רקע
בתחילת מסכת "רֹאשׁ הַשָּׁנָה" שבמשנה, מוזכרים ארבעה סוגים של "רָאשֵׁי שָׁנִים", כשכל אחד מהם משמש כ"רֹאשׁ הַשָּׁנָה" לתחום אחר:
- א' בניסן – ראש השנה למניין שנות מלכי ישראל, ותחילת השנה התנכ"ית המתחילה בחודש ניסן.
- א' באלול – ראש השנה למעשר בהמה, שכל הבהמות הנולדות מיום זה והלאה, נחשבים כשייכים לשנה הבאה, בקשר להפרשת מעשר זה.
- א' בתשרי – ראש השנה לדין, שבו עוברים כל הנבראים לפני הבורא ודינם נגזר לשנה החדשה, ראש השנה למניין שנות השמיטה והיובל, ראש השנה למצוות מעשר תבואה ועוד.
- ט"וּ בִּשְׁבָט – "רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן".
ט"ו בשבט נקבע כ"רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן" משום שבתאריך זה יָרדו כבר רוב הגשמים של החורף השנתי, האדמה רוויה ודשנה, משובחת וראויה להצמיח, וכל הנטיעות שינָטעו מיום זה והלאה הינם בחזקת נטיעות 'יפות' שייקלטו היטב באדמה ויצמיחו פירות וירקות מזינים ועסיסיים.
במילים 'ישראליות' יותר, נוכל להגדיר את ט"ו בשבט כ"יום תחילת השנה החקלאית של העצים".
"מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ"
מבחינת הלכתית, לט"ו בשבט יש השלכות מעשיות על מצוות והלכות רבות הקשורות לעצים ולפירות, שניתן לקיים אותם רק בארץ ישראל ולא בחו"ל. מצוות אלו מכונים בשם "מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ" משום שבכדי לקיים אותן צריכים להיות דווקא בארץ ישראל, כך שקיומן 'תלוי' במיקום הגיאוגרפי של העצים.
המצוות העיקריות הינם "הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת", "שְׁמִטָּה", "עָרְלָה" ו"נֶטַע רְבָעִי". להלן סקירה קצרה, 'על רגל אחת' אודות מצוות מיוחדות אלו, ה'תלויות' בארץ:
הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת
תְּרוּמָה גְּדוֹלָה: לאחר שהיבול הראשוני נהיה מוכן, יש ל"יִשְׂרָאֵל" )=כינוי ליהודי שאיננו לא "כֹּהֵן" ולא "לֵוִי"( לקחת ממנו חלק קטן ולתת אותו לכהן, מידי שנה בשנה.
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן: לאחר שה"יִשְׂרָאֵל" נתן ו'תרם' לכהן "תְּרוּמָה גְּדוֹלָה", עליו לקחת עשירית מהיבול שנותר, ולתת אותו ללֵוִי, מידי שנה בשנה.
תְּרוּמַת מַעֲשֲׂרֵ: מתוך הכמות שקיבל הלוי ב"מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן", עליו גם לתת עשירית לכהן, מידי שנה, כיום מפריש הבעלים גם הפרשה זאת )ואינה נאכלת, כמו התרומה הגדולה(. זה החלק הגדול ביותר בהפרשה שאינו נאכל (1% מכלל היבול).
מַעֲשֵׂר שֵׁניִ: לאחר שישראל הפריש "מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן", הוא צריך לקחת ו'להפריש' עשירית מהיבול שנותר לו ולאכול אותו בטהרה בירושלים. או לחילופין, מה שעושים בפועל, לפדות אותו על 'פרוטה' ואז ניתן לאוכלו כרגיל. חובת קיום מצווה זו היא רק בפירות השנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למניין ה"שְׁמִיטָה" (מחזור של שבע שנים).
מַעֲשֵׂר עָניִ: כ'השלמה' ל"מַעֲשֵׂר שֵׁנִי", בשנה השלישית והשישית למניין ה"שְׁמִיטָה", לוקחים עשירית מהיבול שנותר לאחר "מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן" ונותנים אותו לעניים, במעשר זה אין קדושה אלא הוא רכוש העני, ולכן גם כיום יש לתיתו לעני או מוסד המאכיל נזקקים.
ערְָלהָ
לאחר שנוטעים עץ פרי, ישנו איסור לאכול או ליהנות מפירותיו במשך שלושת השנים הראשונות שלו. במשך זמן זה, הפירות מכונים בשם "עָרְלָה". את הפריחה של פירות ה'ערלה', עדיף לקטוף מן העץ ולהשליך לאיבודף כדי שלא ייכשלו באיכלת הפרי האסור (וגם לטובת העץ).
נטֶעַ רְבעָיִ
לאחר שלושת השנים הראשונות של הפרי, הוא מקבל 'קְדֻשָּהׁ' מיוחדת למשך כל השנה הרביעית והוא מכונה "נֶטַע רְבָעִי". יש לאכול אותו בטהרה בירושלים, או להמיר אותו בכסף שבו יקנו אוכל אחֵר שיהיה 'קדוש'.
ט"ו בשבט כ"רֹאשׁ הַשָּׁנָה"
יום ט"ו בשבט נחשב למשמעותי ביותר עבור קיומן של מצוות אלו, משום שהוא קובע את תחילתה של השנה החקלאית, כדלהלן:
במצוות "תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת" של פירות האילן – פרי שעבר את שלב ה'חנטה' )שלב המציין את העובדה שהפרי אכן התחיל לגדול באופן משמעותי, אך עדיין לא הגיע לשליש מגודלו המלא והטבעי( לאחר ט"ו בשבט – נחשב כבן השנה החדשה, אף שייתכן שהוא התחיל לצמוח הרבה קודם לכן. אך אם הוא עבר את שלב ה'חנטה' לפני ט"ו בשבט, אזי הוא נחשב כבן השנה הקודמת.
- למצב בו חלה עליו מצוות המעשר לפני ט"ו בשבט – ייחשב כשייך לשנה הקודמת של 'שנת המעשרות' ולכן נצטרך לתת עשירית רק מהכמות שהגיעה לשליש הבשלתה עד ט"ו בשבט.
בימינו מקיימים את כל מצוות "תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת" בצורה קצת שונה, משום שהתרומה אינה טהורה, ולא ניתן לאכול בימינו מעשר שני ונטע רבעי בטהרה, הכהנים טמאים, ובית המקדש עומד חרב.
איך בכל זאת מקיימים מצוות אלו? ראו בהרחבה בחוברת: "יַהֲדוּתוֹן – הַבַּיִת הַיְּהוּדִי".
מנהגי ט"ו בשבט
אנו חוגגים את יום חמישה עשר בשבט (ט"ו בשבט) במנהגים הבאים:
- אין אומרים בתפילות את קטעי ה"תַּחֲנוּן", החל מתפילת מנחה של יום י"ד בשבט.
כאשר ט"ו בשבט חל בשבת, אין אומרים "אָב הָרַחֲמִים" לפני תפילת מוסף, ואת "צִדְקָתְךָ צֶדֶק" בסוף תפילת מנחה.
- אין צמים בט"ו בשבט, אפילו חתן ביום חתונתו.
- נוהגים לאכול ביום זה פירות שונים, ובפרט אלו שמוזכרים בפסוק המשבח את פירות ארץ ישראל: ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים. (בפסוק מופיעים גם "(אֶרֶץ) חִטָּה וּשְׂעוֹרָה", אך הם 'קיבלו כבר יחס' בא' בתשרי – שהוא ראש השנה למעשר תבואה, כפי שהזכרנו בתחילת הקטע).
- יש לברך ביום זה ברכת "שֶׁהֶחֱיָנוּ" על פרי חדש שלא אכלנו מאז העונה הקודמת שלו.
אכילת פירות
היות וישנה סבירות גבוהה להימצאות של תולעים בפירות, לכן צריך לבדוק היטב לפני שאוכלים כל פרי.
- תמרים, משמשים ותאנים – חובה לפתוח לפני האכילה ולבדוק היטב שהם 'נקיים' מתולעים. יש לבדוק במיוחד את התאנים, עקב נגיעוּת גבוהה.
- פירות יבשים – יש לקנות אותם במקומות שמקפידים בהם על נקיון ברמה גבוהה, ועדיף לקנותם ארוזים.
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" – המסר הרוחני
התורה ממשילה את האדם לעץ השדה, ואכן, בתחומים רבים ניתן למצוא דמיון וקוים מקבילים בין האדם לאילן:
בצורתם החיצונית-פיזית ניתן לומר שכל חלקי העץ מצויים גם אצל האדם: צמרת האילן מקבילה לראש, הגזע ש'מחזיק' את העץ דומה לגוף, הענפים הם כמין ידיים, והשורשים מזכירים לנו רגליים התקועות באדמה. כמו כן, העץ 'נושם' באמצעות העלים, בגזע קיימים 'עורקים' שדרכם עוברים נוזלים הדרושים לקיומו, ואפילו קליפה חיצונית – המקבילה לעור האדם – השומרת עליו מפני מזיקים.
אך במהותם הפנימית-רוחנית ישנו מימד עמוק יותר המעניק לנו פרספקטיבה שונה על הקשר שבין האדם לאילן, כדלהלן:
השורש נמצא ו'חבוי' עמוק באדמה, אך בלעדיו העץ לא יכול להמשיך לחיות. השורשים מעניקים לעץ את המינרלים שהוא זקוק להם, ובזכותם העץ נשאר נטוע במקומו גם במצבים של רוחות סערה ומזג אויר קשה.
- השורש הרוחני הוא – האמונה. היא 'חבויה' ומסתתרת בעמקי נשמתו של היהודי, ומשם 'מזרימה' לו חיות וכוח רוחני. מבחינת האמונה, אין הבדל בין יהודי 'פשוט' לצדיק גדול, והיא מחברת את היהודי עם בורא העולם בצורה חזקה. במצבים 'סוערים', בהם ניצב היהודי בפני נסיונות קשים באמונה, צצה האמונה ועולה אל פני השטח בעוצמה, בתוקף ובגאון יהודי. גוף האילן מהווה את רובו של העץ – הגזע, הענפים והעלים. בו בא לידי ביטוי יופי העץ והדרו, ודרכו ניתן לדעת את סוג העץ ואת איכות הפירות שיצמחו ממנו. במשך השנים גוף האילן גדל ומתרחב, ושכבות רבות מקיפות אותו, שומרות עליו ונותנות לו הגנה מפני מזיקים.
- ה'גוף' הרוחני הוא התורה והמצוות, משום שרוב זמנו של היהודי סובב סביבם. בשונה מהאמונה, לימוד התורה וקיום המצוות ניכרים לעין כל, ודרך מעשיו של האדם ניתן 'לקטלג' אותו לרמת הקדוּשה בה הוא שרוי. על האדם להתמיד בקיום מצוות ולימוד תורה כל הזמן, ובכך הוא 'עוטף' את עצמו בשכבות רוחניות השומרות עליו מפני 'מזיקים' שונים. אך גם השורש, גם הגזע, הענפים או העלים – לא 'נוגעים' במטרה שלשמה נטעו את העץ מלכתחילה. האילן מגיע לתכליתו ולייעודו רק כאשר הוא עושה ומצמיח פירות, שבהם מסתתרים גרעינים שדרכם יהיה ניתן לטעת עצים נוספים שאף הם יגדלו ויצמיחו פירות, וכך הלאה…
- הדבר נכון גם בחייו הרוחניים של האדם: אין ליהודי להסתפק בהשגים – מרשימים ככל שיהיו – שמביאים רק אותו ל'שלמות' רוחנית. מטרת ירידתנו לעולם הזה הוא בשביל 'לעשות פירות', להשפיע טוב וחסד על סביבתנו, לגרום לאדם נוסף לעשות מעשה טוב למישהו שלישי, ולהפוך את האנשים שבקרבתנו ל'עצי פרי' – בעלי שורשים חזקים (אמונה), גזע, ענפים ועלים (תורה ומצוות), ומצמיחי פירות (דאגה לשני).
חודש שְׁבָט
חודש שבט הינו החודש החמישי בלוח השנה העברי המתחיל בחודש תשרי, והאחד-עשר בלוח השנה התנ"כי המתחיל בניסן.
שמו של החודש מגיע אף הוא, כשאר שמות החודשים, מגלות בבל, ומשמעותו היא 'מַכֶּה' (כנראה, מפאת היותו חודש חורפי, המתאפיין בגשם כבד).
מהאירועים הבולטים בחודש זה:
- אחת משבתות חודש שבט נקראת בשם "שַׁבַּת שִׁירָה", ובה נוהגים לפזר אוכל לציפורים.
- בט"ו בשבט חל "רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת", ונוהגים לאכול ביום זה מפירות 'שבעת המינים' שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
"שְׁבטָ" ראשי תיבות: שֶׁנּשְִׁמעַ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת.