רקע היסטורי
בזמן המלך אחשורוש, הצליח המן הרשע לגזור גזרה )כפי שיסופר בהמשך בהרחבה( – להשמיד ולהרוג את כל היהודים ביום י"ג באדר. מרדכי היהודי מבקש מאסתר המלכה לגשת אל המלך ולנסות לבטל את הגזרה, אך היא מהססת.
לאחר שהצליח לשכנע אותה, היא מבקשת ממנו: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים".
מרדכי מעורר רגש של תשובה בלבבות העם, והם פותחים בצום ממושך של שלושה ימים – י"ד, ט"ו וט"ז בניסן )הם צמו אפילו בליל הסדר!( בכדי להסיר את רוע הגזרה.
לאחר סדרה של מפלות, המן זוכה לכבוד שמגיע לו ונתלה על עץ גבוה חמישים אמה. אסתר מתחננת בפני המלך אחשורוש שיבטל את גזרתו של המן, והמלך מוציא 'מברק בהול' לכל נתיניו היהודיים בו הוא מעניק אישור מיוחד להתגונן בפני הקמים עליהם ולהורגם.
ביום י"ג באדר, אותו יום שבו חשב המן להכחיד את העם היהודי, נלחמו היהודים בכל אויביהם והרגו אותם. אלו שלא יכלו להילחם, נשארו בבתי הכנסת, והתפללו לה' שהמלחמה תעבור בשלום.
לזכר ימי צום אלו, קבעו חכמינו זכרונם לברכה את יום י"ג באדר ליום צום קבוע מידי שנה, בו יתכנסו היהודים יחד, יתפללו ויתעוררו לשוב בתשובה, להתקרב אל בורא העולם, ולהתחזק בקיום התורה והמצוות.
הצום
אין לאכול ולשתות מ"עֲלוֹת הַשַּׁחַר" של יום "תַּעֲנִית אֶסְתֵּר" ועד "צֵאת הַכּוֹכָבִים" שלו, וגם מי שבטעות אכל או שתה במשך הצום, חייב להמשיך לצום עד סופו. כמו כן, אין לשטוף את הפה או לצחצח שיניים.
זמני כניסת ויציאת הצום מופיעים בלוחות השנה או באינטרנט.
- נשים בהריון, נשים מיניקות או אנשים שקשה להם לצום מפני סיבות בריאותיות וכדומה – יפנו לרב שיורה להם כיצד לנהוג.
היום ה'רשמי' של "תַּעֲנִית אֶסְתֵּר" הוא בי"ג באדר, אך בשָׁנִים בהם י"ג באדר חל בשבת, מקדימים את הצום ליום חמישי י"א באדר.
השינויים בתפילות
תפילת שחרית
בתפילת ה"עֲמִידָה" מוסיף החזן את הברכה "עֲנֵנוּ" לאחר ברכת "גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל".
לאחר תפילת ה"עֲמִידָה", אומרים "סְלִיחוֹת" מיוחדות עבור "תַּעֲנִית אֶסְתֵּר". ב"סְלִיחוֹת" אלו מופיעות בקשות ותפילות להשם שיסלח לחטאינו ולעוונותינו ויגאל אותנו מצרותינו.
לאחר ה"סְלִיחוֹת" מוסיפים גם את תפילת "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ" הארוך, בנוסח הנאמר בימי התעניות.
קריאת התורה
כבכל תענית ציבור, קוראים בתורה קריאה מיוחדת עבור הצום, הפותחת במילים: "וַיְחַל מֹשֶׁה", מתוך פרשת "כִּי תִשָּאׂ". פסוקים אלו מדברים על בקשת רחמים על ישראל בזכות האבות, י"ג מידות הרחמים של הבורא ועוד.
- במהלך קריאת התורה ישנם שלוש פעמים בהם הציבור משתתף ואומר קטע מסוים בקול, ולאחר מכן חוזר עליו הקורא במנגינה המיוחדת של "הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים":
- לאחר שהקורא אומר: "וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", עונה כל הציבור ביחד: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּיךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ".
- אחרי: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא", עונה הציבור: "ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן . . וְחַטָּאָה וְנַקֵּה".
- אחרי: "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא", עונים כולם: "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ".
- לאחר קריאת התורה, אומרים חצי קדיש, מגביהים וגוללים את הספר תורה, אומרים "אשרי", "למנצח", "ובא לציון" וממשיכים את התפילה כרגיל, עד סיומה.
"מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל"
- לפני תפילת מנחה של "תַּעֲנִית אֶסְתֵּר", נוהגים לתת שלוש מטבעות של חצי שקל לצדקה זכר למצוות "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל".
בזמן שבית המקדש היה קיים, היה על כל יהודי לתת פעם בשנה סכום מסוים שהגיע למשקל של חצי שקל כסף, עבור "קָרְבְּנוֹת צִבּוּר" (על מנת לקנות בכסף זה קרבנות שיועלו למזבח בשם ובעבור כל הציבור).
פעם בשנה, בראש חודש אדר, היו מכריזים ומזכירים לכולם שעליהם לתת את התרומה השנתית לבית המקדש, וזכר לכך אנו עושים זאת גם כיום בחודש אדר.
בעבר היה ל'מחצית השקל' משקל מסוים של כסף, אך כיום נוהגים לתת שלושה חצאים מיחידת המטבע של המדינה בה מתגוררים. לדוגמה: באמריקה יש לתת לצדקה שלושה חצאי דולר, באנגליה – שלוש מטבעות של חצי פאונד, ובארץ ישראל כאמור – שלוש מטבעות של חצי שקל.
בפרשה העוסקת במצוות "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" מוזכרת שלוש פעמים המילה "תְּרוּמָה", ומשום כך נוהגים לתת דווקא שלוש מטבעות של חצי שקל לתרומה.
- בבתי כנסת רבים מפזרים על השולחנות קעריות של צדקה, וכל אחד יכול להניח בתוכן את חצאי השקלים. הכסף שמצטבר בקעריות אלו הולך למטרות צדקה שונות, מוסדות נזקקים, תמיכה בעניים ועוד.
- נוהגים שאב המשפחה תורם "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" עבור אשתו, בניו ובנותיו הקטנים, וגם לאחר שהם גדלים יש להמשיך לתת עבורם, בנוסף לתרומתם האישית. לדוגמה: אדם נשוי שיש לו ארבעה ילדים ייתן שלוש מטבעות עבור עצמו, עוד שלוש עבור אשתו ועוד שלוש עבור כל אחד מארבעת ילדיו.
תפילת מנחה
מתחילים את תפילת מנחה כרגיל באמירת ה"קָרְבָּנוֹת" ו"אַשְׁרֵי". החזן אומר "חֲצִי קַדִּישׁ" וניגשים לקריאת התורה.
כבכל תענית ציבור, קוראים בתורה את אותה קריאה שקראנו בבוקר – פרשת "וַיְחַל מֹשֶׁה", ובה עולים שלושה אנשים, כשהשלישי הוא ה"מַפְטִיר". לאחר הקריאה, אומר העולה השלישי "הַפְטָרָה" מיוחדת מתוך ספר "יְשַׁעְיָה": "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", ולאחריה מחזירים את הספר תורה לארון הקודש וממשיכים בסדר התפילה כרגיל.
בתפילת ה"עֲמִידָה" הציבור מוסיף את ברכת "עֲנֵנוּ" בברכת "שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
ב"חֲזָרַת הַשַּ"ׁץ" אומר החזן "עֲנֵנוּ" בברכת "גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל", ומוסיף גם את נוסח "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" לפני ברכת "שִׂים שָׁלוֹם".
- בשונה משאר תעניות ציבור, אין אומרים "תַּחֲנוּן" ו"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ" הארוך במנחה של "תַּעֲנִית אֶסְתֵּר", משום שהוא ערב חג הפורים שבו אין אומרים "תַּחֲנוּן", ומסיימים את התפילה מיד עם "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ".
כש"תַּעֲנִית אֶסְתֵּר" מוקדמת ליום חמישי י"א באדר, כן אומרים "תַּחֲנוּן" ו"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ".
תפילת ערבית
את תפילת ערבית מתפללים מיד לאחר "צֵאת הַכּוֹכָבִים". ניתן להתחיל אותה קצת מוקדם מהרגיל, אך באופן כזה שאת פרשיות קריאת שמע יאמרו לאחר "צֵאת הַכּוֹכָבִים".
בתפילת ה"עֲמִידָה", לאחר ברכת "מוֹדִים", מוסיפים את הקטע "וְעַל הַנִּסִּים" ובו אומרים את הנוסח של חג הפורים: "בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר".
לאחר תפילת ה"עֲמִידָה", אומר החזן "קַדִּישׁ שָׁלֵם", וניגשים לקרוא את המגילה )על דיני קריאת המגילה ראה בהרחבה להלן בעמוד 72 (. לאחר הקריאה והברכה, אומרים את פיוט "שושנת יעקב", ולאחריה מסיימים את תפילת ערבית באמירת "וְאַתָּה קָדוֹשׁ" ו"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ".
- עדיף לשמוע את קריאת המגילה מיד לאחר תפילת ערבית, ו'לפתוח' את הצום רק לאחריה, אך אדם חלש יכול לטעום פירות, משקאות וכדומה, כדי להתחזק מחולשת הצום.
בלוח השנה היהודי, ההגדרה של יום היא: מצאת הכוכבים בליל היום, אחרי סיום השקיעה, ועד שקיעת השמש שלמחרת (זמן השקיעה עצמו הוא בגדר ספק, לאיזה יום הוא משתייך). חג הפורים – שחל בתאריך י"ד באדר – מתחיל בי"ג באדר אחרי סיום השקיעה, כך שלמעשה, מיד לאחר צום "תַּעֲנִית אֶסְתֵּר" נכנס לו חג הפורים, ותיכף מתחילים לקיים את המצווה הראשונה שלו – קריאת המגילה.
