מבוא
לאחר אמירת ״מוֹדֶה אֲנִי״ והקימה בבוקר, אומרים כרגיל את ׳בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר׳.
- אין לאכול בבוקר לפני התפילה עד לאחר שמיעת תקיעת השופר, אך מותר לשתות.
- גברים רבים נוהגים לטבול במקווה טהרה לפני תפילת שחרית, בכדי להוסיף נקיות וטהרה ביום קדוש זה.
תפילת שחרית
תחילת תפילת שחרית של ראש השנה דומה במתכונתה לתפילת שחרית של שבת:
מתחילים באמירת ה׳קָרְבָּנוֹת׳, ״פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה״ ו״בָּרְכוּ״.
לפני אמירת ״בָּרְכוּ״, אומרים את ״הַמֶּלֶךְ״ – כמו בכל שבת, אך בראש השנה שמים דגש מיוחד על קטע זה, ובדרך כלל החזן ה׳ראשי׳ של תפילת שחרית ניגש כעת לעמוד התפילה עד לקריאת התורה.
רבי אהרון מקרלין היה פעם חזן בקטע זה של התפילה, וכשהתחיל לומר ״הַ-מֶּ-לֶ-ךְ״ – נפל ארצה מתעלף. כשהתעורר, שאלו אותו מדוע התעלף, והשיב שנזכר בדברי הגמרא: ״אִם מֶלֶךְ אֲנִי – מַדּוּעַ לֹא בָּאתָ אֵלַי עַד עַכְשָׁו…״?
- לפני אמירת ״בָּרְכוּ״ מוסיפים את המזמור ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הַשֵּׁם״.
ממשיכים ב״קְרִיאַת שְׁמַע״ וברכותיה, ולאחר מכן עוברים לתפילת ה׳עֲמִידָה׳ הזהה לזו של ליל החג, בה אנו שמים דגש מיוחד בנוגע למלכות השם על עולמו, ומתפללים אליו שכל יושבי תבל יאמינו בו, יקיימו את מצוותיו ויעבדו אותו בלב שלם.
׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ תפילת שחרית של ראש השנה נקראת בשם ׳יוֹצֵר לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה׳ ויש בה הרחבה ואריכות גדולה, ומתווספים פיוטים וקטעי תפילה רבים. חלקם נאמרים בעמידה, חלקם בישיבה, מקצתם בעת שארון הקודש פתוח ומקצתם כשהוא סגור. המנהגים מופיעים בצורה ברורה בתוך המחזור.
קטעים מרכזיים במהלך ה׳יוֹצֵר׳:
- ״אַתָּה הוּא אֱלֹקֵנוּ, בַּשָּמַׁיִם וּבָאָרֶץ . . ״שׁוֹכֵן שְׁחָקִים, תּוֹלהֶ א רֶֶץ עַל בְּלִימָה״: פיוט שנכתב על פי סדר האל״ף בי״ת ומדבר על גדולתו ורוממותו של הא-ל.
- ״ה׳ מֶלֶךְ, ה׳ מָלָךְ, ה׳ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד״: גם פיוט זה מסודר לפי הא״ב, ובו צבא המלאכים והשרפים נושאים את קולם ברמה וממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך עליהם.
- ״לְאֵ-ל עוֹרֵךְ דִּין, לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין . . לְשׁוֹמֵר אוֹהֲבָיו בַּדִּין, לְתוֹמֵךְ תְּמִימָיו בְּיוֹם דִּין״: פיוט המתאר את פעולותיו של הבורא במשך יום הדין, כשהוא זוכר, מוחל וסולח לעמו ישראל. גם פיוט זה, כקודמיו, ערוך לפי סדר הא״ב.
אבינו מלכנו
לאחר ׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ פותחים את ארון הקודש ואומרים בעמידה את התפילה המיוחדת: ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ״.
תפילה ייחודית זו בנויה עם עשרות משפטים ומשאלות שכל אחד מהם פותח בפנייה לאדון העולמים: ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ״, ובה אנו מבקשים את רוב הצרכים העיקריים של האדם, הפרטיים והכלליים.
התפילה מסתיימת במילים: ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ״.
כשחל ראש השנה בשבת, אין אומרים ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ״ (אך הספרדים נוהגים כן לומר, בדילוג הבקשות שנוגעות לחטאים ועוונות).
המשך התפילה
לאחר מכן אומרים ״שִׁיר שֶׁל יוֹם״ המתאים לאותו יום בשבוע שבו חל ראש השנה, ומוסיפים לאחר מכן את המזמור ״לְדָוִד ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי״.
אין אומרים ״הַלֵּל״ בראש השנה – כמו בכל ראש חודש או חג – היות והקדוש ברוך הוא יושב עם ׳ספרי החיים׳ ו׳ספרי המתים׳ לפניו, ולא מתאים לומר ׳שירה׳ ו׳הלל׳ בזמן זה.
קריאת התורה
פתיחת הארון והוצאת ספר התורה בראש השנה שונה מכל שבת:
לאחר אמירת פסוקי ״אַתָּה הָרְאֵתָ״ ו״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן״, יש לומר שלוש פעמים ברציפות את ״שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים״: ״ה׳ ה׳ אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן״, ולאחריה אנו מוסיפים תפילה ובקשה אישית: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לְטוֹבָה…״.
לאחר מכן אומרים את תפילת ״בְּרִיךְ שְׁמֵהּ״, ומוציאים שני ספרי תורה מארון הקודש.
לאחר שהחזן והקהל אומרים ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, משנים מעט את הנוסח הרגיל של כל שבת ואומרים: ״אֶחָד אֱלֹקֵנוּ גָּדוֹל אֲדוֹנֵנוּ, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ״ (במקום ״קָדוֹשׁ שְׁמוֹ״).
בספר הראשון עולים לתורה חמישה אנשים ובו קוראים את פרשת ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״ מתוך פרשת ״וַיֵּרָא״, היות ועל פי המסורת בראש השנה נפקדו שרה אימנו וחנה – אֵם שמואל הנביא.
בספר השני, עולה אדם אחד ל׳מַפְטִיר׳ ובו קוראים קטע שעוסק בקרבנות ראש השנה, מתוך פרשת ״פִּנְחָס״.
את קריאת התורה של ראש השנה קורא ה׳בעל קריאה׳ במנגינה מיוחדת המעוררת את הלב.
לאחר הגבהת ספר התורה, מברך ה׳מַפְטִיר׳ את ׳בִּרְכַּת הַהַפְטָרָה׳ וקורא את ההפטרה מספר ׳שְׁמוּאֵל׳ ובה מסופר על לידתו של שמואל הנביא.
לאחר ה׳הַפְטָרָה׳, מברך ה׳מַפְטִיר׳ את ׳בִּרְכוֹת הַהַפְטָרָה׳ ומוסיף לאחריהן ברכה מיוחדת: ״עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה״ – המיוחדת עבור ״יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה״.
כשחל ראש השנה בשבת, אומרים כאן ״יְקוּם פֻּרְקָן״ ו״מִי שֶׁבֵּרַךְ״.
תקיעת שופר
רקע
הרגע המרכזי והחשוב ביותר של ראש השנה הינו זמן התקיעה בשופר.
כפי שכבר הזכרנו בתחילת החוברת, השופר הוא למעשה סוג של ׳כלי נגינה׳ העשוי בדרך כלל מקרן חלולה של אַיִל, בכדי להזכיר לנו את סיפור ״עֲקֵדַת יִצְחָק״, בו נתן הבורא לאברהם אבינו להבין כי עליו להקריב את בנו יחידו יצחק כקרבן, אך ברגע האחרון עצר אותו מלעשות זאת. כתחליף לבנו יצחק, הקריב אברהם איל שהסתתר בסבך העצים, וזכר לכך אנו משתמשים דווקא בקרן של איל לתקיעת שופר, (כל קרן חלולה מבהמה או חיה טהורה – כשרה, למעט קרן פרה שהיא עצם אחד).
בנוסף לתכונת קול השופר ה׳מעוררת׳ ו׳מרעידה׳ את לב השומעים ומחדירה בו הרהורי תשובה, ישנם שתי סיבות נוספות לתקיעת השופר בראש השנה:
- מטרת התקיעה בראש השנה הינה לציין שביום זה אנו ׳ממליכים׳ את הקדוש ברוך הוא למלך על כל הארץ, כי דרכם של מלכים היה לציין מאורע של הכתרה על ידי שופרות.
- קול השופר מזכיר לנו את מעמד הר סיני בו התגלה בורא העולם לראשונה לעם ישראל והעניק לו את ׳עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת׳. בראש השנה אנו נזכרים במעמד מרטיט זה והוא ממריץ אותנו לקבל את התורה מחדש באותה צורה שבה קיבלוה אבותינו – באופן של ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע״.
ה״בַּעַל שֵׁם טוֹב״ הקדוש, מייסד תנועת החסידות ממשיל את קול השופר לבכי של ילד המבקש דבר-מה מאביו. הבקשה היא כה חזקה והרגש מתפרץ, עד שאין ביכלתו לומר במילים ברורות את רצונו, והוא פורץ בבכי וצעקה מתמשכת.
התקיעות
מן התורה חובה לשמוע תשע תקיעות בלבד, אך היות וישנו ספק האם מה שאנו מכנים היום בשם ״תְּקִיעָה״ היא היא התקיעה שאליה התורה התכוונה, קבעו חכמים שחובה לשמוע רצף של שלושים תקיעות, שבתוכם בטח ׳מסתתרות׳ אותן תשע התקיעות.
מצוות תקיעת שופר בראש-השנה מופיעה בתורה במלים: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״. התרגום הראשון שנמצא למלה ״תְּרוּעָה״ הוא: ״יְבָבָא״, מלשון בכי ויבבה. מכאן למדו חכמינו, כי תקיעת-השופר צריכה להישמע כמו בכי.
התקיעות מחולקות לשלושה סוגים:
״תְּקִיעָה״: כינוי לתקיעה ארוכה וממושכת.
״שְׁבָרִים״: כינוי לרצף של שלושה קולות קצרים, המזכירים לנו בכי שנשמע כמו גניחות קטועות.
״תְּרוּעָה״: רצף של תשע קולות קצרים ביותר, היוצאים תוך כדי נשימה אחת, הדומים לבכי קטוע וקצר כמו יללה.
שלושים התקיעות מורכבות מה׳סדרות׳ הבאות:
- שלוש פעמים תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה (המכונים: תשר״ת)
- שלוש פעמים תקיעה-שברים-תקיעה (המכונים: תש״ת)
- שלוש פעמים תקיעה-תרועה-תקיעה (המכונים: תר״ת)
- למעשה, תוקעים ברצף את שלושת הסוגים תשר״ת תש״ת תר״ת – שלוש פעמים.
בראש השנה תוקעים סך הכל מאה קולות: שישים תקיעות, עשרים שברים ועשרים תרועות.
מי תוקע ומי חייב לשמוע?
האדם התוקע בשופר נקרא ׳בעל תוקע׳. אדם זה נבחר לכך על ידי הציבור ובתפקידו הוא מייצג את כל אחד מהמתפללים, היות ולאמיתו של דבר כל אחד ואחד מחויב בתקיעת שופר בפני עצמו. ה׳בעל תוקע׳ מוציא ידי חובה את כל השומעים בתקיעה, וגם בברכות, ולכן חשוב לענות ״אָמֵן״ על ברכותיו.
- כל אחד מעל גיל שלוש עשרה יכול להיות ׳בעל תוקע׳ ובלבד שהוא בקי בהלכות תקיעת השופר.
היות ומהתורה הזמן של תקיעת השופר הוא רק ביום ולא בלילה, מצוה זו נכללת בקטגוריה של המצוות שתלויות בזמן ונשים פטורות ממנה. עם כל זאת, למרות ה׳פטור׳, נוהגות נשים רבות לבוא לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר.
ש. האם צריכים להביא גם את הילדים הקטנים לשמוע את תקיעות השופר?
ת. כן! מצווה להביא את הילדים – ולו הקטנים ביותר – לבית הכנסת. כמובן שיש לשמור על השקט ועל האווירה המכובדת של בית הכנסת ולכן יש לדאוג מראש לתעסוקה הולמת לתינוקות ולפעוטות בכדי שלא ירעישו ויפריעו לשאר המתפללים.
סדר התקיעות:
לאחר קריאת התורה, נערכים לקראת תקיעת שופר. תקיעות אלו נקראות בשם ״תְּקִיעוֹת מְיֻשָּבׁ״, כדי להבדיל אותם מהתקיעות של תפילת ה״עֲמִידָה״ שתוקעים בהמשך, המכונים ״תְּקִיעוֹת מְעֻמָּד״.
אל הבמה עולה ה׳בעל תוקע׳ יחד עם אדם נוסף שתפקידו לעזור ולסמן לתוקע איזו תקיעה תוקעים כעת, בכדי שלא יתבלבל בתוך רצף התקיעות.
- לפני התקיעות אומרים הציבור והחזן שבע פעמים את מזמור ״לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח״, ולאחר מכן אומרים פסוקים ותפילות מיוחדות שראשי התיבות שלהם הוא קר״ע שט״ן – רמז לכוחה של תקיעת השופר שיכולה ׳לקרוע׳ ולבטל את קיטרוגו של השטן.
לפני התקיעות מברך התוקע שתי ברכות:
- ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ . . אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר״
- ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ . . שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה״.
- בשעת אמירת הברכות על כל אחד מהמתפללים לחשוב על כך שהתוקע למעשה תוקע ומברך גם בשבילו ו׳מוציא אותו׳ ידי חובת הברכה והמצווה.
- מתחילת הברכות אין לדבר שום דיבורים – עד סוף התקיעות שתוקעים בסיום ׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ של תפילת מוסף.
כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעים בשופר, היות וחוששים שמא אדם שרוצה לתקוע ואינו יודע איך, יצטרך לטלטל את השופר וללכת לאדם שילמד אותו, וה׳טלטול׳ אסור בשבת. (על מושגי היסוד של שבת ראה בהרחבה בחוברת ׳יַהֲדוּתוֹן – שַׁבָּת קֹדֶשׁ׳), ולכן כאשר היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, תוקעים רק ביום השני.
לאחר התקיעות, נושאים תפילה קצרה ובה אנו מבקשים שאותם מלאכים שיָצאו מן התקיעה, השברים והתרועה, יעלו לפני ״כִּסֵּא הַכָּבוֹד״ וימליצו עלינו טוב. לאחר מכן אומר החזן שלושה פסוקים בניגון מיוחד: ״אַשְׁרֵי הָעָם״, ״בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן״, ו״כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה״ והקהל עונה אחריו פסוק בפסוק.
תפילת מוסף
לאחר התקיעות אומרים ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״, מחזירים את ספר התורה לארון הקודש, והחזן ניגש לעמוד התפילה בכדי להתחיל את תפילת מוסף.
לפני התפילה נושא החזן תפילה מיוחדת הפותחת במילים: ״הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ, נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל״… בו הוא מבקש מהשם שיצליח בתפילתו ויעורר רחמים על עם ישראל, בשם כל הציבור שמאחוריו.
בשונה מכל תפילת ׳עֲמִידָה׳ רגילה של תפילת מוסף לשבת או חג, בה ישנן שבע ברכות, קבעו חכמים שלוש ברכות מיוחדות לראש השנה, הנקראות בשם: מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, בנוסף לשלושת הברכות הראשונות והאחרונות.
מַלְכֻיּוֹת – בברכה זו מוזכרים ענינים הקשורים עם מלכותו של הבורא על עולמו, ושלעתיד לבוא – בעת הגאולה השלימה – יכירו כל ברואי העולם שהשם הוא זה שמולך על הארץ. ברכה זו מסתיימת במילים ״בָּרוּךְ אַתָּה . . מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן״.
זִכְרוֹנוֹת – בברכה זו מדגישים את השגחתו של הבורא על כל יצורי העולם ועל כך שהוא זוכר את מעשי כולם. בברכה זו כלולה גם תפילה להשם שיזכור את זכות עקידת יצחק. הברכה מסתיימת במילים ״בָּרוּךְ אַתָּה . . זוֹכֵר הַבְּרִית״.
שׁוֹפָרוֹת – בברכה זו מוזכר מעמד הר סיני וקול השופר שנשמע בו, ואנו מבקשים מהשם שנזכה לשמוע במהרה את קול השופר בגאולה הקרובה. הברכה מסתיימת במילים ״בָּרוּךְ אַתָּה . . שׁוֹמֵעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים״.
׳תקיעות מעומד׳
במשך תפילת הלחש של ה׳עֲמִידָה׳ של מוסף תוקעים בשופר בסיום כל קטע מהמלכויות, הזכרונות והשופרות.
כאשר מגיעים לסיום כל קטע, כפי שמופיע במחזור התפילה, ה׳בעל תוקע׳ תוקע עשר תקיעות: תשר״ת תש״ת תר״ת, ואז ממשיכים להתפלל עד סיום הקטע הבא, וכן הלאה. סך כל התקיעות במהלך תפילת ה״עֲמִידָה״: שלושים.
׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ של מוסף
ב׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ של תפילת מוסף יש הרחבה ואריכות גדולה, ומתווספים פיוטים וקטעי תפילה רבים, בנוסף לשלושת הקטעים המרכזיים: מלכויות, זכרונות ושופרות. חלקם נאמרים בעמידה, חלקם בישיבה, מקצתם בעת שארון הקודש פתוח ומקצתם כשהוא סגור.
- גם במהלך ׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ תוקעים בשופר עשר תקיעות לאחר כל קטע מהמלכויות הזכרונות והשופרות, כשסך כל התקיעות הוא שלושים.
קטעים מרכזיים במהלך ׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ של מוסף:
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף״: פיוט זה הוא בין המפורסמים בפיוטי הימים הנוראים, הוא מיוחס לרבי אמנון ממגנצא (ראה מסגרת) ונאמר מול ארון הקודש הפתוח.
בפיוט זה מתואר יום הדין בצורה תמציתית ו׳קולעת׳. הקדוש ברוך הוא מצטייר בו כדיין היושב על כיסא המשפט, דן כל אדם לפי מעשיו, ׳סופר׳ ו׳מונה׳ את המצוות והעבירות, ו׳קוצב׳ את גורלו לשנה החדשה. פיוט זה, מטבע הדברים, מרגש מאוד ומעביר ׳רטט׳ של תשובה.
מקור התפילה:
בימי הביניים חי בעיר מגנצא שבגרמניה יהודי צדיק ומורם מעם בשם רבי אמנון, שהיה אחד הדמויות המרכזיות ביותר בעולם היהדות של אירופה באותה תקופה.
בשל מעמדו המכובד, החלו ההגמון והשרים של אותה עיר להיטפל אליו ולבקש ממנו שימיר את דתו. באם יצליחו, חשבו, יגרום הדבר ל׳תגובת שרשרת׳ ענקית של יהודים שימירו את דתם בעקבותיו. מיותר לציין שרבי אמנון דחה את בקשתם בצורה נעימה אך תקיפה, אך למרות זאת הם לא ויתרו והיו באים בכל הזדמנות אפשרית בכדי ׳ללחוץ׳ עליו שיעזוב את יהדותו.
פעם אחת, לאחר מסכת של ׳הטפות׳ והפצרות, לא יכול היה רבי אמנון יותר לעמוד בלחץ ומפיו יצא המשפט: ״תנו לי שלושה ימים לחשוב על כך״.
ברגע שיצאו מילים אלו מפיו, הבין עד כמה שגה וחטא. האם בכלל ישנה אפשרות כזו שהוא ימיר את דתו? איך בכלל עלתה על דעתו מחשבה כזו שייתכן ויעזוב את יהדותו?
רבי אמנון גזר על עצמו צום ובמשך כל אותם שלושה ימים בכה והתפלל מעומק ליבו.
לאחר שלושה ימים, כשראה ההגמון שרבי אמנון לא התייצב לפניו, שלח חיילים בכדי להביאו. לשאלת ההגמון מדוע לא ענה על השאלה כפי שדובר, השיב רבי אמנון כי הוא מבקש שיכרתו לו את הלשון, אותה לשון שאמרה את המשפט הנורא ההוא.
״ככה״? הגיב ההגמון בזעם. ״לא את הלשון אכרות לך, כי אם את הרגליים שלא באו אלי במועד ואת הידיים שסרבו לחבק את הצלב.
ההגמון לא איחר מלמלא את גזר הדין האכזרי, ורבי אמנון ביקש שיובילו אותו כך לבית הכנסת, כרות ידיים ורגליים. אותו יום היה ראש השנה, ומיטתו של רבי אמנון הונחה על בימת הכנסת בשעת תפילת מוסף.
במצבו הנורא, נשא רבי אמנון את עיניו לשמים וחיבר את תפילה מרטיטה זו: ״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּתׁ הַיּוֹם״. לאחר שסיים, יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.
מיני אז, הפכה תפילה זו לאחד הסמלים המאפיינים את תפילת ראש השנה והיא נאמרת ברגש ומתוך נעימה מיוחדת.
- ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵ-ל אֱמוּנָה״: פיוט המסודר לפי סדר האל״ף בי״ת המדבר על האמונה בהשם שהוא כל יכול, צדיק וישר ושופט צדק.
תפילת ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״
בתוך ברכות ה״מַלְכֻיּוֹת״ שהחזן אומר בשעת ״חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ״, מופיעה התפילה שאנו אומרים בדרך כלל בסיום כל תפילה: ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל״.
התפילה מדברת על ההבדל התהומי שיש בינינו לבין אומות העולם, ביחס לאמונה באלוקים אחד. בעוד שכל העמים האחרים עובדים ומשתחווים ״לְהֶבֶל וְלָרִיק״, עם ישראל מאמין במלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, האלוקים האחד והיחיד, בורא העולם ומנהיגו.
- לפני אמירת ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״ פותחים את ארון הקודש לכמה רגעים. סוגרים אותו לקראת אמירת המילים ״שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם . . לְהֶבֶל וְלָרִיק״ ופותחים אותו שוב לקראת אמירת המילים ״וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים״.
- כאשר החזן מגיע למילים ״וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים״ יש לרדת עם הברכיים על הרצפה, ולהשתחוות בצורה מלאה: להניח את הידיים מלפנים ולהתכופף עד שהראש ייגע ברצפה.
- יש לפרוס מפה או מגבת וכדומה על הרצפה, כדי להפסיק בין הפנים לרצפה, ועליה לעשות את ה׳כריעה׳ וה׳השתחוואה׳, היות ואסור להשתחוות על רצפת אבן מחוץ לבית המקדש.
׳בִּרְכַּת כֹּהֲנִים׳
בתפילת מוסף, נוהגים הכוהנים לברך את הציבור ב״בִּרְכַּת כֹּהֲנִים״.
במהלך ׳בִּרְכַּת כֹּהֲנִים׳ יש לומר תפילה מיוחדת – שתוכנה הוא שיהיו כל חלומותינו לטובה – המתחילה במילים ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״. תפילה זו נאמרת על ידי הציבור תוך כדי שהכוהנים ׳מנגנים׳ את המילים: ״וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״.
סיום התפילה
קרוב לסיום ברכת ״שִׂים שָׁלוֹם״, פותחים את ארון הקודש והחזן מכריז בקול: ״הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ, הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ . . הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ״ וכו׳, והקהל עונה ״אָמֵן״ וחוזר על כל משפט. נהוג לשיר ולשמוח בין משפטים אלו, לאות שמחה וביטחון כי שמע השם את תפילותינו.
לאחר סיום ׳חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ׳ מתחיל החזן ׳קַדִּישׁ שָׁלֵם׳ ולאחר חצי קדיש, תוקעים עוד עשר תקיעות בכדי להשלים את החשבון הכללי למאה תקיעות.
אומרים ״אֵין כֵּאלוֹקֵינוּ״ ו״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״, אומרים את פרקי התהילים היומיים ליום א׳ בחודש, ובנוסף – עוד שלושה פרקים: פ״ח, פ״ט וצ׳, לפי הסדר שהתחלנו בראש חודש אלול.
לסיום, תוקעים עוד רצף של שלושים תקיעות בשופר בכדי ׳לערבב׳ ו׳לבלבל׳ את השטן, ולאחר מכן אומרים ״שֵׁשׁ זְכִירוֹת״ כמו בכל יום ומסיימים את התפילה.
לאחר התפילה, נהוג ללכת הביתה בנחת, בשמחה, ומתוך ביטחון כי אלוקים שמע וקיבל את תפילותינו.
סעודת החג
לאחר שחוזרים מבית הכנסת, עושים קידוש על היין.
כשחל ראש השנה בשבת, אומרים את כל קטעי השבת – “מִזְמוֹר לְדָוִד”, “אַתְקִינוּ”, “וְשָׁמְרוּ”, “אִם תָּשִׁיב”, “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” – בלחש.
מחזיקים את הכוס באותה צורה בה החזקנו אותו אתמול בלילה בשעת הקידוש, אומרים את הפסוק: “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב” וממשיכים עם “סַבְרִי מָרָנָן”. בשעת ברכת “בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן” יש להביט ביין שבכוס, ולאחר מכן שותים את היין.
לאחר הקידוש ‘נוֹטְלִים’ ידיים עבור הסעודה, מברכים “הַמּוֹצִיא” על שתי חלות שלימות, טובלים את החלה בדבש ולאחר מכן סועדים את סעודת החג.
בסיום הסעודה מברכים ‘בִּרְכַּת הַמָּזוֹן’: נוטלים ‘מַיִם אַחֲרוֹנִים’, עושים ‘זִמּוּן’ באם ישנם שלושה אנשים מעל גיל בר מצווה, ומודים לאלוקים על האוכל הטעים שנתן לנו.
ב’בִּרְכַּת הַמָּזוֹן’ מוסיפים את הקטעים הבאים: “יַעֲלֶה וְיָבוֹא” – “בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה” ו”הָרַחֲמָן” המיוחד לראש השנה.
כשחל ראש השנה בשבת, מוסיפים את “רְצֵה והַחֲלִיצֵנוּ”, ו”הרחמן”.
ניצול היום
במשך ארבעים ושמונה השעות של ראש השנה משתדלים מאוד שלא לישון או להתבטל בשעות היום, בכדי שלא ׳להרדים׳ את המזל שלנו במשך כל השנה.
יש להרבות בכל העת באמירת תהילים וטוב לומר לפחות פעמיים את ספר התהילים במשך ימי ראש השנה.
בתהילים יש ק״נ ( 150 ) מזמורים, וכשאומרים פעמיים את כל התהילים, מגיעים למספר 300 , שהוא בגימטריה: ״כַּפֵּר״.
תפילת מנחה
מתפללים את תחילת תפילת מנחה כמו בכל שבת: ׳קָרְבָּנוֹת׳, ״אַשְׁרֵי״ ו״וּבָא לְצִיּוֹן״.
כשחל ראש השנה בשבת, מוציאים ספר תורה מארון הקודש, וקוראים בו את פרשת השבוע ״הַאֲזִינוּ״ מתוך ספר ״דְּבָרִים״.
תפילת ה׳עֲמִידָה׳ זהה לזו של שחרית וערבית, והחזן חוזר עליה ב״חֲזָרַת הַשַּ״ׁץ״.
לאחר מכן (כשיום ראשון של ראש השנה אינו חל ביום שישי או בשבת) פותחים את ארון הקודש וכל הציבור אומר יחד את תפילת ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ״, ו׳קדיש שלם׳.
לקראת סיום יש לומר את פרק כ״ז בתהלים: ״לְדָוִד ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי״, ולאחר מכן אומרים ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״, ״אַל תִּירָא״ ומסיימים את התפילה.
תַּשְׁלִיךְ
״תַּשְׁלִיךְ״ הוא כינוי לתפילה קצרה המכילה פסוקים המכוונים כנגד ״שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים״ של הקדוש ברוך הוא. בתפילה זו אנו מביעים את רצוננו ׳להשליך׳ מעלינו את כל החטאים, לחזור בתשובה ולהישאר נקיים.
כחלק מתפילה זו, אנו אומרים: ״תַּשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתֵינוּ״, ומכאן המקור לשמו של המנהג והתפילה: ׳תַּשְׁלִיךְ׳.
מתי ואיפה?
לאחר תפילת מנחה של היום הראשון של ראש השנה, לפני שקיעת השמש, יש ללכת אל שפת נהר, ים או אפילו בריכה שיש בה דגים, או לכל הפחות למקום שממנו רואים מקומות אלו – והעיקר שיהיו שם דגים – ואומרים שם את התפילה.
- היות ולשם ה׳תַּשְׁלִיךְ׳ יוצאים החוצה מבית הכנסת ומתפללים ליד הנהר או הים, יש להקפיד על הפרדה בין גברים לנשים במהלך התפילה.
ש. האם ניתן לעשות ׳תַּשְׁלִיךְ׳ ליד אקווריום?
ת. ישנה עדיפות ללכת לשפת נהר, ים או בריכה עם דגים, אך כשהדבר לא אפשרי, ניתן אכן להסתפק ב׳סימן מים׳ כלשהו: אקווריום, קערת מים ואפילו ליד הכיור כשהברז פתוח.
למה דווקא במקום עם מים ודגים?
- שפע המים מרמז על חסדי השם המשולים למים, וכל מהות ה׳תַּשְׁלִיךְ׳ הוא בכדי לעורר רחמים וחסדים.
- לדגים אין עפעפיים ועיניהם תמיד פקוחות, דבר המסמל את ההשגחה התמידית של הקדוש ברוך הוא עלינו: ״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״.
- אנו מבקשים שנהיה כמו הדגים, במובן הזה שלא שולטת בהם ׳עַיִן הָרַע׳ היות והם מכוסים תמיד במים.
- דגים מסמלים פריון, ואנו מאחלים לעצמנו שנפרה ונרבה כדגים.
- לאחר אמירת פסוקי ה׳תַּשְׁלִיךְ׳, יש לנער את שולי הציצית. בכך אנו מרמזים שאנו משליכים מעלינו את החטאים ומחפשים דרכים לשוב אל השם.
הכנה ליום השני של ראש השנה
היות וכל יום של ראש השנה הוא חג בפני עצמו, אסור לבשל, להדליק נרות )כמובן בדרך המותרת בחג( או לעשות כל מלאכה המותרת בחג אם היא במוצהר עבור היום השני של ראש השנה.
צריך לחכות עד לאחר ‘צֵאת הַכּוֹכָבִים’ של היום הראשון, ורק אז ניתן להתחיל בהכנות עבור היום השני: בישולים, הכנות שונות – כמו למשל: להוציא אוכל מהמקפיא לצורך הסעודה של היום השני, וכמובן: הדלקת נרות.
