חג הפסח – חג יציאת מצרים
חג הפסח הוא חג יציאת מצרים, והוא הראשון מבין "שְׁלוֹשֶׁת הָרְגָלִים" – פסח, שבועות וסוכות. חג הפסח חל בין התאריכים ט"ו לכ"א בניסן, והוא נמשך 7 ימים (בחוץ-לארץ החג נמשך יום נוסף – עד לתאריך כ"ב ניסן). היום הראשון הוא חג, חמשת הימים שבאמצע קרויים "חוֹל הַמּוֹעֵד", והיום האחרון הוא גם כן חג, ונקרא בשם "שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח" (ובחוץ לארץ – שני הימים הראשונים חג, ארבעה ימים חול המועד, שביעי של פסח וצמוד לו החג "אחרון של פסח").
בט"ו בניסן לפני אלפי שנים יצאו אבותינו ממצרים מעבדות לחרות. זהו אירוע היסטורי, יסודי וחשוב בחיי עם ישראל ובאמונתו, היות ולאחר יציאת מצרים – שהתרחשה תוך כדי ניסים ונפלאות – בחר בנו האלוקים כעם סגולה ונתן לנו את התורה.
סיפור יציאת מצרים
רקע מקדים
יעקב אבינו ובניו נוסעים מארץ ישראל למצרים. יוסף (בנו של יעקב) היה אז מִשְׁנֶה לפרעה מלך מצרים, ובחכמתו הציל את העם המצרי ממוות ברעב. יעקב ומשפחתו מתיישבים בארץ גושן – שהייתה חלק מהממלכה המצרית – שם הם גדלים ומתרבים.
כל עוד יעקב ויוסף היו בחיים, זכו בני ישראל לכבוד והערכה, אך לאחר פטירתם התמנה מלך חדש על מצרים שלא הכיר את יוסף ולא חיבב את בני ישראל.
עבודת פרך
היות ובני ישראל גדלו והתרבו בצורה מואצת, המצרים החליטו שהפתרון הטוב ביותר ל'גידול היהודי' יהיה שִׁעְבּוּד מתוך עבודות פרך קשות. במצב כזה לא יוכלו היהודים להתרבות, ואף ילכו ויתמעטו (מרעב, עינויים, מחלות וכדומה). היהודים נאלצו לעבוד עבודת פרך ולבנות ערים עבור פרעה ועַמו, אך בכל זאת המשיכו להתרבות באופן על-טבעי.
פרעה מצווה על המיילדות של העם היהודי להרוג כל תינוק זכר שנולד, ובאמצעות פעולה אכזרית זו לשים קץ להתפשטותו של הגזע היהודי ולפגוע במושיען של ישראל – משה רבינו. כשהוא נוכח לדעת כי המיילדות היהודיות אינן משתפות פעולה ומתעלמות מהוראתו, הוא 'מעביר הילוך' ומצווה להשליך לַיְּאוֹר (נהר הנילוס) כל תינוק שנולד.
משה נולד
יוכבד, אשתו של עמרם משבט לוי, יולדת בן. עקב גזירת פרעה להשליך כל תינוק ליאור, היא מחביאה אותו בביתה במשך 3 חודשים. לאחר מכן היא בונה תיבה קטנה חסינה למים, ומניחה את התינוק בתיבה על גדות היאור.
בתו של פרעה מגיעה להתרחץ בנהר ורואה את התיבה. עם פתיחתה היא מגלה תינוק בוכה ומבינה שזהו תינוק יהודי. רגשות של רחמים מתעוררים בה והיא מחליטה 'לאמץ' את התינוק הקטן. היא קוראת לו "מֹשֶׁה", היות והיא 'מָשְׁתָה' אותו מן המים. משה גדל ומתבגר בארמונו של פרעה, שם מטפלת בו בת פרעה כאילו היה בנה.
משה הופך למנהיג
משה עוזב את הארמון כאיש צעיר ומגלה שבני עמו סובלים. הוא הורג מצרי אחד, אותו ראה מתעלל ביהודי למול עיניו, ועקב כך נאלץ לברוח ממצרים.
משה מגיע לארץ מִדְיָן, מתחתן עם ציפורה בת יתרו, והופך לרועה צאנו של חמיו. פעם אחת, בזמן שמשה רועה את צאן יתרו, הוא נתקל בשיח בוער (ה"סְנֶה") שלא נשרף. אלוקים מתגלה אליו באותו מעמד ומורה לו ללכת אל פרעה ולבקש ממנו שישחרר את בני ישראל משיעבודם.
מצבם של בני ישראל במצרים לא טוב. פרעה מסרב לשחררם ואף מגביר את סִבְלָם. משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אָחִיו הם אוספים את זקני העם כדי לספר להם שהגיע זמן הגאולה. 'בשורת הגאולה' של משה עוברת במהירות בין כל היהודים ומפיחה רוח של תקווה בעם.
אלוקים מתגלה שוב למשה, מבטיח לגאול את בני ישראל מעבדותם במצרים ולהפוך אותם ל'עם נבחר' על ידי שיעניק להם תורה ומצוות בהר סיני. בהמשך הוא יביא אותם אל ה'ארץ המובטחת' – ארץ ישראל, אותה הבטיח לאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב.
עשר המכות
משה ואהרון באים לארמון פרעה, ודורשים ממנו בשם האלוקים: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי"! פרעה מסרב, ומשה מזהיר אותו שאלוקים ישמיד את מצרים. פרעה ממש 'להקשיח עמדה', ואלוקים מתחיל לתת סדרה של 'מכות' על המצרים.
כשהוא מתייסר וסובל בכל מכה, מבטיח פרעה לשחרר את בני ישראל, אך מיד ברגע שהמכה מסתיימת הוא מתכחש להבטחתו ושוב סורו.
10 המכות, לפי הסדר:
-
- דָּם: המים שביאור נהפכים לדם, הדגים מתים והסירחון עולה.
- צפְרַדְּעֵֽ: גלים אדירים של צפרדעים מציפים את ארץ מצרים וחודרים לתוך הבתים.
- כִּנִּים: עפר מצרים הופך לכינים המתפשטות במהירות בין האנשים והבהמות.
- עָרֹב: מתקפה של המוני חיות טורפות הבאות בעירבוביה.
- דֶּבֶר: מגיפה קטלנית הורגת את כל בהמות המִצְרִים.
- שְׁחִין: מחלת אבעבועות קשה נוחתת על המצרים ובהמותיהם.
- בָּרָד: ברד כבד מעורב באש ניתך במצרים, פוגע בגידולים החקלאיים והורג את מי שנשאר מחוץ לביתו.
- אַרְבֶּה: נחיל עצום של ארבה משחית את כל מה שעוד נשאר מהיבול והצמחיה.
- חשֵׁךְ: חושך ואפילה מוחלטת אופפים את כל ארץ מצרים במשך ששה ימים.
- בְּכוֹרוֹת: בחצות הלילה, אור לט"ו בניסן, מתים כל הַבְּכוֹרִים במצרים.
יציאת מצרים
לאחר עשר המכות נשבר פרעה סופית, ולא זו בלבד שהוא מסכים לשחרר את בני ישראל מארצו, הוא אפילו מגרש אותם ממצרים.
בשנת 2448 לבריאת העולם, יוצאים בני ישראל מארץ מצרים לאחר מאות שנים של שעבוד ועבודת פרך. היות ופרעה ממש 'מגרש' אותם, הם עוזבים במהירות. לבצק שהכינו לדרך אין זמן לִתְפֹּחַ, ולכן הם מסתפקים באכילת מצות.
אבותינו מצטווים לקיים מצוות רבות הקשורות לחג הפסח, מתוך שימת דגש מיוחדת על ההנחלה לדורות הבאים. מצוות אלו משרישות בליבנו את האמונה באלוקים שֶׁגְּאָלָנוּ ממצרים בניסים גלויים, ובחר בנו להיות לו לעם.
מושגים כלליים
הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח
כָּל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח! בלילה הזה אנו ממשיכים את המסורת ומספרים לבני משפחתנו על הניסים והנפלאות שאירעו לאבותינו בזמן יציאת מצרים. סיפור המאורעות הללו נקרא בשם "הַגָּדָה", והוא מצווה מן התורה.
כבר בשנים הראשונות לאחר יציאת מצרים, נהגו אבותינו לספר לבניהם כל שנה מחדש את סיפור גאולתם. מנהג זה השתמר היטב במשך השנים ובמהלך הזמן גובש טקסט אחיד של פסוקים, דרשות, ברכות ופיוטים השייכים לסיפור יציאת מצרים, וכן מנהגים הקשורים ל"לֵיל הַסֵּדֶר". לקט זה נקרא בשם "הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח".
הֲסָבָה
אחד מהמנהגים הבולטים בליל הסדר הוא ה"הֲסָבָה". ה"הֲסָבָה" היא צורת ישיבה, בתנוחה של הישענות לצד שמאל, בזמן האכילה והשתייה.
בעבר, צורת ישיבה זו היתה מקובלת בעיקר בסעודות חשובות ובקרב אנשים עשירים ולכן אנו נוהגים להסב כך גם כיום, כדי להמחיש את יציאתנו לחירות משעבוד מצרים, זאת בהתאם לעיקרון ש"חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם".
הלילה של הילדים
מטרתו של ליל הסדר היא לספר ולהנחיל – במיוחד לילדים – את אירועי יציאת מצרים: עבודת הפרך שעבדו אבותינו, הסבל הרב שעברו, והאופן המפליא בו נגאלו משיעבודם. אנו מסבירים להם שאין זה 'שיעור הסטוריה' בלבד, אלא לב ליבה של מורשת היהדות ובסיס קיומה.
נָשִׂים דגש רב על הסבר הדברים, וכך נַקְנֶה להם את ערכי האמונה והיהדות. אנחנו שמענו את הדברים מהורינו, הם מהוריהם, וילדינו ימשיכו את המסורת גם הלאה.
היות והילדים עומדים במרכזו של הלילה הזה, אנו עושים דברים שונים ו'מוזרים' על מנת שיישארו ערניים וישאלו אותנו לפשר מעשינו. במרכזו של ה"סֵּדֶר" ישאלו הילדים "מַה נִּשְׁתַּנָּה" ואנחנו נמשיך לסקרן אותם על ידי כך שנאכל מצה, נסעד בתנוחת ה"הֲסָבָה", נטבול בצל במי מלח, נאכל "מָרוֹר", ועוד.
הכנסת אורחים
נוהגים להזמין לליל הסדר בני משפחה, קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, כדי לא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו, ובכדי שיוכלו כולם לאכול את סעודת החג בצורה ראויה ומכובדת.
פסח בחו"ל
יהודי חוץ לארץ חוגגים את ליל הסדר פעם נוספת בלילה השני של פסח – כמנהגם לחוג כל חג יומיים – ועושים בו את כל המנהגים של הלילה הראשון, עם כל הפרטים, למעט הקפדת סיום אכילת האפיקומן לפני חצות הלילה, וקריאת שמע שעל המיטה הנאמרת כבכל ליל שבת.
ליל החג
תפילת ערבית של החג:
מתחילים באמירת מזמור "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" וממשיכים בתפילת ערבית כמו בכל חג. בתפילת ה"עֲמִידָה" מתפללים "תְּפִילַת שָׁלוֹשׁ רְגָלִים" – תפילה מיוחדת עבור פסח, שבועות וסוכות – ולאחריה "הַלֵּל שָׁלֵם" בברכה. לאחר ההלל אומרים "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" ומסיימים את התפילה.
"לֵיל הַסֵּדֶר":
בטח שאלתם את עצמכם לא פעם מהו פשר שמו המיוחד של הלילה הזה – "לֵיל הַסֵּדֶר". למעשה, הסיבה היא די פשוטה: היות ובערב זה אנו מקיימים כמה מצוות חשובות, המורכבות מפרטים רבים, לכן קבעו חכמינו ללילה זה 'סדר' מדוקדק שבו יש לנהוג. זו גם הסיבה ש"סִמָּנֵי הַסֵּדֶר" ("קַדֵּשׁ וּרְחַץ") מופיעים בפתחה של ה"הַגָּדָה". ה"סִמָּנִים" מהווים ראשי פרקים לשלבים השונים של ה"סֵדֶר", ומסייעים לנו לבצע הכל בהידור.
ליל הסדר מסמל את העובדה שאנחנו עדיין זוכרים את יציאת מצרים ואין אנו כפויי טובה על כך. אנו מודים לאלוקים על חסדיו ומודעים לזכויות ולחובות שלנו כיהודים. היות ומעמד קבלת התורה היה המשך ישיר ליציאת מצרים, לכן קיומו של ליל הסדר מהווה בסיס ותזכורת מצויינת לשמירת המצוות ולימוד התורה.
גם נשים מקיימות את מצוות ליל הסדר, חוץ ממנהג ה"הֲסָבָה".
סידור הקערה:
לאחר שחוזרים מבית הכנסת, עוד לפני הקידוש, ניגשים לסדר את "קַעֲרַת לֵיל הַסֵּדֶר".
ניתן להשתמש בקערה רגילה, טס או צלחת, ובה נניח בצורה מסודרת מאכלים שונים – ובשפה ההלכתית: "סִמָּנִים" – שנאכל במהלך הסדר.
כשהיא מונחת על השולחן, מניחים עליה 3 מצות מופרדות במפית בין אחת לשניה. שלושת המצות הם שלושת המעמדות בעם ישראל – "כֹּהֵן" (המצה העליונה) "לֵוִי" (האמצעית) ו"יִשְׂרָאֵל" (התחתונה).
מעל המפה העליונה שמכסה לחלוטין את שלושת המצות, מניחים את "סִמָּנֵי הַסֵּדֶר" בצורה של 2 'סֶגּוֹלִים' אחד מעל השני, בצורה כזו:
ב'סגול' העליון:
בצד ימין, "זְרוֹעַ" – גרון עוף צלוי.
בצד שמאל, "בּיֵצָה" – ביצה קשה.
תחתיהם באמצע, "מָרוֹר" – עלה חסה ושורש חזרת חריף.
ב'סגול' התחתון:
בצד ימין, "חרֲסֶֹת" – רסק תפוחים, אגסים ואגוזים מרוככים ביין אדום.
בצד שמאל, "כּ רְַפּסַ" – חתיכת בצל חי או תפוח אדמה מבושל.
תחתיהם באמצע, שוב "מָרוֹר" – עלה חסה וחזרת.
לפני שמניחים את ה"סִּמָּנִים" על הקערה, יש לומר בקול את שמם. לדוגמא: לפני שמניחים את הזרוע, יש לומר "זרוע", וכן הלאה.
לאחר סידור הקערה יש לומר ברצף את כל "סִמָּנֵי הַסֵּדֶר":
"קַדֵּשׁ, וּרְחַץ, כַּרְפַּס, יַחַץ, מַגִּיד, רָחְצָה, מוֹצִיא מַצָּה, מָרוֹר, כּוֹרֵךְ, שֻׁלְחָן-עוֹרֵךְ, צָפוּן, בֵּרַךְ, הַלֵּל, נִרְצָה".
כל ה"סִמָּנִים" הנאכלים בליל הסדר, נלקחים מהקערה עצמה ולכן יש לשים לב ששמו כמות מספקת לכל "סִמָּן".
ארבע כוסות
-
- במהלך אמירת ההגדה בליל הסדר שותים 4 כוסות יין (ניתן לשתות גם מיץ ענבים), כנגד 4 ביטויים של גאולה שנכתבו בתורה בפרשת יציאת מצרים: "וְהוֹצֵאתִי", "וְהִצַּלְתִּי", "וְגָאַלְתִּי" "וְלָקַחְתִּי".
- מצווה לשתות הלילה דווקא יין אדום, משום שהוא מזכיר לנו את הדם שנשפך על ידי פרעה בשוחטו את ילדי בני ישראל. כפי שכבר צויין, אם יש ברשותנו יין לבן משובח יותר – יש עדיפות למשובח.
- על כל כוס להכיל לפחות "רְבִיעִית" יין. ("רְבִיעִית" – שם של מידה עתיקה, ובימינו – 86 מיליליטר (סמ"ק)).
- יש להשתדל לשתות את כל הכוס בכל אחת מ-4 הכוסות, אך אם זה קשה מידי, יש לשתות לפחות את רוב הכוס.
- אנשים ונשים, ילדים וילדות, כולם חייבים בשתיית 4 כוסות. לכן, כדי שהילדים יוכלו 'להחזיק מעמד', יש להכין כוסות קטנים לילדים שיכילו "רְבִיעִית" בדיוק, על מנת שיוכלו לשתות 4 כוסות שלמות של מיץ ענבים, או לפחות את רובן.
סימני הסדר בקצרה:
-
- קדַּשֵּׁ: כולם אומרים את נוסח ה"קִּדּוּשׁ" על היין, ושותים את כוס מספר 1.
- וּרְחַץ: רוחצים ("נוֹטְלִים") את הידיים, ללא ברכת "עַל נְטִילַת יָדָיִם".
- כַּרְפַּס: אוכלים חתיכת בצל חי או תפוח אדמה מבושל, טבולה במי מלח.
- יחַץ: חוצים את המצה האמצעית של הקערה ל-2 חלקים. את החלק הגדול יותר נחביא ל"אֲפִיקוֹמָן".
- מַגִּיד: קוראים את ההגדה. הילדים שואלים "מַה נִּשְׁתַּנָּה", אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, עשרת המכות ועוד. בסיום הקריאה שותים את כוס מספר 2.
- רָחְצָה: שוב רוחצים ("נוֹטְלִים") את הידיים, והפעם עם ברכה.
- מוֹצִיא: מברכים ברכת "הַמּוֹצִיא".
- מַצָּה: מברכים "עַל אֲכִילַת מַצָּה" ואוכלים את המצה.
- מָרוֹר: מברכים "עַל אֲכִילַת מָרוֹר" ואוכלים קלחי חסה ו/או שורש חזרת, טבולים בחרוסת.
- כּוֹרֵךְ: אוכלים 'סנדוויץ" לא רגיל: מצה עם מרור כרוכים יחד.
- שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ: בלב מלא שמחה, עורכים את השולחן ואוכלים סעודה חגיגית.
- צָפוּן: מוציאים את ה"אֲפִיקוֹמָן" אותו 'הִצְפַּנּוּ' – החבאנו קודם לכן, ואוכלים אותו.
- בְּרֵךְ: אומרים "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" לאחר הסעודה, ושותים את כוס מספר 3.
- הַלֵּל: משבחים ומודים לאלוקים באמירת פרקי ה"הַלֵּל", ושותים את כוס מספר 4.
- נרִצָה: אנו בטוחים, כי ליל הסדר שערכנו רצוי וחביב לפני הקדוש-ברוך-הוא!
כעת ניגש לפירוט כל "סִמָּן" ו"סִמָּן":
קַדֵּשׁ
בתחילת ליל הסדר יש למזוג כוס יין אדום (או מיץ ענבים) לכל אחד ואחת מהמסובים ולעמוד לקראת הקידוש.
לוקחים את הכוס ביד ימין ומעבירים לשמאל. באמצעות יד שמאל אנו מניחים את בסיס הכוס על אמצע כף יד ימין, כאשר ארבעת האצבעות הגבוהות 'מחזיקות' את צדו של הכוס, והאגודל תומך מן הצד.
לפני תחילת הקידוש יש להביט בנרות החג הדולקים על השולחן ובשעת ברכת "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" יש להביט ביין שבכוס. נוסח הקידוש מופיע ב"הַגָּדָה", ולאחר ברכת "שֶׁהֶחֱיָינוּ" שותים את הכוס ב"הֲסָבָה" לצד שמאל, באופן של חירות.
כאשר "לֵיל הַסֵּדֶר" חל ביום שישי בלילה או במוצאי שבת, סדר הקידוש והנוסח אותו אומרים שונה מעט – ויש לבצעו כפי שמופיע ב'הגדה של פסח'.
כוס הקידוש הינו הראשון מבין ארבעת הכוסות של ליל הסדר. היות ואנו מברכים בזמן הקידוש ברכת "שֶׁהֶחֱיָינוּ" על דבר שהוא ראשון או חדש, אנו צריכים לכוין בעת אמירת הברכה כעת גם על שאר המצוות שאנו נקיים במהלך הלילה הזה ובכך אנו פטורים מלברך שוב כאשר נעשה אותם. נשים אינן מברכות "שֶׁהֶחֱיָינוּ" היות ובירכו זאת כבר בהדלקת הנרות, עם כניסת החג.
וּרְחַץ
לאחר הקידוש אנו ניגשים לרחוץ ידיים לקראת אכילת ה"כַּרְפַּס".
היות ואנו עומדים לאכול חתיכת ירק טבול במי מלח, אנו צריכים "לִטּוֹל יָדַיִם". זהו הדין לכל פרי או ירק שבא במגע עם מים ושאוכלים אותו עם הידיים כשהוא עדיין רטוב. בשפה ההלכתית רחיצה זו נקראת: "נְטִילַת יָדַיִם", אך היא שונה מזו שעושים לפני אכילת לחם בכך שלא מברכים לאחריה את ברכת "עַל נְטִילַת יָדָיִם".
היות והילדים רגילים לכך שלאחר "נְטִילַת יָדַיִם" אנו מברכים ולא מדברים עד אכילת הלחם, לכן התנהגות זו היא עוד אחת מהדרכים לסקרן את הילדים ולגרום להם 'להרים גבה'.
סדר ה"נְטִילָה":
לוקחים את הספל ביד ימין וממלאים בו מים. מעבירים אותו ליד שמאל, ואיתה שופכים 3 שפיכות על יד ימין, ולאחר מכן 3 שפיכות נוספות על יד שמאל. עם סיום הנטילה מנגבים היטב את הידיים – ולא לשכוח: לא מברכים!
כּרְַפּסַ
עבור ה"כַּרְפַּס" נשתמש בחתיכת תפוח אדמה מבושל או בבצל חי. יש לקחת פחות מ"כְּזַיִת" (27 גרם) כדי שלא נצטרך לברך גם "בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה" אחר האכילה.
מטבילים את החתיכה במים עם מלח ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵנוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", ואוכלים בלי "הֲסָבָה". תוך כדי הברכה צריכים לחשוב גם על ה"מָרוֹר" שנאכל בהמשך.
יחַַץ
לאחר אכילת ה"כַּרְפַּס", לוקחים את המצה האמצעית של קערת ליל הסדר (זו שכנגד "לֵוִי"), ושוברים אותה ל2 חתיכות. את החתיכה הקטנה מביניהם אנו משאירים בקערה ואילו את הגדולה אנו שוברים ל5 חתיכות. חמשת שברי המצה הללו קרויים "אֲפִיקוֹמָן" ואותם אנו מחביאים.
מַגִּיד
כעת הגענו לנקודת השיא של ליל הסדר: אמירת ה"הַגָּדָה".
הזכרנו קודם את מאמר חכמינו זכרונם לברכה: "כָּל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח"! על ידי סיפור המאורעות מידי שנה בשנה, הצליחה המסורת לעבור מדור לדור. אבותינו סיפרו לנו, אבותיהם להם, וכך הלאה… בצורה זו הצלחנו לשמר את סיפור יציאת מצרים, בדיוק כפי שהתרחש לפני יותר מ3,000- שנה.
יש לומר את ה"הַגָּדָה" בקול רם, בשמחה ומתוך מחשבה על כל מילה. על כל היושבים בליל הסדר לומר את ה"הַגָּדָה" ביחד עם בעל הבית, עורך הסדר.
יש לעקוב אחר כל המנהגים: מתי מורידים את הכיסוי מעל המצות, מתי מכסים אותן בחזרה, מתי מוזגים יין לכוס, ועוד. כל הדברים הללו כתובים באופן ברור ב"הַגָּדָה".
"מַה נִּשְׁתַּנָּה"
ה"הַגָּדָה" פותחת בשאלה כללית: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת"? ולאחריה סדרה של ארבע שאלות העוסקות בדברים שנראים תמוהים בעיני הילדים, כמו: מדוע טובלים את ה"כַּרְפַּס" במי-מלח, מדוע אוכלים מצה ולא לחם, ועוד.
את ארבעת השאלות שואלים תחילה הילדים – הבנים והבנות – בסדר עולה מן הקטן לגדול. לפני השאלות, הילד מקדים ואומר: "אבא, אני רוצה לשאול אותך ארבע קושיות".
אם אין לבעל הבית בנים – הבת שואלת אותו. אם אין לו ילדים כלל – אשתו שואלת אותו, ואם אין לו אישה – הוא 'שואל' את עצמו. לאחר שהילדים סיימו לשאול בקול, אומרים גם הגדולים את כל הקטע של "מַה נִּשְׁתַּנָּה".
לאחר שסיימנו לשמוע את השאלות, אנו עוברים לחלק של התשובות, והאבא – או עורך הסדר – פותח ומספר את סיפור יציאת מצרים: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה". יש לספר לילדים בשפה ברורה ופשוטה את סיפור יציאת מצרים, מעבר לקריאת הטקסט של ה"הַגָּדָה".
במהלך ה"הַגָּדָה" נתוודע לדמות ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. ארבעה בנים אלו מייצגים ארבעה רבדים בעם ישראל, אך לעומת שלושת הראשונים ששואלים – כל אחד בדרכו – לפשר מנהגי חג הפסח, הרביעי מייצג את אותו חלק בעם ישראל שלא זכה להתחנך על ברכי המסורת, אינו יודע דבר על עברו היהודי ואף לשאול איננו מסוגל.
בהמשך, נקרא כיצד השתעבדו אבותינו במצרים ונספר את סיפור עשרת המכות.
עשר מכות
בשעת אמירת "דָּם, וָאֵשׁ, וְתִמְרוֹת עָשָׁן" שופכים מהיין שבכוס 3 שפיכות לתוך כלי שבור. נוהגים כך גם באמירת 10 המכות, כשבכל פעם שאנו מזכירים מכה – "דָּם", "צְפַרְדֵּעַ", "כִּנִּים" – אנו שופכים שפיכה אחת לתוך הכלי. כך נעשה גם באמירת ראשי התיבות: "דְּצַ"ך, עֲדַ"שָׁ, בְּאַחַ"ב" ונשפוך 3 שפיכות נוספות. סך הכל: 16 שפיכות.
לאחר מכן יש להשלים את היין שנשפך – למלא את הכוס בחזרה ולהמשיך באמירת ה"הַגָּדָה".
בסיום ה"מַּגִּיד", שותים את כוס היין השניה ב"הֲסָבָה".
רָחְצָה, מוֹצִיא, מַצָּה
-
- למרות שכבר רחצנו ("נָטַלְנוּ") את הידיים לפני אכילת ה"כַּרְפַּס", צריך "לִטּוֹל יָדַיִם" שנית, והפעם – עבור הסעודה.
- סדר ה"נְטִילָה": לוקחים את הספל ביד ימין וממלאים בו מים. מעבירים אותו ליד שמאל, ואיתה שופכים 3 שפיכות על יד ימין, ולאחר מכן 3 שפיכות נוספות על יד שמאל. לאחר מכן, מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם", ומנגבים היטב את הידיים. אין לְדַבֵּר אחר הברכה.
- אוחזים בשלושת המצות שבקערה (כולל את חלקה השבור של המצה האמצעית), ומברכים "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". לאחר ברכה זו עוזבים את המצה התחתונה (אך ממשיכים להחזיק בשתי העליונות), ומברכים ברכה נוספת – "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה".
- לוקחים כמות של "כְזַיִת" (27 גרם) מהמצה העליונה, עוד "כְזַיִת" מהמצה האמצעית ואוכלים את שניהם יחד. צריך להספיק לאכול לפחות "כְזַיִת" מצה בזמן של 4 דקות לכל היותר.
-
- בליל הסדר, לא טובלים את המצה במלח, כדי להראות שאנו מחבבים אותה, ואין אנו מערבבים בה שום טעם נוסף.
- גם מי שאין לו קערה, צריך לברך את שתי הברכות ולאכול שני 'כזיתים' של מצה, כל אחד מהם בזמן של עד 4 דקות.
- יש להשתדל שלא לדבר החל מברכת "עַל אֲכִילַת מַצָּה" ועד לאחר אכילת ה"כוֹרֵךְ" (ראה בהמשך), משום שהברכות על המצה ועל המרור נועדו גם בשביל ה"כוֹרֵךְ".
כדי למנוע הסתבכויות מיותרות, עדיף לשקול את המצות לפני החג ולהכין שקיות של "כְזַיִת" מראש. כך גם מי שלא חש בטוב וכדומה, יוכל לאכול את הכמות המדוייקת הנצרכת עבור קיום מצוות אכילת מצה בלי להכביד על עצמו יותר מדי.
מָרוֹר
כדי להזכיר לעצמנו את עבודת הפרך שבה מיררו המצרים את חיי בני ישראל במצרים, אנו אוכלים מאכל מר יחד עם ה'חֲרֹסֶת' שמזכירה לנו את הטיט איתו עבדו אבותינו בפרך.
לוקחים מהקערה את עלי החסה והחזרת שנמצאים באמצע, מטבילים אותם מעט ב'חֲרֹסֶת' ומנערים אותה – כדי שהמתיקות של החרוסת לא תבטל את הטעם המר של המרור – ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר". את המרור אוכלים בלי "הֲסָבָה" ובזמן של 4 דקות לכל היותר.
כּוֹרֵךְ
הִלֵּל הזקן, צדיק גדול ונשיא הסנהדרין שחי בתקופת בית המקדש, היה נוהג להכין 'סנדוויץ' שהיה מורכב ממצה, בשר של "קָרְבָּן פֶּסַח" ומרור. כיום, שלא מקריבים "קָרְבָּן פֶּסַח", אנו מכינים את ה'סנדוויץ" ממצה ומרור בלבד.
-
- לוקחים "כְּזַיִת" מהמצה התחתונה וכן "כְּזַיִת" מהמרור שנשאר ב'סגול' התחתון של הקערה ומניחים עליהם מעט חרוסת יבשה (שלא רוככה ביין).
- אומרים את הנוסח שמופיע בהגדה: "כֵּן עָשָׂה הִלֵּל", ואוכלים אותם יחד, זכר למעשיו של הלל.
- את ה"כּוֹרֵךְ" יש לאכול ב"הֲסָבָה".
שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ
עורכים את השולחן לקראת סעודת החג, ומתחילים להגיש את האוכל. יש להשתדל שהסעודה תהיה עשירה ומגוונת בבשר, דגים ומטעמים שונים.
-
- בתחילת הסעודה יש לטבול את הביצה הקשה – שנמצאת על הקערה – במי מלח ולאכול אותה.
- במהלך הסעודה יש להיזהר מאוד מ"מַצָּה שְׁרוּיָה": שהמצות לא יבואו במגע עם מים, מיץ או כל לחות אחרת, היות ואנו חוששים שמא ישנם פירורי קמח שלא נאפו כראוי ובמגע עם נוזל הם עלולים להחמיץ. לכן, יש לכסות את המצות בעת הסעודה, וכשאוכלים אותן המצות צריכות להיות בתוך שקית כדי שהפירורים לא יפלו על השולחן.
- את סעודת החג אוכלים בלי "הֲסָבָה".
צָפוּן
מוציאים את ה"אֲפִיקוֹמָן" אותו הִצְפַּנּוּ-החבאנו קודם.
בשפה הארמית, המילה "אֲפִיקוֹמָן" מורכבת משתי מילים – אֲפִיקוּ קַמָּן, שמשמעותם: "הוציאו לפנינו". בעבר, היו נוהגים בסיום הסעודה להוציא את השולחנות של האוכל, ובמקומם להכניס מגשים של מטעמים ל'קינוח'.
כשבית המקדש היה קיים, היו אוכלים בלילה זה את "קָרְבָּן פֶּסַח" כקינוח. כיום, נשארה בידינו רק מצוַת אכילת מצה, ולכן אנו אוכלים לקראת סיום הסעודה מצה נוספת כזכר לקרבן הפסח וכדי שטעמה של המצה יישאר בפינו.
יש להשתדל לא להיות שבעים יותר מידי מסעודת ה"שֻּׁלְחָן עוֹרֵךְ", בכדי שנוכל לאכול את ה"אֲפִיקוֹמָן" כראוי.
-
- יש לאכול מחלקי המצה שהחבאנו ל"אֲפִיקוֹמָן" 2 "כְּזֵיתִים" (שתי כמויות של "כְּזַיִת").
- את ה"אֲפִיקוֹמָן" יש לאכול ב"הֲסָבָה".
- היות ובדרך כלל לא נשאר מן ה"אֲפִיקוֹמָן" כמות מספקת לחלק לכל המשתתפים בסדר, ניתן לאכול גם ממצות אחרות, והעיקר שכל אחד ואחת יאכלו לפחות "כְּזַיִת" מצה בסיום הסעודה.
- יש לסיים את אכילת ה"אֲפִיקוֹמָן" לפני חצות הלילה. חצות הוא אמצע הזמן שבין השקיעה לזריחה, ובארץ ישראל מדובר בסביבות השעה 23:40 (00:40 בשעון קיץ). יש לברר את הזמן המדוייק כפי שמופיע בלוח השנה.
- לאחר אכילת ה"אֲפִיקוֹמָן" אין לאכול שום דבר (מלבד שתי הכוסות האחרונות של היין, אליהן נגיע בהמשך).
בָּרוּךְ
על פי המסורת, אליהו הנביא מגיע לבקר בכל בית יהודי בליל הסדר. המנהג הוא למזוג עבורו יין בכוס גדולה ומהודרת הנקראת "כּוֹס שֶׁל אֵלִיָּהוּ". בכך אנו מראים שאנחנו מאמינים שהוא יבוא ויבשר על הגאולה הקרובה. כוס זו נשארת על השולחן עד סיום ליל הסדר בעת אמירת "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם", ולא שותים אותה.
-
- לפני "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן". מוזגים (חוץ מכוסו של אליהו) גם לכל אחד את כוס מספר 3.
- בסעודה רגילה במשך השנה, לפני תחילת "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" נוהגים לשפוך מעט מים מתוך כלי על קצות האצבעות, ולהעבירן על השפתיים. מנהג זה נקרא בשם: "מַיִם אַחֲרוֹנִים". הלילה – ובשאר ימי חג הפסח – מרטיבים את קצה האצבעות בלבד מבלי להעביר אותן על השפתיים, משום שאנו חוששים שמא נשארו שם חתיכות של מצה, והם עלולים להחמיץ כשיבואו במגע עם מים.
- אם נוכחים בסעודה לפחות שלושה גברים מעל גיל "בַר מִצְוָה", אומרים את נוסח ה"זִמּוּן" שמופיע לפני "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן", שהוא למעשה ה'פתיח' של הברכה.
- מודים לאלוקים על האוכל הטעים שאכלנו. נוסח "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" מופיע ב"הַגָּדָה".
- מברכים "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵנוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", שותים את הכוס השלישית ב"הֲסָבָה", ולאחריה מוזגים את כוס מספר 4.
שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ
אנו פותחים את הדלת לרווחה ואומרים את הנוסח של "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ". משמעות המנהג היא: אנו זוכרים שהלילה הוא לילה מיוחד שבו אלוקים שומר עלינו ואין אנו מפחדים משום דבר, ובזכות האמונה הגדולה שלנו יבוא המשיח, ואלוקים יעניש את אותם גויים שלא האמינו בו ושסבלנו מהם במשך כל זמן הגלות.
-
- שולחים 2 'נציגים' לפתוח את הדלת הראשית, הפונה לחצר (או לחדר המדרגות וכדומה). אם ליל הסדר חל ביום חול, הם לוקחים איתם לפתיחת הדלת שני נרות דולקים.
- ה'נציגים' נשארים לעמוד ליד הדלת ואומרים שם את "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ". בו-זמנית אומרים שאר המשתתפים (שנשארו יושבים מסביב לשולחן הסדר) את הקטע.
- זמן אמירת "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ" הוא מיוחד במינו, ובמהלך אמירתו יש לבקש בליבנו ברכות מאלוקים עבור המצב הרוחני שלנו.
הַלֵּל נִרְצָה
אומרים "הַלֵּל", כפי הנוסח המופיע בהגדה.
בסיום ה"הַלֵּל", מברכים ושותים ב"הֲסָבָה" את הכוס הרביעית והאחרונה.
לאחר שתיית ארבעת הכוסות, אין לשתות שום משקה חוץ ממים. אם אפשר להימנע גם משתיית מים – הרי זה משובח.
בסיום ליל הסדר מכריזים בקול: "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם". אנו מביעים את אמונתנו שאת חג הפסח הבא נחגוג בבית המקדש השלישי, בירושלים הבנויה.
את היין שנמצא ב"כּוֹס שֶׁל אֵלִיָּהוּ", אנו מחזירים בחזרה לבקבוק, תחילה מוזגים עוד טיפת יין מהבקבוק לכוס ולאחר מכן מחזירים את כל היין.
בקהילות רבות נוהגים לשיר בצוותא שירים מיוחדים לאחר סיום אמירת ההגדה. השירים המפורסמים ביותר הם "חַד גַּדְיָא" ו"אֶחָד מִי יוֹדֵעַ".
לֵיל שִׁמּוּרִים
הלילה הראשון של חג הפסח נקרא בשם: "לֵיל שִׁמּוּרִים", היות ובו אלוקים שומר עלינו שמירה מיוחדת. לכן, ב"קְרִיאַת שְׁמַע עַל הַמִּטָּה" נוהגים לקרוא רק את פרשת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ו"בִּרְכַּת הַמַּפִּיל" ולא את שאר הפסוקים ובקשות השמירה שאומרים בכל לילה.
יום החג הראשון של פסח
תפילת שחרית
תפילת "שַׁחֲרִית" זו מתחילה כבכל שבת: "בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר", "קָרְבָּנוֹת", "הוֹדוּ", "פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה" ו"בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע". ב"עֲמִידָה" מתפללים את תפילת "שָׁלוֹשׁ רְגָלִים", לאחר מכן אומרים "הַלֵּל שָׁלֵם", "שִׁיר שֶׁל יוֹם", וקוראים בתורה.
קריאת התורה
בכל אחד מימי חג הפסח קוראים קטע אחר מתוך ספר התורה. המכנה המשותף לקטעי הקריאה הוא נושא חג הפסח: סיפור יציאת מצרים, הלכות חמץ ומצה, דיני "קָרְבָּנוֹת פֶּסַח" וחובת ה"עֲלִיָּה לָרֶגֶל" (=החיוב של כל יהודי לעלות לירושלים בפסח שבועות וסוכות, המכונים "שְׁלוֹשֶׁת הָרְגָלִים").
ל"קְרִיאַת הַתּוֹרָה" של חג הפסח מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון עולים לתורה 5 אנשים, ובו קוראים את סיפור יציאת מצרים מתוך פרשת "בֹּא". בספר השני, עולה אדם אחד ל"מַפְטִיר" ובו קוראים קטע שעוסק בקרבנות חג הפסח מתוך פרשת "פִּנְחָס".
ה"הַפְטָרָה" של החג לקוחה מספר "יְהוֹשֻׁעַ", ובה מסופר על חג הפסח הראשון שעשו אבותינו לאחר כניסתם לארץ ישראל.
תפילת מוסף, "מוֹרִיד הַטָּל", "וְתֵן בְּרָכָה"
מתפללים תפילת "מוּסָף לְשָׁלוֹשׁ רְגָלִים", ומשלבים בתוכה את הקטעים הרלוונטיים לחג הפסח.
תפילת מוסף זו בבוקר החג הראשון של פסח מציינת את המעבר ה'רשמי' מזמן החורף אל תקופת הקיץ. לפיכך, מתחילים כעת לומר בתפילת ה"עֲמִידָה" את הקטעים השייכים לקיץ: בברכת "מְחַיֶּה הַמֵּתִים" עוברים ל"מוֹרִיד הַטָּל" (במקום "מַשִּיׁב הָרוּחַ" וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם"), ובתפילות ימי החול (החל ממוצאי החג – תפילות חול המועד) בברכת "בָּרֵךְ עָלֵינוּ" אומרים "וְתֵן בְּרָכָה" במקום "וְתֵן טַל וּמָטָר". שינויים אלו הינם בתוקף עד לחג "שְׁמִינִי עֲצֶרֶת", החל בחודש תשרי.
אדם שהתפלל ואמר בטעות "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם", צריך להתפלל את תפילת ה"עֲמִידָה" פעם נוספת, היות והגשמים בימי הקיץ הם סימן לא מבורך.
תפילת "טַל"
כאמור, חג הפסח מבשר את סופו של החורף ותחילת האביב. בהתאם לכך, איננו מסתפקים רק בשינוי הנוסח בתפילה שהוזכר בקטע הקודם, אלא מקיימים בבית הכנסת תפילה מיוחדת לבורא העולם שיברך את היבול שנמצא בשדות וימשיך להוריד בכל בוקר טל של ברכה. תפילה זו מכונה בשם: "תְּפלִּת טַל" והיא נאמרת ב"חֲזָרַת הַשַּ"ׁץ" (=תפילת ה"עֲמִידָה" שנאמרת על ידי החזן בקול רם) של תפילת "מוּסָף". מפני חשיבותה של תפילה זו, פותחים במיוחד את "ארון הקודש" (בו נמצאים ספרי-התורה) לכבוד אמירתה.
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים
בתפילת "מוּסָף", נוהגים הכוהנים לברך את הציבור ב"בִּרְכַּת כֹּהֲנִים". בחגים מוסיפים במהלך ברכת הכוהנים תפילה נוספת – שתוכנה הוא שיהיו כל חלומותינו לטובה – המתחילה במילים "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם". תפילה זו נאמרת על ידי הציבור תוך כדי שהכוהנים 'מנגנים' את המילים: "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם", בסיום "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים".
לאחר תפילת "מוּסָף", אומרים "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" וְ"שֵׁשׁ זְכִירוֹת" ומסיימים את התפילה, לאחריה, נוהגים לומר את פרקי ה"תהילים" כפי שהם מחולקים לימי החודש.
סעודת חג
סדר ה"קִּדּוּשׁ": לוקחים את הכוס ביד ימין ומעבירים לשמאל. באמצעות יד שמאל אנו מניחים את בסיס הכוס על אמצע כף יד ימין, כאשר ארבעת האצבעות הגבוהות 'מחזיקות' את צדו של הכוס, והאגודל תומך מן הצד.
אומרים את הפסוק: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם" וממשיכים עם "סַבְרִי מָרָנָן" וברכת הגפן. בשעת ברכת "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" יש להביט ביין שבכוס, ולאחר מכן שותים את היין (כאשר פסח חל בשבת אומרים לפני הקידוש בלחש מספר קטעים נוספים, כפי שמופיע בסידור).
לאחר הקידוש "נוֹטְלִים" את הידיים עבור אכילת המצה:
לוקחים את הספל ביד ימין וממלאים בו מים. מעבירים אותו ליד שמאל, ואיתה שופכים 3 שפיכות על יד ימין, ולאחר מכן 3 שפיכות נוספות על יד שמאל. לאחר מכן, מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲ־דֹנָי אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם" ומנגבים היטב את הידיים, אין לדבר אחר הברכה.
מברכים "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" על שתי מצות שלימות ולאחר מכן סועדים את סעודת החג.
חשוב לדעת: רק בליל הסדר אנו מברכים ברכה נוספת על המצה: "עַל אֲכִילַת מַצָּה". בשאר ימי חג הפסח וחול המועד מברכים רק את ברכת "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".
בסיום הסעודה מברכים "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" ומוסיפים בה "יַעֲלֶה וְיָבוֹא" ו"הָרַחֲמָן" המיוחד לחג (ואם חל בשבת – גם את "רְצֵה" ו"הָרַחֲמָן" לשבת).
תפילת מנחה
מתפללים את תחילת תפילת מנחה כמו בכל שבת, אך ללא קריאת התורה (אלא כשחל יום ראשון של פסח בשבת).
אומרים תחילה את ה"קָּרְבָּנוֹת", לאחר מכן "אַשְׁרֵי" ו"וּבָא לְצִיּוֹן", תפילת ה"עֲמִידָה" של "שָׁלוֹשׁ רְגָלִים", ומסיימים עם "עָלֵינוּ לשְׁבַּחֵַ".
תפילת ערבית
בתפילת ערבית של מוצאי החג הראשון, יש לזכור בתפילת ה"עֲמִידָה" ארבע הוספות חשובות:
-
- "מוֹרִיד הַטָּל".
- "אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ".
- "וְתֵן בְּרָכָה".
- "יַעֲלֶה וְיָבוֹא".
מי ששכח להוסיף אחד מהקטעים הללו (חוץ מ"אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ"), צריך לשוב ולהתפלל כראוי את תפילת ה"עֲמִידָה".
בתפילת ערבית זו מתחילים לספור "סְפִירַת הָעֹמֶר". ראה בהמשך, עמוד 80.
הבדלה
לאחר תפילת ערבית, חוזרים איש לביתו ועורכים "הַבְדָּלָה".
נוסח ה"הַבְדָּלָה" (כשהחג הראשון חל ביום חול) הוא כמו בכל מוצאי שבת: מתחילים באמירת "הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי" וממשיכים הלאה עד ל"הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל".
השוני הוא, שב"הַבְדָּלָה" זו (אם אינה חלה במוצאי שבת), לא מברכים את ברכת ה"בְּשָׂמִים" ואת "מְאוֹרֵי הָאֵשׁ", ולכן אין צורך בבשמים ובנר.
בחוץ לארץ, סדר התפילות והמנהגים בערב זה שונה לחלוטין מהנהוג בארץ ישראל, כיוון ששם ממשיך החג ליום נוסף, וכן עורכים בפעם השנייה את "ליל הסדר".
חוֹל הַמּוֹעֵד
חמשת הימים שבין התאריכים ט"ז ועד כ' בניסן, קרויים בשם "חוֹל הַמּוֹעֵד". הם כאילו ימי "חוֹל" רגילים, אך למעשה הם חלק מה"מוֹעֵד" של חג הפסח. ימים אלו מוקדשים לשמחה ולהתעלות רוחנית.
מנהגים מיוחדים ל"חוֹל הַמּוֹעֵד":
-
- אין "מַנִּיחִים תְּפִלִּין" בתפילות הבוקר (אבל כן לובשים טלית).
- מצווה לשמוח בימי חול המועד ולכבד אותם בכך שנלבש בגדים נאים ונקיים, ונאכל סעודות חגיגיות.
- היות וחובה עלינו להיות בשמחה במשך ימי החג, וליין יש תכונה מיוחדת שמעוררת שמחה, לכן חייבים הגברים לשתות "רְבִיעִית" יין (לפחות 86 סמ"ק) בכל אחד מימי "חוֹל הַמּוֹעֵד".
מציאת חמץ בפסח
אם מוצאים חמץ בבית במהלך ימי "חוֹל הַמּוֹעֵד", צריכים לשרפו מיד כשמוצאים אותו ולברך "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵנוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ".
אם מוצאים את החמץ במשך החג עצמו או בשבת – ולא בימי "חוֹל הַמּוֹעֵד" – יש לכסות אותו היטב, ולשרוף אותו עם ברכה מיד בצאת החג או השבת.
סדר התפילות
תפילת שחרית נאמרת כרגיל אך ללא קטעי ה"ת