לְדָוִד ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי
מהיום הראשון של ראש חודש אלול ועד סיום חג הסוכות – יום הושענא רבה, כ״א בתשרי, אומרים בתפילת שחרית (לאחר ״שִׁיר שֶׁל יוֹם״) ובתפילת מנחה לפני ״עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ״, את מזמור כ״ז שבתהילים, המתחיל במילים ״לְדָוִד, ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי״.
מזמור זה מכיל בתוכו פסוקים המביעים אמונה חזקה בהשם, אהבה לבורא העולם, ומדובר בו גם על מידת החסד שאיתה הוא מתנהג עם בריותיו. דברים אלו מתאימים במיוחד לעונה כזו, בה אנו ׳נפרדים׳ מהשנה החולפת, ומתכוננים לקראת השנה הבאה.
טעם נוסף לאמירת מזמור זה הוא כי בתוכו ישנם רמזים לכל חגי חודש תשרי: ״ה׳ אוֹרִי״ – ראש השנה (שבו יום הדין ״והוציא כאור צדקך״), ״וְיִשְׁעִי״ – יום כיפור (שבו השם מושיענו ומכפר עלינו מכל העוונות), ״כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ״ – חג הסוכות.
בדיקת התפילין והמזוזות
חודש אלול הוא הזמן המתאים לעשות ׳סבב בדיקות׳ קצר ולוודא שהתפילין והמזוזות שלנו כשרות.
גם אם רכשנו את התפילין או המזוזות כשהם במצב מצוין, תמיד תיתכן האפשרות שהם נפסלו. היות וה״פָּרָשִׁיּוֹת״ שלהן נכתבים בדיו על קלף, יכול להיווצר מצב בו האותיות יגעו אחת בשניה, יימחקו או יִטַּשְׁטְשׁוּ מחום השמש וכדומה – דבר הפוסל את כשרותן.
למרות שניתן לבדוק את התפילין ואת כל מזוזות הבית מידי כמה שנים, עדיף לתת אותן לבדיקה אצל סופר סת״ם מוסמך וירא שמים – מידי שנה, במשך חודש אלול.
מחפשים סופר סת״ם? באתר שלנו תוכלו לקבל מידע על בתי חב״ד וחנויות של תשמישי קדושה ברחבי הארץ. כנסו עכשיו לבדיקת תפילין ומזוזות: .www.jewit.com
תקיעת שופר
נוהגים לתקוע בשופר לאחר תפילת שחרית, בכל יום, החל מראש חודש אלול ועד (לא כולל) ערב ראש השנה.
השופר הוא למעשה סוג של ׳כלי נגינה׳ העשוי בדרך כלל מקרן חלולה של אַיִל. השופר שימש את העם היהודי עוד מתחילת דרכו, כשקולו משמש כמין ׳אזעקה׳ המורה לעם לצאת למלחמה או להתכנס ל׳אסיפת חרום׳ וכדומה.
לקול השופר יש תכונה המעוררת ומרעידה את לב השומעים, ומשום כך טבעי הדבר שהוא משמש כמוטיב עיקרי בימי ה׳ימים הנוראים׳ ובמשך חודש אלול. תקיעת השופר כמו קוראת לאנשים שיקחו ׳פסק זמן׳ מהרדיפה אחר העיסוקים הגשמיים והחומריים ויזכרו שהם נמצאים בחודש מיוחד שבו יש לשים דגש על רוחניות.
- כל אחד מגיל שלוש עשרה ומעלה, היודע את כללי ה׳תקיעות׳ יכול לתקוע בשופר.
- בכל יום יש לתקוע בשופר עשר קולות: תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה. תקיעה, שברים ותקיעה. תקיעה, תרועה ותקיעה.
פירוט מדויק על כל סוגי התקיעות למיניהן תמצאו בהמשך.
כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה
כבר מט״ו מנחם-אב, ובמהלך כל חודש אלול, אנו נוהגים לאחל איש לרעהו: ״כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה״.
בכך אנו מזכירים לעצמנו ולזולתנו שראש השנה קרב ובא, ויש להתכונן כראוי על מנת שהבורא ׳יכתוב׳ ו׳יחתום׳ את שמנו ב׳ספר החיים׳ במהלך ״יוֹם הַדִּין״ הלוא הוא ראש השנה.
איחול זה נהוג גם בכתיבת מכתבים, וכאשר שולחים מכתב אחד לשני – נוהגים לכתוב את האיחול בסוף כל מכתב. גם כיום, כשעיקר ההתכתבויות שלנו הם על גבי המקלדת, עדיין ניתן ורצוי להוסיף בסוף כל אימייל את האיחול: ״כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה״.
שלושה פרקי תהילים
רבי ישראל בעל שם-טוב, מייסד תנועת החסידות, הנהיג לומר שלושה פרקי תהילים לפי הסדר, בכל יום – מראש חודש אלול עד ליום כיפור. ביום כיפור אומרים שלושים-ושישה פרקים ובכך מסיימים את ספר התהילים במשך כל ארבעים הימים המיוחדים הללו.
- בא׳ באלול אומרים את המזמורים א-ב-ג. בב׳ באלול אומרים ד-ה-ו, וכן הלאה.
- מי ששכח לומר את שלושת הפרקים היומיים, יכול ׳להשלים׳ אותם במהלך הימים הבאים.
לא זוכרים אלו שלושה פרקים אומרים היום?
בסוף ספר התהילים ״אֹהֶל יוֹסֵף יִצְחָק״ תוכלו למצוא טבלה מפורטת של הפרקים היומיים.
חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ
במשך ימי השנה אנו עסוקים בעבודת השם. אין לנו את הזמן והפנאי לעצור ולבחון באמת את מצבנו. אך כמו בכל ׳עסק׳, מידי פעם צריך לעצור ולקבוע זמן בו מתבצעת ׳הערכת מצב׳ בנוגע לרגשות אותם אנו חשים, לדיבורים היוצאים מפינו וכמובן למעשים אותם אנו מבצעים. אנו עושים ׳חשבון׳ ומפיקים לקחים בנוגע לעתיד.
היהדות מכנה את החשבון ה׳פנימי׳ הזה בשם ׳חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ׳ (=עשיית בדיקה ו׳חשבון׳ בתוך הנפש) וממליצה לנו על זמנים מסוימים בהם כדאי לעשות אותו:
פעם ביום: בזמן ״קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה״ לפני לכתנו לישון, עושים ׳חשבון׳ על כל היום שחלף.
פעם בשבוע: ביום חמישי בערב עושים ׳חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ׳ על כל השבוע שעבר עלינו.
פעם בחודש: בכל ערב ראש חודש עברי, עושים ׳חשבון כולל׳ על כל החודש שהיה.
ופעם בשנה, אנו מקדישים חודש שלם – חודש אלול – עבור סיכום מעשינו בשנה החולפת, מהלך הדומה ל׳ספירת מלאי׳ שעושה כל עסק פעם בשנה. בודקים את כל ה׳סחורה׳, עושים מאזן מדויק של ׳רווחים׳ ו׳הפסדים׳, מפיקים את הלקחים לקראת השנה החדשה ועושים ״תְּשׁוּבָה״.
תשובה – מה זה, כיצד ואיך עושים?
המושג ״תְּשׁוּבָה״ הוא כינוי לתהליך של ׳תיקון פנימי׳ של האדם, בו האדם מתחרט על מעשיו הקלוקלים ו׳מקבל על עצמו׳ שלא לשוב עוד לסורו.
מקור השם ״תְּשׁוּבָה״ הוא לא כ׳תשובה׳ לשאלה כלשהי, אלא מלשון ׳שִׁיבהָ׳ אל האלוקים, ׳שִׁיבָה׳ וחזרה אל האני הפנימי שלנו, אל מה ואל מי שאנחנו באמת, אל נשמתנו היהודית.
המילה ״תְּשׁוּבָה״ מורכבת מהאותיות ״תָּשׁוּב״ (אל) ״ה׳״
המילה ״תְּשׁוּבָה״ מדגישה את העובדה כי בעת שעשינו דבר לא הגון – זה לא נבע מה׳אני הפנימי׳ שלנו, אלא מ׳מסיכה׳ של קלות ראש רגעית שהצליחה בצורה כלשהי ׳להשתלט׳ לנו לזמן קצר על ה׳מערכת׳ ולגרום לנו לעשות מעשה בלתי ראוי.
ביהדות, הכינוי לאדם שהיה מתנהג בדרך לא טובה ו׳שָׁב׳ ממנה – הוא ״בַּעַל תְּשׁוּבָה״. על אדם כזה טָבעו חכמינו זכרונם לברכה את המשפט: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים – אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמוֹד״.
כיצד עושים תשובה?
תהליך התשובה כולל את הצעדים הבאים:
- ״עֲזִיבַת הַחֵטְא״: ראשית יש ׳לעזוב׳ את החטא מבחינה מעשית. פשוט להפסיק לעשות את אותו מעשה בלתי ראוי שעליו אנו רוצים לעשות תשובה.
- ״חֲרָטָה״: שנית, צריך לחוש רגש של חרטה וצער על כך ש׳נכשלנו׳ באותו מעשה רע.
- ״וִדּוּי דְּבָרִים״: לאחר מכן יש לפרט ולומר בקול – בינינו לבין עצמנו – במה חטאנו.
- ״קַבָּלָה לְעָתִיד״: לבסוף, צריך להחליט שמעכשיו ואילך לא נעשה זאת יותר.
מתי עושים תשובה?
אף שניתן לעשות ״תְּשׁוּבָה״ בכל יום רגיל, ישנה תקופה אחת בשנה בה אנו שמים דגש על ׳עבודת התשובה׳ והיא בארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים.
גם בתוך ארבעים ימים אלו, ישנם כמה רמות:
- חודש אלול באופן כללי, המוקדש ל׳חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ׳ ולעבודת ה״תְּשׁוּבָה״, כפי שהזכרנו קודם, בנוגע ל׳ספירת מלאי׳ השנתית.
- מיום י״ח באלול, המכונה ׳חַ״י אֱלוּל׳ ועד ראש השנה, עושים ׳חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ׳ מיוחד:
כל יום מימים אלו מהווה כמו ׳מיצג׳ של חודש שלם מהשנה החולפת. יום מקביל לחודש: בי״ח באלול נערוך ׳חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ׳ ספציפי עבור חודש תשרי של השנה שעברה, י״ט באלול הוא כנגד חודש חשוון, כ״ח באלול יהיה מקבילו של חודש אב ואילו ערב ראש השנה – כ״ט באלול הוא יום ׳חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ׳ של חודש אלול הנוכחי.
- הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הנקראים בשם ״עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה״. (על עשרה ימים אלו נרחיב בהמשך).
המושג ״תְּשׁוּבָה״ הוא כינוי לתהליך של ׳תיקון פנימי׳ של האדם, בו האדם מתחרט על מעשיו הקלוקלים ו׳מקבל על עצמו׳ שלא לשוב עוד לסורו.
מקור השם ״תְּשׁוּבָה״ הוא לא כ׳תשובה׳ לשאלה כלשהי, אלא מלשון ׳שִׁיבהָ׳ אל האלוקים, ׳שִׁיבָה׳ וחזרה אל האני הפנימי שלנו, אל מה ואל מי שאנחנו באמת, אל נשמתנו היהודית.
המילה ״תְּשׁוּבָה״ מורכבת מהאותיות ״תָּשׁוּב״ (אל) ״ה׳״
המילה ״תְּשׁוּבָה״ מדגישה את העובדה כי בעת שעשינו דבר לא הגון – זה לא נבע מה׳אני הפנימי׳ שלנו, אלא מ׳מסיכה׳ של קלות ראש רגעית שהצליחה בצורה כלשהי ׳להשתלט׳ לנו לזמן קצר על ה׳מערכת׳ ולגרום לנו לעשות מעשה בלתי ראוי.
ביהדות, הכינוי לאדם שהיה מתנהג בדרך לא טובה ו׳שָׁב׳ ממנה – הוא ״בַּעַל תְּשׁוּבָה״. על אדם כזה טָבעו חכמינו זכרונם לברכה את המשפט: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים – אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמוֹד״.
שַׁבָּת מְבָרְכִים חודש תשרי
השבת שלפני כל ראש חודש מכונה בשם ׳שַׁבָּת מְבָרְכִים׳, היות ובה אנו מקבלים בברכה את החודש הקרוב ונושאים תפילה מיוחדת הנקראת ״בִּרְכַּת הַחֹדֶשׁ״ בה אנו מכריזים את היום בשבוע בו חל ראש-החודש הקרוב, ומתפללים שיהיה החודש הבא משופע בטוב, בבריאות ובשמחה.
בשונה מכל ׳שבתות המברכים׳ במשך השנה, אין אומרים ׳בִּרְכַּת הַחֹדֶשׁ׳ בשבת שלפני חודש תשרי, שהיא למעשה השבת שלפני ראש השנה.
לפי המסורת, מנהג זה נועד כדי ׳לבלבל׳ את השטן, שלא יזכור מתי חל בדיוק ראש השנה ולא יבוא ׳לקטרג׳ על עם ישראל במהלך ״יוֹם הַדִּין״.
על פי תורת החסידות, אין אומרים את ׳בִּרְכַּת הַחֹדֶשׁ׳ משום שאת חודש תשרי מברך הקדוש ברוך הוא בעצמו ב״שַׁבָּת מְבָרְכִים״ זו, וברכתו של השם בחודש תשרי נותנת לנו את האפשרות ׳לברך׳ את כל אחד עשר החודשים במהלך השנה הקרובה.
- בשבת זו יש לומר לפני תפילת שחרית את כל ספר ה״תְּהִלִּים״, ולערוך קידוש מיוחד בבית הכנסת, כמו בכל ׳שַׁבָּת מְבָרְכִים׳.
- מתפללים את כל תפילות השבת כרגיל: קבלת שבת בלילה, שחרית ומוסף בבוקר, לקראת הערב – תפילת מנחה, ובמוצאי שבת: ערבית.
- בתפילת ערבית של מוצאי שבת זו, אין לומר בסיום תפילת ערבית את הקטעים ״וִיהִי נֹעַם״ ו״וְאַתָּה קָדוֹשׁ״, משום שהשבוע יחול ראש השנה, ואין אומרים קטעים אלו במוצאי שבת שחל לפני חג כלשהו.
סְלִיחוֹת
מנהג האשכנזים לומר ״סְלִיחוֹת״ החל ממוצאי השבת הקרובה לראש השנה, ולאחר מכן מידי בוקר – עד ערב יום הכיפורים, ולמנהג חב״ד מסיימים בערב ראש השנה. בצום ׳גדליה׳ אומרים ׳סליחות׳ כבכל יום צום כפי שנרחיב בהמשך.
הספרדים מתחילים לומר את ה׳סְלִיחוֹת ׳ החל מראש חודש אלול ועד לערב יום כיפור.
׳סְלִיחוֹת׳ הוא שם כולל לרצף של קטעי תפילה ופיוטים, שהמאפיין המשותף שלהם הוא הבעת חרטה, קינה על החורבן או תפילה לגאולה.
בפיוטים ותפילות אלו משולבים פסוקים מן המקרא וכן מאמרי חז״ל המבטאים את רעיון התשובה ואת זכות אבותינו – אברהם יצחק ויעקב – העומדת לנו.
במהלך קטעי ה׳סְלִיחוֹת׳ אנו אומרים את ״שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים״ של הקדוש ברוך הוא ו׳מזכירים׳ לו כביכול את עובדת היותו רחום, חנון וסולח.
אמירת ה׳סְלִיחוֹת׳ מתאימה במיוחד לחודש אלול ולימים שבין ראש השנה ליום כיפור, היות והם ימים של קירבה לבורא, ומתאים לעסוק בהם בתפילה ותשובה.
סדר אמירת ה׳סְלִיחוֹת׳
- החזן מתעטף בטלית לקראת אמירת ה׳סְלִיחוֹת׳, גם כשאומרים אותם במוצאי שבת.
מתחילים באמירת ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״ ולאחר מכן ממשיכים באמירת קטעי ה״סְלִיחוֹת״ השונים.
- ״שְׁמַע קוֹלֵנוּ״: פותחים את ארון הקודש והציבור עונה אחרי החזן לאחר כל אחד מארבעת המשפטים: ״שְׁמַע קוֹלֵנוּ״, ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ״, ״אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ״ ו״אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָה״.
לאחר מכן ממשיכים באמירת קטעי ה׳סְלִיחוֹת׳, ומסיימים עם ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה״.
- בליל ראשון של סליחות, במוצאי שבת, אומרים אותן תיכף וסמוך לחצות הלילה. במשך שאר ימי הסליחות, נוהגים לומר את ה״סְלִיחוֹת״ מוקדם בבוקר, עוד לפני תפילת שחרית. על פי הקבלה, שעות הבוקר המוקדמות ׳זכות׳ ו׳נקיות׳ יותר ובהן השם ׳קרוב׳ יותר לכל קוראיו.
כ״ה אלול
בריאת העולם
על פי התלמוד, היום הראשון של בריאת העולם בו אמר אלוקים ״יְהִי אוֹר״ היה בכ״ה באלול, ואילו היום השישי לבריאת העולם – בו נבראו אדם וחוה חל בדיוק בתאריך א׳ בתשרי.
למרות זאת, אנו חוגגים את ראש השנה בא׳ בתשרי ולא בכ״ה באלול, יום תחילת בריאת העולם, משום שהמטרה והתכלית של הבריאה היא שהאדם ׳יְגַלֶּה׳ וְ׳יַחְשׂוֹף׳ את האנרגיות האלוקיות בעולם, את העוצמה הטמונה בכל נברא ונברא מעולם הדומם, הצומח והחי.
זהו תפקידו העיקרי של האדם, ה׳מְדַבֵּר׳, ולכן נקבע ראש השנה לאותו יום בו נברא האדם משום שדווקא הוא זה שאחראי על ביצוע התכלית והמטרה של בריאת העולם.
