מבוא
השבת שלפני חג הפסח נקראת "שַׁבָּת הַגָּדוֹל" משום שבה אירע לאבותינו נס גדול: בשבת האחרונה שלפני היציאה ממצרים, התבקשו בני ישראל להכין בבתיהם כבשים עבור "קָרְבָּן פֶּסַח". כשראו המִצְרִים את תכונת היהודים שאלו: "לשם מה דרושים לכם הכבשים"? ענו להם היהודים: אנו שומרים אותם כדי להקריבם כקרבן, ולאחר שחיטתם נמרח את הדם על המשקופים בכדי להגן על הַבְּכוֹרִים שלנו, היות ועוד כמה ימים יהרוג ה' את כל הַבְּכוֹרִים במצרים.
כששמעו זאת בכורי המצרים, הלכו לאבותיהם ולפרעה והתחננו בפניהם: "תוציאו את בני ישראל ממצרים, כדי שלא נמות!" פרעה סירב, ועקב כך פרץ 'מֶרֶד בְּכוֹרִים' שעשו מלחמה עם אבותיהם והרגו המונים מהם. כזכרון לנס גדול זה, קבוע חכמינו זכרונם לברכה את השבת שלפני פסח כ"שבת הַגָּדוֹל".
בשבת זו דורש הרב ברבים את "דְּרָשַׁת שַׁבָּת הַגָּדוֹל", ובה הוא מזכיר לציבור את הלכות חג הפסח על מנת שכולם יזכרו ויידעו כיצד לעשות את החג כהלכתו.
היות ובשבת זו היתה ההתחלה של הניסים ושל גאולת מצרים, נוהגים לקרוא לאחר תפילת מנחה של יום השבת קטעים מתוך "הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח". מתחילים בתיאור של "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם" וממשיכים לקרוא ברצף עד הקטע (שאחרי ה"דיינו") שמסתיים במילים "לְכַפֵּר עַל כָּל עֲווֹנוֹתֵינוּ".
בתפילת ערבית של מוצאי שבת אין אומרים לאחר תפילת 'שמונה עשרה' את הקטעים "וִיהִי נֹעַם" ו"וְאַתָּה קָדוֹשׁ", (אלא אם כן חל יום ראשון של פסח בשבת).
בסיום התפילה יוצאים לרחבת בית הכנסת ואומרים 'קידוש לבנה'.
