תעודת זהות
תמוז, בלוח השנה העברי, הוא שמו של החודש העשירי מראש השנה, המתחילה בתשרי, והחודש הרביעי בשנה המקראית, המתחילה בחודש ניסן.
מאירועי החודש:
- שבעה עשר בתמוז – יום צום המציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים לפני חורבן בית המקדש השני.
- חלקו הראשון של 'שלושת השבועות' – הימים שמתחילים אחרי שבעה עשר בתמוז עד ליום התשיעי בחודש שאחריו, חודש אב (תקופה הנקראת גם "ימי בין המצרים").
בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות בעקבות חורבן בית המקדש.
שבעה עשר בתמוז
יום שבעה עשר בתמוז לאורך ההיסטוריה היהודית היה יום מועד לפורענות, ועל כן קבעו אותו הנביאים כיום זיכרון ואֶבל, בו צמים ומתאבלים על הצרות והתלאות שעברו על עמנו, ובמיוחד על חמישה מאורעות עצובים בולטים שהתרחשו ביום זה.
רקע היסטורי
-
נשתברו הלוחות: יום לאחר מתן תורה, עלה משה רבינו להר סיני כדי ללמוד מאלוקים את דיני התורה ומצוותיה וכדי לקבל לידיו את לוחות הברית. לפני עלייתו להר, אמר משה לעם ישראל כי הוא עומד לשהות שם ארבעים ימים שלמים ואז לשוב ובפיו פרטי התורה ודקדוקיה ולוחות הברית בידו.
בני ישראל טעו בחשבון הימים, וכשחלפו ארבעים הימים, לפי ספירתם המוטעית ומשה לא שב מן ההר, השטן הסית אותם לפקפק באמינותו של משה ושכנע אותם כי הלך לעולמו. בעקבות זאת, קבוצות אספסוף וערב-רב משכו את הקהל ליצור לעצמם אליל – עגל עשוי זהב, ולהקריב לו קורבנות.
למחרת, ביום שבעה עשר בתמוז, כשירד משה מהר סיני וראה את המתחולל בעם, שבר את הלוחות תחת ההר לעיני כל העם.
-
בטל התמיד: נבוכדנצר מלך בבל שלח את חילותיו לכבוש את ירושלים ובית המקדש הראשון. חילותיו הטילו מצור קשה על העיר, וכשירושלים לא יכולה הייתה לעמוד עוד תחת המצור וחומותיה נפרצו – שעטו החיילים הבבלים פנימה ועשו בה שמות.
הרשעים ניסו לפרוץ אל בית המקדש ולחולל בו פרעות, אך הכוהנים התבצרו בו ושמרו על המשך סדרי העבודה כרגיל.
עבודת האלוקים נמשכה עד ליום שביעי באב, אך מיום שבעה עשר בתמוז אזל מלאי הכבשים הראויים להקרבת הקרבן אותו הקריבו פעמיים בכל יום, וחדלו מלהקריבו.
-
שרף אפסטמוס את התורה: בשלהי ימי בית שני, שלטה בארץ ישראל האימפריה הרומית. עם הזמן, החיכוכים בין יהודי הארץ לנציגי השלטון הרומאי ששלטו באזור הלכו ותכפו ועוצמתם הלכה וגאתה. הנציב הרומאי וחייליו התעללו בנתינים היהודים יושבי הארץ, התגרו בהם וחיללו את סמלי הקודש והדת היהודית.
כשש עשרה שנה לפני פרוץ המרד הגדול וחורבן הבית, התפתחה תגרה בין יושבי מספר יישובים יהודיים לבין כוח צבאי של השלטון הרומאי. ההתרחשות לובתה והפכה למהומה המונית, וקצין צבא בכיר בשם אפוסטמוס פער את פיו בגסות נגד השם ותורתו, ובחמתו קרע ספר תורה והשליך את היריעות לאש. היה זה ביום שבעה עשר בתמוז.
- העמיד צלם בהיכל: באותו יום שבו שרף אפוסטומוס הרשע את ספר התורה, במסגרת אותן מהומות שהתחוללו, הוא אף הציב בבית המקדש צלם של עבודת אלילים, במטרה לבזות ולחלל את קדשי ישראל.
-
הובקעה העיר: קיסר רומא, טיטוס פלביוס, שלח לגיונות צבא לארץ ישראל, במטרה לדכא את המרד הגדול שפרץ ביהודה. ביום שבעה עשר בתמוז פרצו החיילים הרומיים את חומות ירושלים, והחלו במלאכת ההרס והחורבן של עיר הקודש והמקדש.
הצום
מתחילת היום, עם עלות השחר, ועד סופו, בצאת הכוכבים, אסור לאכול ולשתות.
יום התענית נועד לשמש כיום שבו אנו מתייחדים עם הזיכרונות הקשים והכואבים, עורכים חשבון נפש על מעשינו השליליים, ומתפללים לאלוקים שישים סוף לצרות עם ישראל.
- ביום זה כדאי להרבות בנתינת צדקה אשר לה כוח ויכולת מיוחדים לעורר רחמי שמים.
השינויים בתפילות
בתפילת שחרית:
לאחר תפילת ה'עֲמִידָה', אומרים 'סְלִיחֹות' מיוחדות עבור צום שבעה עשר בתמוז. ב'סְלִיחֹות' אלו מופיעות בקשות ותפילות לאלוקים שיסלח לחטאים ולעוונות שלנו ויגאל אותנו מכל צרותינו.
לאחר 'סְלִיחֹות' מוסיפים גם את תפילת "אָבִינּו מַלְכֵּנּו" הארוך, המיוחד לימי תענית.
בקריאת התורה:
קוראים בתורה קריאה מיוחדת עבור הצום, הפותחת במילים: "וַיְחַל מֹשֶׁה", מתוך פרשת "כִּי תִשָּׂא". בפסוקים אלו מובא נושא התשובה, י"ג מידות הרחמים ועוד.
במהלך קריאת התורה ישנם שלוש פעמים בהם הציבור משתתף ואומר קטע מסויים בקול, ולאחר מכן חוזר עליו הקורא במנגינה המיוחדת של "הַיָּמִים הַנֹּורָאִים":
- לאחר שהקורא אומר: "וּלְכַֹּלתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", אומר כל הציבור ביחד: "שּׁוב מֵחֲרֹון אַפֶָּך, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמּךָ".
- אחרי: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא", אומר הציבור: "ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּון . . וְחַטָּאָה וְנַקֵּה".
- אחרי: "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הּוא", אומרים כולם: "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנּו וּלְחַטָּאתֵנּו וּנְחַלְתָּנּו".
בתפילת מנחה:
מתחילים את תפילת מנחה באמירת הקורבנות, ואז ניגש החזן לעמוד, ומתחיל "אַשְרֵי", החזן אומר 'חֲצִי קַדִּישׁ', מוציאים ספר תורה וקוראים בתורה שוב בפרשת "וַיְחַל מֹשֶה".
העולה השלישי אומר 'הַפְטָרָה' מיוחדת מתוך ספר "יְשַׁעְיָה": "דִּרְשּׁו ה' בְּהִמָּצְאֹו, קְרָאֻהּו בִּהְיֹותֹו קָרֹוב". לאחר הברכות שאחרי ההפטרה, מחזירים את ספר התורה לארון הקודש, וממשיכים בסדר התפילה כרגיל.
בתפילת ה"עֲמִידָה" יש להוסיף את הקטע "עֲנֵנּו" בברכת "שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
כשהחזן חוזר על התפילה, בין ברכת "גּוֹאֵל יִׂשְרָאֵל" לברכת "רפאנו", אומר את הקטע "עֲנֵנּו", ומוסיף גם את נוסח 'בִּרְכַּת כֹּהֲנִים' לפני ברכת "שִׂים שָׁלוֹם".
לאחר מכן אומרים את קטעי ה'תַּחֲנּון', מוסיפים את תפילת "אָבִינּו מַלְכֵּנּו" הארוך, ומסיימים עם "עָלֵינּו לְשַבֵּחַ".
