוקים, עליכם לספר להם על תקופת העבדות במצרים ועל היציאה משם באותות ובמופתים על ידי אלוקים, כדי להביא אותנו אל הארץ ולקיים את מצוותיו.
בהגיעכם לארץ ובהתגברותכם על שבעת העמים היושבים שם, עליכם להשמידם כליל ולא לכרות להם ברית. אין להינשא להם או לעבוד את א-לוהיהם. עבירה על חוקים אלו תגרום להשמדתכם.
כיאה לעם קדוש, יש להשמיד את מזבחות האלילים ומצבות הפסלים. סגולתכם אינה בכמותכם, שהרי הינכם המעט שבעמים, אלא איכותכם – אהבת אלוקים אתכם ושבועת הברית שכרת עם אברהם, יצחק ויעקב.
אלוקים משלם לעושי רצונו עד לאלף דור ואת שונאיו הוא מאבד. זכרו – מסכם משה – לקיים את מצוות אלוקים, חוקיו ומשפטיו.
עקב
פרשת עקב, היא הפרשה השלישית בספר דברים. מסופר בה על המשך נאום-החיזוק של משה לפני פטירתו ולפני הכניסה לארץ ישראל.
חובת הזכירה ואיסור השכחה
שמירת התורה ומצוות אלוקים, תביא בעקבותיה אהבת אלוקים, צאצאים מבורכים, יבול חקלאי, גידולי בעלי חיים, בריאות וכוח הרתעה אל מול העמים השכנים. כאשר יתגנב לליבכם חשש מריבוי כמויות העמים שסביב, יש להיזכר בנפלאות שעשה אלוקים לישראל בתקופת מצרים והמדבר.
העמים המתגוררים כעת בישראל, יסבלו מסוג המכות ששלח אלוקים במצרים ומעט-מעט ייסוגו מאחיזתם בארץ, עד להשמדתם המוחלטת והתנחלות ישראל בארץ. יש לנקות את האזור מכל הגילולים והאמונות התפלות.
לתועלת שמירת המצוות יש לזכור את ארבעים שנות המסע במדבר, את ירידת המן, את ההישרדות במדבר – כל אלה נעשו בידי אלוקים בכדי להוביל את עמו-אהובו אל הארץ המובטחת והעשירה בחיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית-שמן ודבש. הלחם מצוי בה בשפע, אבניה איתנים והריה נחושת. לאחר האכילה והשביעה יש לזכור להודות ולברך לנותן השפע, אלוקים.
הסכיתו והישמרו – מזהיר משה – מלשכוח את אלוקים מרוב טוב ורכוש ולדמות שהם הושגו בכוחות עצמאים בלבד. היגררות אחר התנשאות עצמית שכזו תמיט אבדון, בדיוק כפי שנעשה לעמים שהשמיד אלוקים בעבורכם.
חטא העגל, יראת ואהבת אלוקים
משה מבהיר לישראל שניצחונם הקרב ובא והכנעתם את המעצמות השלטוניות השוררות בארץ, אינם בזכות צדקתם, אלא בעוון רשעת הגויים. אתם הינכם עם-קשה-עורף שלא חדל מלנסות את אלוקיו, החל מיציאת מצרים.
מיד לאחר מתן תורה, לאחר עלותי להר-סיני ושהותי שם ללא מזון ומים במשך ארבעים יום ולילה, לא עצרתם בעדכם מלחטוא בעגל. במאמצים רבים עלה בידי להדוף את קצפו של אלוקים מעליכם. את הלוחות שברתי ובמקומם פסלתי שני-לוחות חדשים עליהם כתב אלוקים בשנית את עשרת הדברות.
אירועים חשובים נוספים התרחשו לנו במדבר: הסתלקות אהרון, מינוי אלעזר בנו לממלא מקומו ומינוי בני לוי לשרת את משכן אלוקים, לדורות.
אלוקים מבקש מכם רק ליראה אותו, ללכת בדרכיו, לאוהבו, לעובדו, לשמור מצוותיו וחוקותיו, לַמוּל את ערלת לבבכם ולרכך את קשיות לבכם.
אלוקים הינו אלוקי האלוקים, אדוני האדונים, גדול, גיבור, נורא, לא נושא פנים, לא לוקח שוחד, שופט יתומים ואלמנות. אלוקים אוהב את הגרים ועל כן – ובהיותכם בעצמכם גרים בארץ מצרים – אהבו את הגרים, יראו את אלוקים, הישבעו בשמו והתפארו רק בו.
שמעו לאלוקים, פן…
אהבו את אלוקים, שימרו משמרתו, חוקיו, משפטיו ומצוותיו. אתם – הדור שראה במו עיניו את גדולת אלוקים, את אותותיו עם מצרים ופרעה, את קריעת ים סוף, את בליעת עדת קורח באדמה – עליכם מוטלת החובה לשמור את דברי אלוקים כדי שתהיה לכם אחיזה בארץ ואריכות ימים בה.
הארץ שלפניכם, אינה דורשת עמל כה רב בעבודתה כארץ מצרים. ארץ ישראל הינה בבת-עינו של אלוקים, במשך כל ימות השנה. עליכם להיות ראויים לזכות בה – בשמירה על מצוות אלוקים – ואזי תיתן הארץ את יבולה בעיתה ובזמנה ותזין אתכם ואת בהמתכם. אם תתפתו לסור אחר אלוקים אחרים – תחרה בכם חמת אלוקים והשמים יעצרו את גשמיהם, הארץ תישם ותגורשו ממנה.
על כן, קישרו דברים אלו לסימן על ידכם, הניחום בין עיניכם ועל פתחי בתיכם ולמדו זאת את בניכם בכל עת מצוא. כשתעשו זאת, ירבו שנותיכם ושנות בניכם על אדמת ישראל. האומות השוכנות עליה כעת, יברחו מיראת פניכם וכל מקום אשר תדרוך בו כף רגליכם, לכם יהיה.
ראה
פרשת ראה, היא הרביעית בספר דברים. מסופר בה על המשך דברי החיזוק של משה בדבר קיום התורה והמצוות.
הברכה והקללה
משה מציב בפני ישראל שני מסלולי חיים. האחד עתיר ברכות, בהישמע לקול אלוקים. השני מרובה קללות, לאלו שאינם נשמעים לאלוקים. פירוט הברכות והקללות ייעשה לאחר הכניסה לארץ, בהתכנסות המונית בהרי גריזים ועיבל.
משה מתרה שוב על חובת איבוד מקומות עבודת האלילים והאיסור לחקות ולהתפתות אחריהם. בשונה מהגויים, ייעד אלוקים מקום ייחודי למשכנו, שם בלבד יובאו העולות, זבחים, תרומות, מעשרות, נדרים, נדבות ובכורות.
משכן אלוקים יהיה מקום שמחתו ומשכנו היחיד. לאחר הכניסה לארץ תותר אכילת בשר-תאווה. יש להיזהר שלא לאכול מדם הבשר והוא הדין גם לדם הקרבנות.
את המעשר מהיבולים יש להביא למקום הנבחר ולכבד את הלוי. אין להוסיף או לגרוע מדברי התורה. אין להישמע לנביא הטוען שאלוקים ציווה לעבוד עבודה זרה. הלה ודאי נביא שקר ויש להמיתו. אין להיגרר אחר אדם מסית לעבודת אלילים. אין לחמול או לחוס עליו ויש לסוקלו באבנים, תחילה העדים ולאחר מכן העם כולו.
עיר שהודחה לעבודת אלילים, יש להרוג את כל העובדים ולשרוף את כל תכולתה. אין להישרט או להתקרח, כמנהג הגויים באבלותם.
בעלי חיים הכשרים והטמאים
אין לאכול תועבות ורק הבהמות מפריסות הפרסה, שסועות-השסע ומעלות הגירה, כשרות לאכילה. מיצורי המים ניתן לאכול את בעלי הסנפיר והקשקשת. בעלי הכנף רובם טהורים מלבד הנשר, הפרס, העזניה, הראה, האיה, הדיה, העורב, בת היענה, התחמס, השחף, הנץ, הכוס, הינשוף, התנשמת, הקאת, הרחמה, השלך, החסידה, האנפה, הדוכיפת,
העטלף ומיניהם.
שרצי העוף, אסורים כולם באכילה. נבילה, אסורה באכילה ויש לתת אותה לגר-תושב או למכרה לנכרי. אין לבשל גדי בחלב אימו.
דיני נתינה
יש לעשר את כל היבול השנתי ולאוכלו במקום בו יבחר אלוקים. ישנה אפשרות לפדות את המעשרות בכסף ולהביאו למקום הנבחר, ושם לרכוש בכסף מזון או משקה, כדי לאוכלם ולשתותם בירושלים.
גם לבני שבט לוי, חסר הנחלה בארץ, יש לתת מעשרות. מידי שלוש שנים יש לחשב את מאזן התרומות והמעשרות ולהשלים את הנדרש.
אחת לשבע שנים נשמטים החובות בין בני ישראל. אין להימנע מלהלוות לקראת 'שנת השמיטה' בגין
מחיקת החוב.
בשנה השביעית להשתעבדותם, משתחררים העבדים העבריים ויש לזכותם במענק-פרישה. רוצה העבד להמשיך את עבדותו, יש לרצוע את אוזנו אל הדלת והינו
עבד עולם.
בכור בעל-חי שאין בו מום, יש להקדישו לאלוקים. אין לעבוד או לגזוז את צמרו לצרכים אישיים. היה ויש בו מום, אפשר לאוכלו בכל מקום, תוך זהירות מאכילת הדם.
שלושת הרגלים
כזכר ליציאת ישראל ממצרים בחודש האביב, יש לחגוג בתקופה זו מידי שנה את חג הפסח, להקריב קרבן פסח ואסור לאכול חמץ שבעה ימים. יומו השביעי של החג, הוא יום עצרת ואסור בעשיית מלאכה.
מתחילת חג הפסח יש לספור שבעה שבועות ובסופם לחגוג את חג השבועות מתוך שמחה.
חג הסוכות נחגג בתקופת האסיף וגם הוא אורך שבעה ימים שבהם שמחים בשמחה גדולה. בשלושת החגים נדרשים הזכרים להיראות בפני אלוקים, ואין לבוא אליו
בידיים ריקות.
שופטים
פרשת שופטים, היא הפרשה החמישית בספר דברים. מסופר בה על מצוות שונות שמסר משה לפני פטירתו.
משפט-צדק והיחס לעבודת אלילים
משה מצווה להקים מערכת משפט-צדק שתכלול שופטים ושוטרים. על השופטים נאסר להטות את הדין או לקחת שוחד.
אין לנטוע עץ לצד המזבח, אין להקים מצבת-אבן אפילו לאלוקים, ואין לזבוח קרבן בעל מום.
נגרר אדם אחר אלילים ועבדם בפני שני עדים – יומת על ידי העדים והעם. כאשר מתגלעת בעיה, יש להציגה בפני מערכת המשפט, שמקומה המרכזי הוא במקום המקדש, ולהישמע לפסק הדיינים. ימנע אדם מלקבל את הפסק – יומת, למען ישמעו וייראו.
מינוי מלך ונחלת הכהנים והלווים
לאחר הכניסה לארץ יש למנות מלך מבני ישראל. על המלך נאסר להרבות לעצמו סוסים. כמו כן, שלא ירבה לו נשים, כסף וזהב. בתקופת כהונתו עליו לכתוב לעצמו ספר תורה, בו יהגה כל ימיו, ישאב ממנו יראת אלוקים ושוויון לאחיו. בכך יזכה המלך להאריך ימים על ממלכתו.
לבני שבט לוי לא יהיה חלק בארץ. נחלת הכהנים תהיה חלקם בקרבנות המקדש; הזרוע, הלחיים והקיבה ומראשית התבואה והגז. העבודה בבית המקדש מחולקת למשמרות, אך בחגי ישראל רשאים כל בני לוי להצטרף לעבודה.
אלילים, נביא, ערי מקלט ועדים
היות וההתיישבות בארץ תהיה כרוכה בהיטמעות זמנית בין תרבויות זרות, מזהיר משה מפני השפעה ממעשיהם:
אין להעביר בן או בת ל'מולך', אין לבצע קסמים, לעונן, לנחש, לכשף, לחבור חבר, לשאול באוב, ידעוני או לדרוש אל מתים. יש להתהלך עם אלוקים בתמימות. הקשר עם אלוקים יהיה באמצעות נביא אמת אותו יעמיד אלוקים והוא ייתן מענה לבעיות השעה. יש לשמוע לנביא ודבריו כדברי אלוקים. על הנביא למסור רק את דברי אלוקים.
אמר הנביא דברים שלא בשם אלוקים – נביא שקר הוא ויומת. מבחן נביאות האמת הוא באמירת עתידות ונוכחות בהתגשמותם.
יש לייחד שלוש ערי מקלט בתחומה של ארץ ישראל, אליהן ינוס הרוצח בשגגה. כאשר ירחיב אלוקים את גבול הארץ, יש להוסיף עוד שלוש ערי מקלט. אין עיר-מקלט מגינה על רוצח במזיד.
אין לאדם להרחיב את גבולו על חשבון חלקת רעהו. הוכחה משפטית היא רק עדות של שניים. בעדי שקר יש לבצע את אשר זממו, על פי עדותם לבעל-דין.
כללי יציאה למלחמה
ביציאה למלחמה, אין להירתע ממראות עוצמת צבא האויב. אלוקים עומד לצידם של ישראל ודואג לניצחונם. לקראת הקרב יגש כהן לעודד את החיילים: אין לפחד, לירא, לחפוז או לערוץ מהאויב.
השוטרים יפנו לחיילים ויבקשו שהעונים לתנאים הבאים, יימנעו מלצאת למלחמה: מי שבנה בית ולא חנכו, ישוב לחנוך את ביתו, שמא ימות במלחמה ואיש אחר יחנוך את ביתו. מי שנטע כרם ולא חללו, ישוב לחלל (במובן של חידוש) את כרמו, שמא ימות במלחמה ואיש אחר יחלל את כרמו. מי שארס אישה ולא נשאה, ישוב לשאת את ארוסתו, שמא ימות במלחמה ואיש אחר ישאנה. מי שחש במורך-לב, ישוב לביתו ואל יזרע פחד במחנה המלחמה. בראש הפלוגות ימונו
מפקדי מלחמה.
כללי כיבוש
בהתקרב אל עיר לכובשה, יש לקרוא לה תחילה לשלום. תיכנע העיר – יהיו תושביה עבדי-מס לישראל. תסרב לקריאה – יש לצור עליה ולהרוג את זכריה הגדולים בחרב. הנשים, הטף, הבהמה ושאר נכסיה, יהיו שלל לישראל.
כסדר הזה יש לעשות בכל המלחמות, פרט למלחמה עם החיתי, האמורי, הכנעני, הפריזי, החיווי או היבוסי. מעמים אלו אין להשאיר אף אחד. בשעת מצור על עיר, אין להשחית עצים נושאי פרי-מאכל ורק עצי-סרק ניתנים לכריתה.
עגלה ערופה
נמצא אדם הרוג בשטח פתוח ולא ידוע מי הרגו, על זקני ושופטי ישראל לבדוק איזו עיר קרובה ביותר להרוּג, ועל זקני אותה עיר מוטלת החובה לקחת עגלת בקר שלא עבדה ולא נשאה בעול ולהובילה לשטח-בוּר שבשפת נחל קרוב.
על גדות הנחל יערפו את ראש העגלה והכהנים וזקני העיר ירחצו ידיהם ויצהירו שאינם אלה ששפכו את דם ה'חלל' ולא ראו את רוצחו. לאחר מכן יבקשו הכהנים כפרה לישראל על דם המת.
כי תצא
פרשת כי תצא, היא הפרשה השישית בספר דברים. מסופר בה על מצווֹת אותם מצַווה משה לישראל.
שבוית מלחמה
שבוית מלחמה שנחשקת ללוחם מישראל, ניתנת להבאה לביתו למטרת נישואין. בטרם ישאנה עליה לגלח את ראשה, לגדל את ציפורניה, להחליף את בגדי שבייה ולְבַכות את אובדן משפחתה חודש ימים. חזר בו השובה מאהבתה – ישלחה לחופשי חינם.
נשים צרות
אדם שיש לו שתי נשים, אהובה ושנואה, ובנו הבכור נולד לשנואה – עליו לתת לבכור פי שנים מירושתו, כדין, ולא לנשלו בגין הסכסוך עם אמו.
בן סורר ומורה
בן סורר-ומורה, המורד באביו ואימו, זולל וסובא – יובא על ידי ההורים אל זקני העיר, שם ירגמוהו באבנים.
הלנת התלוי ואבידה
נגזר על אדם מוות בתליה, אין להלין את נבלתו על העץ. אין להתעלם ממראה אבידה. כשידוע מי הבעלים – יש להשיבה, באין ידוע – על המוצא לאסוף את האבידה לביתו ולהמתין לדרישת המאבד.
קריסת חמור, בגדים צנועים, שילוח הקן
אין להתעלם ממראה נפילת חמור תחת משאו ויש להירתם לסייע לבעלים. אין לגבר או אישה ללבוש את בגדי המין השני.
נקרתה לאדם ציפור הרובצת על קינה – יש לשלח את האם, ולקחת את הבנים הגוזלים. מצווה זו תזכה את מקיימיה באריכות ימים.
מעקה לגג ושעטנז
בבניית בית, יש לעשות מעקה לגג ובכך למנוע אסון נפילה. אין לזרוע כלאים בכרם. אין לחרוש בשור וחמור הרתומים יחדיו למחרשה. אין ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים יחדיו, יוצאת מכלל זה היא הציצית.
בינו לבינה
נשא אדם אישה, החל לשונאה והוציא עליה שם רע שהייתה נטולת בתולים – על אבי האישה לתבוע את חתנו בבית הדין, שם תבורר טענתו: שיקר הבעל – ישלם קנס מאה כסף לחמיו ועליו להמשיך לחיות עם אשתו כל חייו, אם תרצה. צדק הבעל – יסקלו את הנערה בפתח בית אביה.
שכב אדם עם אישה נשואה – יומתו הבועל והנבעלת. נערה מאורסת שנתפשה שוכבת עם גבר; נמצאו בעיר – יומתו שניהם, הגבר על בעילתו והנערה על שלא זעקה לעזרה. נמצאו בשדה – יומת האיש לבדו, שהרי זעקת הנערה לא הייתה מועילה.
אנס אדם רווקה – ייתן האונס חמישים שקלים לאבי הנערה ועליו לשאתה לכל חייו.
אסורי ופגמי חיתון
אין לשאת אשת אב. פגום איברי-רבייה, ממזר, עמוני, מואבי – אסורים להינשא לישראל. הדרתם של השניים האחרונים היא בגין סירובם לארח את ישראל בשעת מצוקתם במדבר. מאותה סיבה גם אין לדרוש בשלומם לעולם.
אין לתעב אדומי, כי אחינו הוא. אין לתעב מצרי, כי גרים היינו בארצם. דור שלישי של בניהם מותרים להינשא לישראל.
טוהר הצבא
ביציאה למלחמה, על כל חיילי הצבא להיות טהורים. נטמא חייל, עליו לצאת ממחנה הלוחמים, להיטהר ולפנות ערב יוכל לשוב לשדה המערכה. יש להסדיר במרחק ניכר מהמחנה, מקום התפנות-צרכים.
על כל חייל לשאת כלי, בעזרתו יכסה את צרכיו. כללי צניעות אלו נועדו לשמור על קדושת המחנה שאלוקים מתהלך בתוכו ומוביל לניצחונו.
דינים שונים
עבד שברח מאדונו, אין להסגירו לאדוניו. אל יהיו בנות ישראל זמינות לזנות. אין לתרום נדבה שהגיעה לבעלים מתשלום לזנות. אין להלוות בריבית לאדם מישראל ולשאר אדם יש להלוות בריבית. אין לאחר לשלם את הנדרים ומוטב שלא לידור כלל. יש לקיים כל הבטחה שנאמרה.
העובד בכרם חברו, רשאי לאכול ענבים לשובעו תוך כדי עבודה, אך לא מעבר לכך. העובד בגידולי שדה-חריש, יכול לקטוף לאכילתו בצורה ידנית, אך לא באמצעות כלי קציר.
גירושין ונישואין
נשא אדם אישה ופסקה מלמצוא חן בעיניו – יכול לגרשה, בגט, ותהיה משוחררת להינשא לאשר תחפוץ. נישאה המגורשת לאחר והתגרשה גם ממנו או שמת – לא יוכל בעלה הראשון לשוב לשאתה. נשא אדם אישה חדשה – עליו להקדיש שנה תמימה לשַׁמְחה והינו פטור משירות צבאי.
עיקולים ומשכונות
אין לעקל לבעל חוב ציוד ההכרחי לקיומו. הגונב אדם מישראל ומכרו – חייב מיתה. יש לשמור את מוצא פי הכהן בשאלת נגע-צרעת. יש לזכור את עונשה של מרים כאשר דיברה סרה על משה.
אין להיכנס לביתו של בעל חוב ליטול משכון. על הפורע להמתין בפתח ביתו של החייב ולהמתין לקבלת המשכון. משכון העשוי לשימוש יומיומי, יש להשיבו לקראת זמן השימוש.
אין להלין תשלום שכיר. אין להמית אדם על פי עדות אביו או בנו. אין להטות משפט גר או יתום. אין למשכן בגדי אלמנה.
פאה ושכחה
שכח אדם עומר בשעת קציר שדהו – לא ישוב לקחתו וישאירנו לגרים, יתומים או אלמנות. במטע זיתים ובכרם – יש להותיר פינה עבור אותם שאין להם.
הורשע אדם במשפט ונידון למלקות – אין להלקותו יותר מארבעים ולביישו בכך. אין לחסום שור בשעת הדיש.
יבום וחליצה
מת אדם ללא בנים, מצווה על אחיו לייבם (לישא) את אלמנת אחיו והבכור שיולד יקרא על שם הנפטר. אם ממאן האח לייבם, תעלה היבמה לבית הדין, שם יבוצע טקס ה'חליצה'; לעיני בית הדין תחלוץ האישה את נעלו של גיסה, תירק נכחו ותאמר 'ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו'. בטרם תתייבם האלמנה או תחלוץ, אסורה היא להינשא לזר.
הכו שני אנשים זה בזה וקרבה אשת אחד מהם והצילה את בעלה מתוקפה בצורה מבישה – עליה לשאת בתשלום בושתו.
אין לרמות במידות המשקל. יש לזכור את מלחמת עמלק בישראל אחר היציאה ממצרים. גם לאחר המנוחה והשלום בכניסה לארץ, יש למחות את זכרו.
כי תבוא
פרשת כי תבוא, היא הפרשה השביעית בספר דברים. מסופר בה על מצוות שונות אותן מצַווה משה וכן הברכות והקללות שבהרי גריזים ועיבל.
ביכורים וביעור מעשרות
לאחר הכניסה וההתיישבות בארץ, יש לתרום את ביכורי התוצר החקלאי לבית המקדש. את הביכורים יש לשים בסל מיוחד, להגישו לכהן בבית המקדש ולהודות לאלוקים על הניסים שעשה בהוציאנו מעבדות במצרים והכניסנו לארץ ישראל.
בסיום השנה השלישית למעשרות, יש לוודא שלא נותרו חובות למעשרות. סיום המאזן מלווה בטקס הצהרה בדבר תשלום המעשרות על פי הכללים ובסיומה תפילה לברכת אלוקים את ישראל והארץ.
מצבות-תורה
משה מחזק את ידי ישראל בקיום התורה והמצוות, בהיות שנבחרו לעם סגולה נעלה המקודש משאר העמים. לאחר חציית הירדן יש להקים מצבות עליהם יכתבו דברי התורה. על המצבות להיות מאבן שלימה שלא סותתה בברזל ויש להקימן בהר עיבל, שם יהיה מוקד להקרבת קרבנות לאלוקים.
מעמד הברכות והקללות
הר גריזים והר עיבל ישמשו כבמה לאזהרה מפני העבירות וזירוז לקיום המצוות. על הר גריזים יעמדו השבטים: שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין – לכיוונם יפנו הלווים בברכם את עושי רצון אלוקים. בהר עיבל הסמוך יעמדו השבטים: ראובן, דן, אשר, זבולון, דן ונפתלי – אליהם יפנו הלווים בשעת קללתם את עוברי מצוות אלוקים.
המקוללים הם: העובד עבודה זרה, המזלזל באביו או באמו, המשיג גבול חברו, המכשיל עיוור בדרכו, המעוות משפט גר יתום או אלמנה, השוכב עם אשת אביו, השוכב עם בהמה, השוכב עם אחותו, השוכב עם חותנתו, המכה חברו בסתר, הלוקח שוחד להפליל אדם זכאי ואדם שלא יקיים את דברי התורה. על כל אחד מהמקרים האמורים ענו העם יחדיו: 'אמן'.
לעומת זאת, כאשר יקיימו ישראל את המצוות, ירומם אותם אלוקים להיות נעלים משאר עמי העולם. ישראל יהיו מבורכים בעיר, בשדה, בצאצאים, בחקלאות, בבהמות, בבואם וביציאתם. אויביהם ייסוגו לכל עבר והצלחה תשרה בכל משלח ידם. עם ישראל יקודש ושם אלוקים יוכר עליו, מה שיטיל את אימת ישראל על כל העמים. אוצרות השמים יינתנו ללא שהות ולישראל יהיו עודפים להלוות לשאר העמים.
אך רע מאוד יהיה אם ישראל לא ישמרו את מצוות אלוקים. הקללה תרדוף אותם בכל מקום. הם יושמדו במיני מחלות ומיתות משונות. השמים יינעלו והאדמה תישם, ישראל יינגפו לפני האויבים, יגלו בכל העולם ועוד קללות קשות ונוראות.
על כן – מסיים משה – אחרי שראיתם את מופתי אלוקים והינכם עומדים לפני הכניסה לארץ, שימרו את דברי התורה הזאת למען תשכילו בכל אשר תעשו.
ניצבים
פרשת ניצבים, היא הפרשה השמינית בספר דברים. מסופר בה על ברית הדורות בין אלוקים לישראל ומתן אפשרות הבחירה בין הטוב והרע.
רענון הברית
משה נושא דברים לכל מעמדות-ישראל, ללא יוצא מן הכלל; מנהיגים, שבטים, זקנים, שוטרים, ילדים, נשים וגרים. המטרה: חיזוק הברית שבין העם עם אלוקים וביסוס קיומו של ישראל כעם המציית לאלוקים. משה מבהיר שהדברים תקפים גם לאותם שאינם נוכחים כרגע במעמד – הדורות הבאים.
לאחר שראיתם את תועבות הגויים – אומר משה – אם יתעקש מישהו להיגרר אחרי עבודת האלילים, ידע שאלוקים לא יסלח לו והוא ימות באנדרלמוסיה גדולה שתבוא בעקבותיו ובכך יפורסם שיד אלוקים הייתה במורדים כנגדו.
היה והקללות יעוררו את החוטא לשוב לאלוקים, יניח אלוקים את זעמו וחרון אפו וישוב ויקבץ את ישראל לארצם, יעדן את לבבם ולבב זרעם, יחדש את ברכותיו לעמו וישליך את הקללות על אויבי ישראל.
הבחירה
מצווֹת אלוקים – מטעים משה – הינן ברוֹת-ישום והשגה. אין צורך להרחיק נדוד כדי לבצעם או להפליג לשמים ולחצות ימים כדי להשיגם. התורה קרובה היא מאוד לדבר בה, לקבעה בלב ולקיימה.
ראו את שלפניכם, אומר משה: ביכולתכם לבחור בדרך התורה שהיא דרך החיים והטוב או חלילה בדרך זרה שבחוּבה מוות ורוע. השמים והארץ עדים שיש באפשרותכם לבחור בין הברכה והקללה וראו לבחור בחיים ולא במוות – לאהוב את אלוקים, לשמוע בקולו ולדבוק בו. על ידי זה תזכו להאריך את שלטונכם בארץ המובטחת לאבותיכם: אברהם, יצחק ויעקב.
וילך
פרשת וילך, היא הפרשה התשיעית בספר דברים. מסופר בה על מינויו של משה את יהושע כממשיכו ומצוות הקהל.
מינוי יהושע
משה מציין את גילו המופלג – בן מאה ועשרים שנה – ואת הגזירה שלא ייכנס לארץ. על כן ימלא את מקומו יהושע שאף יוביל את ישראל לניצחונות אלוקיים ולירושת הארץ. משה מבטיח שאלוקים יביס את יושבי הארץ כפי שהביס את סיחון ועוג, מלכי האמורי, וארצם תינתן לישראל.
לצורך כך, יש להתחזק ולהתאמץ שלא לירא מפני יושבי הארץ, כי אלוקים הוא ההולך עם ישראל במלחמתם ולא יעזבם או ירפה מהם. במעמד פומבי ממנה משה את יהושע לממלא מקומו, מחזק ומאמץ אותו להביא ולהנחיל את ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל, בליוויו הצמוד של אלוקים.
מצוות הקהל
משה כותב את התורה ומוסרה לכהנים ולזקני ישראל. הם מצווים שאחת לשבע שנים – בשנה שלאחר שנת השמיטה – יקראו מדברי התורה בהתאסף כל העם להיראות בבית המקדש.
אל המעמד יתקהלו כל ישראל – כולל הנשים, הטף והגרים – כדי לשמוע דברי יראה לחיזוק שמירת מצוות אלוקים, גם לדורות הבאים.
שירת זיכרון
אלוקים מודיע למשה שקיצו קרב ושיזמן את יהושע להתייצב באוהל-מועד. עמוד-הענן יורד אל פתח אוהל-מועד ואלוקים מתגלה למשה ויהושע. אלוקים מספר שאחר מיתת משה יזנחו ישראל את מצוות התורה ויזנו אחרי אלוהים אחרים.
'ביום ההוא' – מיידע אלוקים – 'יחרה אפי, אסתיר את פני מהם וצרות רבות ימצאו אותם ויבואו לומר שאין אלוקים בקרבם. על כן, כתבו שירה שתהיה לישראל לזכרון-עד שיודע הנני את יצרם עוד בטרם הכנסתים לארץ'.
משה מסיים לכתוב את השירה ומלמדה את ישראל. משה מצווה שוב את יהושע להתחזק, להתאמץ ולהוביל את העם לארץ. את הלווים נושאי ארון הברית, מצווה משה שיקחו עימם את ספר התורה שכתב ושיניחוהו בארון לזיכרון-עולם.
האזינו
פרשת האזינו, היא הפרשה העשירית בספר דברים. מסופר בה על שירת משה לפני פטירתו.
שירת האזינו
משה קורא לשמים ולארץ, להיות עדים לדברי השירה שיאמר לישראל. בפרקי השירה מפליא משה בדברי שבח על אלוקים, מתאר את יחסו המיוחד וחסדיו המרובים לישראל, את בחירתו בישראל כמובדלים מכל העמים והוצאתו את עמו ממצרים על כנפי נשרים.
למרות כל הגדולות הללו חטאו ישראל והלכו לעבוד אלילים. חמת אלוקים בערה בו והוא שילח בישראל מכות ועונשים קשים. בשעת צרתם של ישראל, אין מי שיושיעם. האלילים שעבדו, אין בכוחם לסייעם והמסקנה הברורה היא שרק אלוקים הוא אלוקי האמת המגן על עמו. לבסוף, כשישובו ישראל לאלוקים, ינקום מעושי הרעה לעמו.
משה ויהושע משמיעים לאוזני ישראל את דברי השירה ולאחריהם אומר משה לישראל לקחת את הדברים לתשומת ליבם וללמד את התורה לדורות הבאים.
פטירת משה
אלוקים אומר למשה לעלות אל הר העברים, הר נבו, ולהשקיף משם על שטחה של ארץ ישראל. לאחר מכן ימות כדרך שמת אהרון ולא יכנס לארץ.
וזאת הברכה
פרשת וזאת הברכה, היא הפרשה האחת-עשרה בספר דברים והפרשה האחרונה בתורה. מסופר בה על ברכות משה לשבטים ועל פטירתו.
ברכות משה
לפני מותו מברך משה-איש-האלוקים את ישראל. תחילה פותח משה בשבח לאלוקים ועל נתינתו את התורה ולאחר מכן מברך את השבטים:
ראובן – אריכות ימים ומיעוט מתים.
יהודה – הצלחה במלחמות צאצאיו וממנו יצאו מלכי ישראל.
לוי – שבט תמים ונאמן לאלוקים, מבורך בידיעת התורה ובמשמשים בבית המקדש.
בנימין – בית המקדש ייקבע בנחלתו שבארץ ישראל.
יוסף – נחלה עשירה בפירותיה ומימיה ובמנהיגיה.
זבולון – הצלחה במסחר, בשיתוף עם לימוד התורה המשגשג של יששכר.
גד ודן – גבורה אנושית, להגנה על גבולות ישראל.
נפתלי – נחלה על שפת הכנרת.
אשר – עתיר בשמן זית ומשופע בצאצאים.
עם ישראל מקבל ברכה כללית להיות גיבורים ושהארץ תוציא ברזל ונחושת. על ישראל לזכור שאין כמו אלוקים ושתמיד הינו זמין לעזרת ישראל.
פטירת משה
על פי ציווי אלוקים, משה עולה לפסגת הר נבו, משם מראה לו אלוקים את הארץ אותה יירש עמו. ממשה עצמו נבצר להיכנס לארץ.
ביום בו מלאו למשה מאה ועשרים שנה, הוא נפטר כצעיר ורענן ומקום קבורתו לא נודע. במשך שלושים יום מתאבלים העם על מות המנהיג הדגול.
לאחר הסתלקות משה, נחה על יהושע רוח חכמה והוא מתחיל למלא את מקום רבו.
משה הינו אחד ומיוחד בדרגת נבואתו פנים-בפנים עם אלוקים. אין שני לו בשליחויותיו האלוקיות, באותות ובמופתים שביצע בפרעה ובמצרים ובשאר הנפלאות שהתרחשו לעיני כל ישראל.