רקע
חג החנוכה הינו חג שנקבע על ידי חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, כ'אות זיכרון' לאירועים הבאים:
- הניצחון הגדול של 'כוחות החשמונאים' המעטים והחלשים במלחמה עם צבא היוונים הענק והחזק.
- חנוכת הבית והמזבח של בית המקדש, שנערכה לאחר שהיוונים חיללו אותו.
- נס פַך הַשֶׁמֶן הקטן, שהספיק באופן פלאי לשמונה ימים רצופים של הדלקת נרות במנורת המקדש.
החג נמשך שמונה ימים והוא חל בין התאריכים כ"ה בכסלו עד ב' או ג' בטבת (תלוי במספר ימי החודש, לפעמים יש בכסלו 29 ימים ולפעמים הוא בן 30 ימים).
חג זה אינו מוזכר בתורה, ולכן לא נחשב כ"יֹום טֹוב" כמו פסח, שבועות, ראש השנה וכדומה. אין חובה לקדש על היין ולאכול סעודת חג, ומותר לעשות בו מלאכה ולעבוד משום שהוא איננו מוגדר בתורה כ"יֹוֹם ׁשִַּׁבָתוִֹן".
עם זאת, אנו מציינים אותו באמירת "הַלֵּל" ובקריאה מיוחדת בתורה – במהלך תפילת שחרית, בהזכרתו בכל תפילות ה"עֲמִידָה" וב"בִִּרְכַּת הַמָּזוֹן", וכמובן – בהדלקת נרות החנוכה.
שם החג
השם "חֲנֻכָּה" מגיע מאירוע החניכה – "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" – של ההיכל והמזבח, בבית המקדש השני שנכבש וטוהר על ידי המכבים באותה תקופה, לאחר שהיוונים טימאו וחיללו אותו.
לאחר שבמשך זמן רב שלטו כוחות היוונים בבית המקדש, עשו בו כרצונם, השביתו את עבודת הבורא במקדש והציבו בו פסלים ושאר סמלים של עבודה זרה, השתלטו המכבים מחדש על גִזְרַת בית המקדש, טיהרו אותו מהפסלים ומהצְ למים שהיו מפוזרים בו, וחָנְכּו אותו מחדש באמצעות הדלקת נרות במנורת המקדש המיוחדת. מכאן, איפוא, שמו של החג: חַג הַחֲנֻכָּה.
הסבר זה טמון למעשה במילה עצמה: "חנוכה" = "חנו-כה". כלומר, שם החג נעוץ בעובדה שהיהודים 'חנו' – מלשון חניה ומנוחה – בכ"ה בכסלו של אותה שנה, לאחר שניצחו את צבא היוונים האדיר, והתפנו לנוח ולחנוך מחדש את בית המקדש.
הידעת?
העברי חג החנוכה ממוקם לפני פורים, הרי שמבחינה היסטורית נס פורים התרחש כמאתיים שנה לפני נס חג החנוכה.
מרדכי ואסתר אם כן, לא הדליקו חנוכיה מרכזית בחוצות שושן הבירה, אך החשמונאים קראו את מגילת אסתר ואכלו, ככל הנראה, אוזני המן…
סיפור החג
סיפורו של חג החנוכה התרחש לפני למעלה מאלפיים שנה, בזמן בית המקדש השני, כ 140– שנה לפנה"ס. באותה תקופה שלטה בארץ ישראל הממלכה הסאלוקית, שהיתה בעל אופי הלניסטי יווני, ובראשה עמד המלך אנטיוכוס הרביעי )המכונה 'אפיפנס'(.
אנטיוכוס התחיל לגזור גזרות קשות נגד הדת היהודית: הוא אסר לקיים מצוות עיקריות ביהדות כמו ברית מילה, שמירת שבת, הקרבת קרבנות בבית המקדש ועוד, ואף ניסה להכריח את היהודים לאכול חזיר.
כמו כן, על פי הוראתו של המלך הרשע, השתלט הצבא היווני על בית המקדש והפר בגסות את סדר העבודה המקודשת שהיתה בו. היוונים חיללו את המקדש על ידי בניית מזבחות של עבודה זרה, הכנסת פסלים, והקרבת חיות טמאות, במקום המקודש ביותר לעם ישראל.
ליוונים הצטרפו יהודים שנטשו את עמם וכינו את עצמם בשם 'מתייוונים'. בשלב מסוים ניסו מתייוונים, בגיבוי כוחות הצבא הזר, להכריח את תושבי מודיעין לכפור ביהדותם בכך שישתחוו לפסל שהציבו שם.
בעיר זו התגוררו משפחת החשמונאים – מתתיהו וחמשת בניו, וכששמע מתתיהו על ה'כפיה היוונית' שמתרחשת בעירו, יצא מבלי היסוס מביתו והרג את אותם מתייוונים וחיילי הצבא שעסקו בכך. מעשה תקיף זה היוה למעשה את האות לפריצתו של 'מרד החשמונאים'.
'חשמונאים' היה הכינוי למשפחתו של מתתיהו הכהן הגדול, שחי בתקופת המרד הגדול על כוחות היוונים, והיה למעשה אבי שושלת החשמונאים.
בהמשך, כשחרט
הצד הנשי של החג
חג החנוכה 'מקושט' בסיפורי גבורה של הנשים היהודיות שחיו באותה תקופה, ומשום שגם הן לקחו חלק פעיל במערכה נגד היוונים – הן בעמידה על עקרונות מתוך "קִדּוּשׁ הַשֵּםׁ", והן על ידי תכסיסי מלחמה מתוחכמים – חייבות גם הנשים במצוות חנוכה, למרות שהיא מצווה ש'תלויה' בזמן מסוים (ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות אלו).
הנה שניים מסיפורי הגבורה הנשיים של תקופת חג החנוכה:
יהודית והולופרנס
סיפורה של יהודית התרחש – לפי המקובל – בזמן החשמונאים, וזהו הקשר שלו לחג החנוכה. באותה תקופה, ערך המצביא הולופרנס מסע כיבוש מפרס ועד צידון, והיה בדרכו לארץ ישראל במטרה לכבוש אותה.
כשהגיע הולופרנס לארץ, הטיל מצור כבד על אחת ההרים היהודיות ששמה בתול, במטרה לדכא את רוחם של התושבים, למנוע מהם אספקת מים ומזון ובכך להתיש אותם ולהביסם בקלות. לאחר מצור ממושך אזלו כמובן המים בעיר, והיהודים שהיו כבר חלושים, עייפים וצמאים כבר חשבו להיכנע ולמסור את עצמם בידיו של הולופרנס.
באותה עיר התגוררה אישה אלמנה יראת אלוקים ושמה יהודית בת יוחנן כהן גדול, והיא החליטה להציל את אחיה היהודים מן האסון הקרב ובא.
בליווי משרתת נאמנה, ובברכת חכמי ישראל, חמקה יהודית מן החומה והגיעה למחנה הצבא הסמוך. האישה, שהיתה לבושה במיטב בגדיה והיתה יפת תואר, משכה את תשומת ליבם של החיילים והם עצרו אותה מיד. לשאלתם מה מעשיה, השיבה יהודית כי יש בידה מסר עבור המצביא הדגול הולופרנס.
כשהגיעה לאוהלו של הולופרנס, אמרה לו יהודית כי המצב בתוך העיר קשה מאוד. האמונה של היהודים ושמירתם על חוקי הכשרות הם ה'סוד' שמחזיק אותם בחיים, אך תוך כמה ימים הם כבר לא יחזיקו מעמד וייאלצו לאכול אוכל לא כשר, עקב חוסר האספקה, ואז יוכל הולופרנס לנצח אותם.
המצביא הוקסם מפגישה זו, נתן לשומרים פקודה לתת לה לצאת ולהיכנס לעיר בצורה חופשית, וביקש ממנה לבוא מידי ערב ולעדכן אותו על מצב תושבי העיר. בלילה השלישי, הזמין הולופרנס את יהודית ל'ארוחת ערב' חגיגית אצלו באוהל, וציווה שלא ייכנס איש מלבדה. הוא הציע לה לאכול ממגוון המאכלים שהיו שם, אך יהודית סרבה ואמרה שהביאה אוכל משלה.
הולופרנס הסתקרן וביקש לטעום גם הוא מה'מתכון המיוחד' של האשה היהודיה והמיוחדת, ויהודית אכן כיבדה אותו בגבינה תוצרת בית, שהיתה מלוחה ומצמיאה עד מאוד. לאחר שזלל את הגבינה הטעימה, השקתה אותו יהודית בחלב ויין לרוב, וכך לאחר זמן קצר, שקע הולופרנס בתרדמת שיכורים עמוקה ועריבה.
יהודית שנשארה עימו, לקחה את חרבו הכבדה שהיתה תלויה מעל למיטתו, ותוך כדי שהיא לוחשת תפילה מעומק ליבה, הניפה בכוח גדול את החרב וכרתה את ראשו של הולופרנס. את הראש טמנה בתיקה, ויצאה מהאוהל כשהיא משדרת 'עסקים כרגיל'. לחיילים היא הבהירה שהמצביא ישן כרגע ואין להיכנס לאוהל עד לבוקר שלמחרת.
יהודית חזרה לעיר, הציגה את 'שללה' עמה ויעצה למנהיגי העיר לפתוח תיכף ומיד במתקפת פתע על כוחות הצבא. ואכן, כשהחלה המתקפה, מיהרו החיילים לאוהלו של הולופרנס בכדי להעירו, אך נתקלו בגופתו המתה ששרועה על הרצפה. הדבר הכניס בליבם פחד גדול ומורך לב, והם נסוגו בבהלה.
חנה ושבעת בניה
בזמן ששלטו היוונים בארץ ישראל, הם ניסו להכריח את העם היהודי לכפור בבורא העולם על ידי שישתחוו לאלילי יוון, ויאכלו בשר חזיר האסור באכילה לפי תורת ישראל.
יום אחד תפסו חיילי המלך אישה יהודייה ושמה חנה, יחד עם שבעת ילדיה, והביאו אותם לפני המלך הרשע אנטיוכוס.
המלך פנה לבנה הגדול של חנה וציווה עליו להשתחוות לפסל. הנער סירב בכל תוקף, ואף איומיו של המלך כי יוּצָא להורג לא הניעו אותו מסירובו. "לא אכפור באלוקיי" ענה בשלווה. המלך כעס מאוד והורה להוציאו להורג.
כשפנה המלך לבנה השני של חנה, חשב שהוא כבר 'יישבר' למראה אחיו הגדול שנהרג מול עיניו, אך להפתעתו גם הבן השני סירב בכל תוקף להשתחוות לפסל, ואנטיוכוס הרשע ציווה להוציא להורג גם אותו.
באותה מטבע נהגו ארבעת האחים הנוספים, והמלך לא היסס להוציאם להורג בזה אחר זה.
לבסוף נותר בנה הקטן של חנה לבדו, והמלך שהניח כי אף הוא יסרב להשתחוות לפסל, החליט להקל עליו. הוא שלף את טבעתו מעל ידו והשליכהּ ארצה. "התכופף והרם את הטבעת, ילד חמוד" הורה המלך לילד הקטן. לתדהמתו סירב הילד – שכל אחיו נהרגו – לעשות זאת, באומרו שאינו רוצה להתכופף בפניו של הפסל המוצב לפניו.
"שכנעי את ילדך הקט, אישה, שיעשה כמצוותִי" הורה המלך לחנה, "אחרת אהרוג גם אותו"! אך חנה פנתה באהבה לבנה הקטן ואמרה ברגש: "בני, לך בדרך אחיך הגדולים".
המלך רתח מזעם ובפקודתו הוציאו להורג גם את בנה הקטן והאחרון של חנה.
חנה האומללה, שראתה מול עיניה את שבעה בניה מומתים אחד אחרי השני, נישקה את גופותיהם, וכשיצאה מארמונו של המלך עלתה על גג גבוה. בטרם קפצה אל מותה, הכריזה חנה בקול: "לכו בָּנַי אל אברהם אבינו, ואימרו לו 'אני גדולה ממך, שאתה אמנם עָקַדְתָּ (=העלית לקרבן) בן אחד (יצחק), ואילו אני 'עָקַדְתִּי' שבעה ילדים'", ובסיימה את דבריה קפצה חנה ביגונה אל מותה.
סיפור חנה ושבעת בניה הפך לשם נרדף למסירות נפשם הבלתי מתפשרת של בני ישראל, שהעדיפו מיתה על פני נטישת דרך היהדות וכפירה באלוקי ישראל.
